הטענה שהצגת משמם הינה שקרית ומהובלת משרשה. שכן אותם יהודים שהולכים לקברים, מחלקים את זמנם והולכים גם לשאר המקומות שהזכרת...

ככלל שמתי לב בהתעסקות המועטת שלי בהערות של קאפח, שבמשנה תורה הוא כתב באיפוק, ולעומת זאת במורה הוא הרשה לעצמו לכתוב יותר בתקיפות. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה. הוא ידע שבמשנה תורה עוסקים הרבה מלומדי התורה של ימינו, לעומת המורה שרק מעטים מכירים אותו. וזה רק מראה שהוא מאוד חשש לתפקיד שלו, וחבל שזנח את מדת האמת הצרופה של רבינו.

לא מבין דבריך...

אידך זיל וגמור... אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ב, א): "אין דורשין [...] במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם." הדברים שנכתבו בשמו אכן סבוכים, אך אין לדעת אם הם מדוייקים, שכן אף אחד לא מכיר אותם ולא באמת מבין בהם, וכפי שאמרת, שדברים אלו "אינם קיימים במציאות". ועצם העובדה שהוא עבר בשאט נפש על דברי חז"ל הנ"ל, מורים באצבע על פחיתות דבריו. ומספיק ללמוד פעם אחת את חלק ב' מהמורה כדי להבין כיצד צריך להתייחס באמת לציווי זה של חז"ל.

דומני שמעצם השאלה ניצבת לה התשובה

שרעבי היקר מועדים לשמחה! הדברים שהעלית אכן מוכיחים בעליל שהזוהר הוא מזוייף. אולם הפתאים והרמאים לא מתרגשים מהם וטוענים שחלק מהמאמרים בזוהר הם מאוחרים אבל כל השאר קדום. כפי שהבאתי במאמר הראשון של יחס הרמב"ם לקבלה, חוקרי הקבלה במאה השנים האחרונות הוכיחו בראיות מופתיות שכל הספר הוא מזוייף ומאוחר מאוד. אבל גם זה לא עושה רושם על הפתאים.

ראשית נראה בעיני שהכלל "אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה" נאמר רק לגבי מצוות דרבנן אך לא לעניין ברכות. שנית בנידון דידן לא בטל הטעם שכן טעם הברכה הוא הצלה מסכנה ממשית ולכן איפה שאין סכנה ממשית אין לברך. אגב, יתכן מאוד שכיום הנוסעים בים לא יצטרכו לברך ברכת הגומל. אשמח שר' אדיר יוסיף מדבריו המחכימים בעניין זה.

בדורות האחרונים מצאו הרבה טעמים. תכל'ס הפזמון הזה התחיל להתנגן בעקבות מקובלי צפת של המאה ה-17. וכך כתב בספר חמדת ימים: "ועודינו הדור בלבושו מעוטף לבנים כמלאך ה' לפני האלהים איש לפי מהללו יהלל בקדש הלולים ולכבוד הדרה של שכינה הרוחפת עלינו יכנס בכי טוב בשבחא דמטרוניתא ויאמר פרשת אשת חיל מראשה לסופה בנועם קולות ובגילה וברעדה". כלומר לפי דבריו ודברי המקובלים, שרים את זה לכבוד השכינה או לחילופין לכבוד ה"מטרוניתא". ולפי הזייתם יש בכך נחת ועילוי לשכינה.

לא הבנתי את דבריך האחרונים, אם תוכל לפרטם ולחדדם. תודה "היתכן שכיוון שנגזר במניין ההלכה אמרינן....אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה כמבואר במספר רב מאוד של דוגמאות ודברים בנושא".

בוקר טוב חג'בי. ראשית אני שמח מאוד שהמאמרים באתר גרמו לך להחשף לאפיקים חדשים וללמוד דברים חשובים שלא ידעת. ויהי רצון שירבו כמותך שמבקשים וחותרים אל האמת. כתבת לי: "כתבתי מילים הזיה על דבריך כיוון שאתה מערבב בין הנושאים וכותב על דבריהם הזיה בגלל טעויות של נושאים אחרים שהם הלכו שולל." ישנה טעות בדבריך. איני מערבב בין הנושאים ואיני כותב על דבריהם הזיה בגלל טעויות בנושאים אחרים. הלכה זו ספציפית היא הזיה קשה מאוד. חז"ל ורבנו כתבו "והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב". הדבר פשוט וברור שבזמנם היה מצוי שהיו הולכים בדרכים מרוחקות מישוב והסיכוי להימצאות של ליסטים וחיות רעות היה גבוה מאוד. כיום רצו להשוות בין הסיכון הנ"ל לסיכון של תאונות דרכים. אולם הדבר ברור שהשוואה כזו היא בגדר דמיון שווא. שכן המחקרים מראים שאחוז תאונות הדרכים ביחס לכמות הרכבים בכבישים הוא מועט מאוד. ומתוך כל התאונות האחוז של פגיעה בגוף או נפש הוא מזערי מאוד. ואידך זיל גמור...

אדון חג'בי. דברי רבותינו ורבנו פשוטים ומובנים אלא שהאחרונים עיקמו אותם ושיבשו אותם. צר לי שלא הבנת את כוונתי בעיון ראשון. בדבריי התכוונתי לומר שלא די להם שהם מברכים ברכה לבטלה אלא שהם חוזרים ומוציאים שם שמים לבטלה פעם בשבוע ואף כמה פעמים בשבוע. וכמובן שההשוואה שלך לברכת שהכל היא הזויה למדי.

לטובת החברים החדשים

ערב טוב. ברשותכם אני מעלה פוסט זה כדי לשאול שאלה באותו עניין. גוי שבישל מאכלים כשרים בכלי ישראל. לפי רבותינו המאכל אסור בלאו הכי. השאלה: מה הדין של הסיר? האם הוא צריך הכשר? נפקא מינה: לסבתא שלי יש מטפלת גויה שבין היתר מבשלת לה לאכול. אם אני רוצה להגיע לבקרה. האם אני יכול לבשל באותם סירים בכדי לאכול?

וכל ההתקבצות הזו והסלידה כלפי בשר ודם, פשוט מעורר גועל עד כדי בחילה...

אם כבר פתחת את הנושא. חוו דעתכם על דבריו הבאים: "בהקלטה המיוחדת מלפני כמה שנים נשמע תלמידו ומקורבו הגדול, הרה"ג רבי אורי טיגר, שואל את מרן שר התורה, על ההשמטות ברמב"ם והחידוש של החזון איש שהתגלה כ"רוח הקודש". התמלול המלא הרב טיגר: "ב"אגרות וכתבים" (אגרות ורשימות קהלות יעקב ח"א עמ' ע"ט) כתוב שאי אפשר ללמוד מההשמטות של הרמב"ם, כי אם היה לרמב"ם עוד כמה שנים לחיות הוא היה מכניס גם את ההלכות האלה, ה"קהילות יעקב" כותב את זה בשם ה"חזון איש". אבל אני מצאתי חידוש יותר גדול שה"חזון איש" גופיה כותב, יש סתירה ברמב"ם בין הלכות קרבן פסח להלכות תמורה, כותב (החזון איש תמורה סי' ל"ה סק"ט) שאפשר ליישב את הסתירה, שזה משנה ראשונה וזה משנה אחרונה והרמב"ם לא הספיק לתקן את זה בספר שלו. זה חידוש עצום! אז כל סתירה ברמב"ם נגיד שהרמב"ם לא הספיק לתקן, איפה מצינו ישוב כזה ברמב"ם?". מרן הגר"ח קנייבסקי: "רוח הקודש". הרב טיגר: "זה הוא אמר ברוח הקודש". מרן הגר"ח קנייבסקי: "בטח". הרב טיגר: "בשאר מקומות אי אפשר לתרץ דבר כזה". ***

לכאורה, לפי דברי רבינו בפתיחה למורה אין ראוי להם ללמוד ספר זה. וז"ל: מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו.

אכן לא כתוב ברמב"ם. האחרונים כתבו שהמנהג לעשות שש או שבע סיבובים. לפי דמיונות הקבלה זה דווקא שבע כי "יש סוד בדבר". לכן אני משתדל בדווקא לא לעשות שבע.

הסדר שנוהגים לקרוא כיום בקבלת שבת הוא מאוחר מאוד, לפני כ-400 שנה אולי ורובו ככולו בנוי על הזיות ודמיונות. בתקופת רבנו לא היתה שום תוספת מאלו שיש היום. בנוגע לקידוש, הנכון הוא לומר רק ויכולו ומיד נוסח הקידוש.

אני בכוונה מעלה שוב פוסט זה לקידמת הפורום, לטובת החברים החדשים שוחרי האמת שהצטרפו במשך השנה האחרונה.

ישר כח מארי. אך זה עונה לי רק על השאלה הראשונה, לגבי השאלה השניה, מה עניין חצי השקל ומדוע היה להם צורך לכפר על נפשותיהם? אגב ראיתי שכדבריך כתב רלב"ג בפירושו לשמואל, שם דוד ספר את העם. וזה לשונו: "והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב, כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו; ועוד, כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו, למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא." ושימו לב מה כתב בפירושו ל"כי תשא": "והנה מצאנו שהמספר סבת הנגף במה שנזכר מעניין דוד בצוותו ליואב שר הצבא למנות ישראל ולא ידענו סבת זה העניין בשלמות. וידמה שיהיה זה העניין שב אל עין הרע והסבה בהיזק הנמצא בו, לפי מה שאחשוב, כי כבר יותכו ויצאו מהעין קצת אדים והמותרות אשר ידחה הטבע, עד שכבר ספר הפילוסוף [מי זה?], כי המראה החדשה, אם תסתכל בה האשה בעת וסתה יראה בה כתם דם ישאר רשומו בה זמן מוחש [כלומר, בגלל שהאדים והמותרות בה מתרבים בעת וסתה]. ואלו האדים יתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם ולקלות הפעלותם מהם. וזאת היא מה שאחשוב סבת הנגף המגיע מהמספר ושימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת מפני החלוף אשר בטבע במקבלים המתפעלים מזה. והוא מבואר, שהעין הוא האבר שינזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית ויביא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שכן לו [האם יש לדבריו ביסוס במדעי גוף האדם?!] ולזה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים ההם אין בטבעם שיזיקו בזה הפועל. תמצא זה במה שהיו עושים בהפילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבע והיו מונין כל האצבעות ולא היו חוששין בו. כי הסכנה כולה היא כשתהיה ההבטה אל פנים כי שם מקומות יעברו בהם אלו האדים בקלות ויוכלו אל המוח, כאלו תאמר העינים לקלות הפעלותם והאף והאזן להיותם פתוחים אל המוח. ולפי שכבר אמרה התורה "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף. ולזה פקד שאול העם בטלאים רוצה לומר שהיה מביא כל אחד טלה והיו הטלאים נמנים ופעם אחרת פקד אותם באבנים רוצה לומר שהיה כל אחד מהם מביא בזק והיו הבזקים הם הנמנים. ובזה הענין שגג דוד כשצוה ליואב להביא מספר מפקד העם."