נאור טויטו

אמרו חז"ל וכך פסק רבינו, "משיכנס אב ממעטין בשמחה". אולם, רבינו לא מגדיר ולא מפרש לנו במה מתבטא מיעוט השמחה. מה אם כן פירוש מימרא זו? שאלה נוספת. רבינו כותב שאין לובשים בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב. ידוע המנהג ללבוש את הבגדים המכובסים לזמן מה ובכך "להכשיר" אותם ללבישה. אלא שמנהג זה נראה בעיניי מאוד מוזר ונוגד את השכל הישר. האם זה מנהג נכון? אם לא, כיצד ראוי לנהוג בעניין זה? שבוע טוב ומבורך!

היום, בעזרת השם, תפתח קבוצת וואטסאפ הנקראת "בשם ה' אל עולם". קבוצה זו תכלול בין היתר את חברי הפורום המעוניינים ושאר אנשים המבקשים לחתור אל האמת. כל המעוניין להצטרף יכתוב כאן את שמו ומספרו. שבוע טוב ומבורך והמשך יום נעים!

שמעתי שהפוסקים האחרונים כתבו, שאם אדם למשל הניח בשבת שקית במבה ריקה, או עטיפה של ופל או של ארטיק, על השולחן, הרי הם מוקצה ואסור להרים אותם לפח. כמו כן, אם נפלה קליפה של פיסטוק למשל, על השולחן, אסור להרים אותה לפח בפני עצמה, אלא רק את כל המפה יחד עם דברים שאינם מוקצה. האם פסקים אלו מסתדרים ע"פ שיטת רבנו הרמב"ם?

מצאתי כתוב בספר ששמו "שולחן ערוך" (או"ח סימן תרד): "מצוה לאכול בערב יום כיפור ולהרבות בסעודה". המ"ב שם כתב כי לרוב הפוסקים מצוה זו מהתורה ומיעוט סוברים שהיא מדרבנן. ומכיוון שזו מצוה, הרי שמי שאוכל יותר מקיים מצווה גדולה יותר, ולכן כתב שם "ולהרבות בסעודה". ומה מקור דבריהם? במסכת ראש השנה (דף ט ע"א) ומסכת יומא (דף פא ע"ב), שם נאמר: "תני חייא בר רב מדיפתי: 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה', וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין? אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". לטענתם מכיוון שלימוד עניין האכילה בערב כפור הוא מפסוק בתורה, הרי זו מצווה מהתורה. ואיני מבין כיצד ניתן לומר כן? וכי התורה ציוותה אותנו "ואכלתם ביום התשיעי"? והאומרים שמצוה זו מדרבנן סוברים שהפסוק הוא רק אסמכתא ובגלל שחז"ל דרשו מימרא זו הרי היא מצוה מדבריהם. וגם סברה זו קשה להבנה, שהרי חז"ל לא דרשו שם "כל האוכל בתשיעי מקיים מצווה", או "חייב אדם לאכול בתשיעי" כמו לעניין ג' סעודות שבת לדוגמא. דעת רבנו הרמב"ם וחכמי האמת בהלכות שביתת עשור לא הזכיר כלל רבנו את מימרא זו של חז"ל ואף לא רמז לעניין אכילה בערב כפור. כמו כן הרי"ף השמיט מימרא זו מהלכותיו ואף בגאונים לא מצאתי התייחסות לעניין זה. אולם מצינו בדברי הרמב"ם בהלכות נדרים (פ"ג ה"ט) שכתב: "הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב - חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שביארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים - הרי זה חייב לצום". אך לא נראה שמצוה זו היא מדרבנן וכ"ש שלא מהתורה שהרי לא הזכיר זאת רבנו בהלכות שביתת עשור כאמור, אלא רק הכשר מצוה כדי שיוכל להתענות למחרת כראוי, וראיה מההמשך שם שכתב: "ואין צריך לומר ראש חודש [שחייב לצום]". והרי בראש חודש אין מצווה אף לא מדרבנן לסעוד.

שנה טובה לכל החברים היקרים! כתב רבנו בהלכות תשובה (פ"ג ה"ט): "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום". ידוע לכולנו כי הסליחות שנאמרות היום בבתי הכנסיות הינן בעייתיות מאוד, בלשון המעטה. ההגשמה זועקת מכל עבר, המנגינות גורמות לשמחה במקום לשברון לב (שמעתי שיש אפילו מקומות שמביאים כלי נגינה לאמירת הסליחות), הסדר עצמו "בנוי על פי הקבלה", ועוד ועוד. א. האם ראוי להשתתף בסליחות אלו עם הצבור? ב. האם עדיף להגיע לבית הכנסת ולומר דברים אחרים הראויים להאמר? ג. או שעדיף כלל לא להגיע ולומר תחינות בבית ביחיד? כמו כן: איזה דברי תחנונים ודברי כיבושים ראוי לומר?

כתב רבינו בהלכות שביתת עשור (פ"ג ה"ז): "אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחת; ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו--שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו, ומרגיש שהוא יחף". האם ניתן לדייק מדברי רבינו שכל נעל שאינו מרגיש בנעילתה שהוא יחף, אסורה ביום הכפורים? כלומר, האם אסור לנעול נעליים נוחות כפי המצוי בימינו, אף על פי שאינן עשויות מעור?

כתב רבינו בהלכות תפלה (פרק ג הלכה ז): "ויש לו [אפשרות] להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים". מהי הגדרת הזמן "קודם שתשקע החמה"? האם כמו שכתבו הפוסקים האחרונים היינו "פלג המנחה"? והאם יש ראיה לכך מדברי רבינו? רבינו כתב דין זה של תפילת ערבית מוקדמת בנוגע לערב שבת, האם הוא הדין לשאר ימות השבוע? ובהלכות שבת (פרק כט הלכה יא) כתב רבינו: "יש לו לאדם [אפשרות] לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט". מהי הגדרת הזמן "קודם לשעה זו במעט"?

כתב רבינו (שבת, ל, ה): "מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית". וכתב קאפח שם (הערה ח): "וברור שהכוונה במוצאי שבת בסוף יום השבת עצמו, כמו בערב שבת שהכוונה לליל שבת [...] דסעודה שלישית במנחה, ודלא כיש טועים שפי' מוצאי שבת בלילה". כלומר, לפי קאפח, דעת רבינו שאין מצווה לקיים סעודה רביעית בפני עצמה, אלא נמשך עם סעודה שלישית עד הלילה ובכך הוא מלווה את השבת ביציאתה. פירוש זה אמנם הגיוני ויש לו סמך בדברי רבינו שם (הלכה י) וז"ל: "כך הוא מנהג הצדיקים [...] וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת." אולם פירוש זה של קאפח צריך עיון מדברי הגמרא שמהווים את המקור לפסק רבינו, וז"ל הגמרא (שבת קיט:): "אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. חמין במוצאי שבת מלוגמא [לרפואה] פת חמה במוצאי שבת מלוגמא. ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה א"ל למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקוהו ואתא אריא אכליה". לפי המשך הגמרא שם, משמע שיש עניין לסעוד סעודה רביעית בפני עצמה, שכן נאמר שם "פת חמה במוצ"ש מלוגמא", וכן נאמר שר' אבהו היה שוחט עגל כל מוצ"ש ואוכל ממנו את הכוליה. איך עובדות אלו מתיישבות עם דברי קאפח בדעת רבינו?

אחד ההשקפות המשובשות שהחדירה הקבלה אל היהדות, בדומה לנצרות, בכוחו של "הצדיק" לכפר על עוונות הדור. והם מביאים ראיה מנבואת יחזקאל (פרק ד): ד "וְאַתָּה שְׁכַב עַל-צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי, וְשַׂמְתָּ אֶת-עֲוֺן בֵּית-יִשְׂרָאֵל עָלָיו: מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו, תִּשָּׂא אֶת-עֲוֺנָם. ה וַאֲנִי, נָתַתִּי לְךָ אֶת-שְׁנֵי עֲוֺנָם, לְמִסְפַּר יָמִים, שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם; וְנָשָׂאתָ, עֲוֺן בֵּית-יִשְׂרָאֵל. ו וְכִלִּיתָ אֶת-אֵלֶּה, וְשָׁכַבְתָּ עַל-צִדְּךָ הימיני (הַיְמָנִי) שֵׁנִית, וְנָשָׂאתָ, אֶת-עֲוֺן בֵּית-יְהוּדָה--אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ. ודברי הגמרא על כך (סנהדרין לט.): "מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולן, אם רחמן הוא הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין, אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עוונותיהם של ישראל." ובגמרא (מסכת סוכה דף מה:) מובא: "אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי, יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו". לכאורה, השקפה זו סותרת את יסוד תורתנו, שאין הקב"ה מעניש אדם אם אינו ראוי לכך. אם כן כיצד ניתן ליישב את ה"ראיות" הנ"ל?

אני מעלה לחברים היקרים הגדה שהכנתי ע"פ נוסח ודעת רבנו הרמב"ם. לא היה לי הרבה זמן ולכן היא לא מוגהת בדקדוק כראוי וכן היא לא ערוכה וסדורה באופן הדרוש, אם כי השתדלתי ככל האפשר. אני מאמין שבנתיים היא תתן מענה לדורשי האמת. חג פסח כשר ושמח!

בתחילת הפרשה שקראנו בשבת האחרונה מסופר שהקב"ה אומר למשה רבנו שבעת שהוא בא לספור את בני ישראל "ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף". נשאלת השאלה: מדוע יש חשש לנגף? ועוד, כתוב שם שהצורך בכופר הוא כל מנת "לכפר על נפשותיכם". מה הפשט? וכי חצי שקל מכפר על הנפש? ועוד, על מה בכלל הם צריכים כפרה? אשמח לתובנות של החברים.

המאמינים ב"גילוי אליהו" טוענים שבגמרא נזכר בכמה מקומות שאליהו היה נגלה לחכמים. למשל בגמרא כתובות (קו.): רב ענן, הוה רגיל אליהו דאתי גביה, דהוה מתני ליה סדר דאליהו. כיון דעבד הכי איסתלק. יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא. כי אתא הוה מבעית ליה בעותי, ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה, והיינו דאמרי סדר דאליהו רבה, סדר אליהו זוטא". ועוד הם טוענים שתלמיד הגר"א העיד שראה בין כתבי הגר"א ביאור הפותח במילים: "אמר לי אליהו זכור לטוב". וש"הכתב סופר" ציין בפנקסו אחת עשרה פעמים שזכה לגילוי אליהו. ולפי דבריהם דבר זה מפורש בספר "תנא דבי אליהו": "אמר אבא אליהו זכור לטוב: 'לעולם אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן'." כפי העולה מכתבי רבנו הרמב"ם - אין מציאות שאליהו הנביא יתגלה לבני אדם. אם כן, מה נשיב להם על ה"ראיות" הנ"ל?

שלום וברכה. רבינו כותב בהלכות בשר וחלב פ"ט ה"יא: "קדרה שבישל בה בשר - לא יבשל בה חלב. ואם בישל - בנותן טעם." מחבת בשרית שאינה בת יומה - אם טיגן בה גבינה - הגבינה ודאי מותרת באכילה. השאלה: מה דין המחבת? האם כדי להמשיך להשתמש בה בשר צריכה הכשר כלשהוא או שמא די בהמתנה של יממה? תודה רבה ושבוע מבורך!

רבינו פסק בפרק י מהלכות ברכות כי "החולה שנתרפא" צריך לברך "ברכת הגומל". מהו גדר "חולה שנתרפא"? אדם שחלה בשפעת והיה עם חום גבוה יום או יומיים גם מתחייב בברכה זו? באחרונים יש כל מיני הגדרות משונות. אך מה ההגדרה הנכונה בדעת רבינו?

ההלכה הרווחת היום היא שיש להדליק בערב שבת נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת, שכן יש מי שאומר שבהדלקת הנרות הוי קבלת שבת. מלבד העובדה שלדעת רבנו קבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנרות, נראה פשוט שיש להקדים הדלקת נרות שבת לנרות חנוכה דקיימא לך "תדיר ואינו תדיר - תדיר קודם". דרך אגב זה המקום להוציא מדעת הטועים את ההלכה המפורסמת כיום לפיה יש עניין להקדים תפילת מנחה להדלקת נר חנוכה (דבר שבלאו הכי נעשה בימי החול, אך לדבריהם צריך גם להעשות בערב שבת), וטעמם משום שבמקדש הקדימו להקריב קרבן התמיד קודם הדלקת המנורה, וכיוון שהחנוכיה היא כנגד המנורה (לפי דמיונם המוטעה, שכן המצוה מעיקר הדין הינה "נר איש וביתו" ותוספת נר בכל יום היא רק מנהג המהדרין, ועוד שבעבר כלל לא ידעו מהמושג "חנוכיה" והוא מנהג מחודש), לכן יש להקדים תפילת מנחה שהיא כנגד קרבן התמיד להדלקת החנוכיה. מכל מקום, השאלה שלי היא, מדוע רבנו לא הזכיר מתי ראוי להדליק נרות חנוכה בערב שבת, שכן אי אפשר להדליק אותם בזמנם "עם שקיעת החמה" שאז כבר נכנסת השבת. מישהו יודע מה היה המנהג בזמנם? האם לדעת רבנו מובן מאליו שמקדימים את ההדלקה מעט לפני השקיעה ולכן לא הזכיר זאת?

אימייל הפצה שקיבלתי: "נושא: עצומת מחאה נגד ביזוי כבודו של הראש"ל מרן רבינו יצחק יוסף שליט"א. בעקבות הדברים החמורים של השופט בדימוס אורי שוהם נגד מרן פוסק הדור רבינו יצחק יוסף שליט"א, יצרנו "עצומת מחאה", למען לא ניכלל חלילה בעוון השומעים ביזיון כבודם של ת"ח ואינם מוחים. הנ"ל והוציא מכתב ובו "קבע" את הדברים כדלהלן: • איסור על הראש"ל הגר"י יוסף להביע עמדה בעניינים שתחת סמכותו: גיורים וכשרות.• המלצה לשר מתן כהנא לנזוף בראש"ל על הבעת דעה על רפורמות דת שמקדמת הממשלה.• לשקול את הדחת הראש"ל מתפקידו כדיין.• איסור על דייני ישראל להשתתף בכינוסי הרבנות הראשית. היכנסו לעצומה, חתמו, והפיצו הלאה, לחברים ומכרים ובני משפחה, כדי שיהיו כמו שיותר חתימות. כל חתימה היא קידוש שם שמים! למען כבודו לא נחשה!! שתפו בכל הכח! כנראה שמתן כהנא גלגול של מתן כהן הבעל: וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת (מלכים ב פרק יא, יח)." מלבד ההזיה שנכתבה בסוף המכתב, מה דעתכם בנושא?

1. ידוע שבכמה מקהילות ה"חרדים" הנהיגו בשנת השביעית להניח "פח שביעית" שאליו זורקים את שאריות הפירות והירקות שקדושים ב"קדושת שביעית". נעזוב לרגע את העובדה שחלקם סכלים גדולים וזורקים לשם אפילו את שאריות הפירות והירקות שהם מתחסדים לקנות מ"יבול נכרי" (שלא חלה עליהם קדושת שביעית). אולם, שאלתי היא, האם באמת יש טעם לייחד פח מיוחד לפירות וירקות שביעית? האם באמת אסור להשליכם לפח רגיל? כשעברתי על דינים אלו ברמב"ם (פרק חמישי מהלכות שמיטה) לא הצלחתי למצוא סמך או מקור לדבריהם. אם כן, האם יש עניין או סמך למנהגם? 2. בפרק ששי מהלכות שמיטה כותב רבנו שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית - מוכר. וכשמוכרין פירות שביעית - אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במניין, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה (בלי לשים לב לכמות). אם כן משמע, שכל איסור הסחורה חל על המוכר, וכן משמע שהאיסור הוא דווקא למכור בכמות מסחרית. השאלה, האם הקונה כיום פירות וירקות שביעית בסופר או בחנויות השונות בכמות קטנה לצורך בני ביתו, עובר על איסור סחורה? 3. אשמח להסבר, ע"פ דברי רבנו בפרק שביעי, כיצד בפועל מקיימים ביעור פירות שביעית?

בספרות ההלכה מצוי במקומות רבים המושג - 'גיל חינוך'. במשנה תורה מזכיר רבינו מושג זה בכמה וכמה מקומות, ואלו חלקם: בהלכות ברכות (ה, א): "אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת". בהלכות ציצית (ג, ט): "נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת." בהלכות ק"ש (ד, א): "נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת." בהלכות מזוזה (ה, י): "הַכּל חַיָּבִין בִּמְזוּזָה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה לְבָתֵּיהֶם." בהלכות מגילה (א, א): "קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בִּזְמַנָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים... וּמְחַנְּכִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ." ובהלכות שופר (ב, ז): "הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתָן מִלִּתְקֹעַ בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינָהּ יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ..." אם כן, נשאלת השאלה: מהו גיל חינוך לדעת רבינו? והנה, בהלכות סוכה (ו, א) כתב רבינו: "נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה... קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ שֶׁהוּא כְּבֶן חָמֵשׁ כְּבֶן שֵׁשׁ חַיָּב בְּסֻכָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. האם ניתן להקיש ממצות סוכה לשאר כל המצוות? או שמא גיל חינוך משתנה ממצוה למצוה ע"פ דרכה ואופן קיומה? כמו כן, על פי דעת רבינו, מאיזה גיל ראוי לחנך את הקטנים למצוות דרבנן, למשל המתנה של שש שעות בין אכילת בשר לחלב, דקדוק בהלכות מוקצה בשבת, וכיוצ"ב?