מצעד הזימה של ספר הזוהר

עודכן: 4 ביולי 2021

כידוע, ספר הזוהר נכתב לטענת הפתאים על-ידי ר' שמעון בן יוחאי, זה שהדגיש ואמר: "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם" (סנהדרין סג, א); אותם פתאים גם הוזים לחשוב שרשב"י באמת אכל חרובים במשך יותר מעשור יחד עם בנו אלעזר בתוך מערה.


הפעם אציג את תעוזתם וחוצפתם של המאמינים בספר הזוהר וכן את חומרת התפרצותם כלפי ה' יתעלה, וכלפי המוסר האלהי הטהור של דת משה.


נתחיל עם דברים שנאמרו בהקדמה לספר הזוהר הטמא:


"ולכן פעמיים ביום הזה כי טוב, אחד כנגד דרגת תפארת, ואחד כנגד דרגת צדיק, שהוא יום השבת שלמעלה, ומעשה אחר אין בו אלא זיווג להוציא פרי נשמות לעולם, פרי מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא. כך גם למטה, שזיווג מותר בו משבת לשבת".


המחבר טוען שה' יתעלה מזדווג עם ישות אלהית נוספת ושכך הוא בורא נפשות... ועל אף כל זאת, יהיו שיזעקו בהתחסדות שאין לה תחתית שמדובר במשל, אך רק פסיכופתים יעזו לשייך את מושג המשגל אל ה' יתעלה.


***


במקום אחר (פרשת ויחי, דף רל ע"ב), מפרש המחבר את דברי יעקב אבינו בעת צאתו מארץ-ישראל אל לבן הארמי, ופרשנותו מוציאה את הכתוב מפשוטו: "'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי' [בר' כח, כ] – זה זיווג השכינה", ובפרשת שמות (דף יט ע"א) מבארים מי היא אותה שכינה לפי ספר הזוהר: "רבי יצחק אמר [דודה שלך אמרה], באהרן ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב: 'ויקח את בת לוי', להורות שהשכינה נקראת על שם לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד למשה, עד שנטל חלק בשכינה, והוליד למשה".


למרות שהחותרים לאמת מצליחים ללמוד מן ההעדר והשלילה באופנים מושכלים, המטומטמים לעומת-זאת, חותרים אל הסכלות, ולכן פולטים מפיהם דברים כגון הנאמר לעיל, שהעדר אזכור "זיווג אבותם" של אהרון ומרים בתורה מורה שהשכינה נקראת על שם לוי.


גם אומר, שהמזווגים את עמרם לוי עם העליונים מעלים חרון-אף יותר מן הסוטים במצעד הגאווה; כי הסוטים המקובלים הללו מוסיפים מתחפשים לכהנים ונביאים.


***


עוד נאמר שם (דף ו ע"א): "שור וחמור כאשר הם מזדווגים כאחד [כלומר שמזדווגים במובן הביולוגי ונעשים לבשר אחד], הם שני פגעים רעים לעולם. שור הוא צד הדין הקשה, והוא נדבק בצד הקדושה. החמור, כשמזדווג עמו, שהוא מצד האחר [=ממד טומאה דמיוני המצוי במוחות הסכלים], הם שני פגעים רעים לעולם".


והוא ממשיך לההביל:


"ועל זה שמעון היה תוקף הדין הקשה, וכשמזדווג עם לוי כאחד, לא יכול העולם לסבול, ומשום כך [זהו לטענתו טעם המצוה]: 'לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו' [דב' כב, י], על זה שלח יעקב לעשו דבר זה, שכתוב: 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' [בר' לב, ו]".


זוהי עבודה זרה מכוערת – שעל-ידי זיווג של שור וחמור ניתן להוריד רוע לעולם. זאת ועוד, המחבר ההוזה מנסה לתת תוקף לדבריו וטוען שיעקב תכנן לפגוע בעשו באופנים מאגיים בעת פגישתם המפורסמת, בכך שהוא ייתן לו שור וחמור להט"בים. ועל כך מגיע למחבר ספר הזוהר מדליית ארד על הראייה המאולצת של שנת תשפ"א.


***


בספר ויקרא (פרשת אמור, דף ק ע"ב) נכתב כך:


"רבי אבא שלח לרבי שמעון, אמר: מתי הזיווג של כנסת ישראל עם המלך הקדוש? שלח לו: 'וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה' [בר' כ, יב]. התרגש רבי אבא, הרים קולו, בכה ואמר: 'רבי רבי מנורה הקדושה, אוי ואבוי לעולם כשתצא ממנו! אוי לדור שיהיו בעולם כשתסתלק מהם ויישארו יתומים ממך!'".


וכך בדיוק מחטיאי הרבים מנפחים עניינים ריקים וחלולים: הם מתרגשים, מרימים את קולם ומדברים בהתפעלות או בבכי, ולולא המניירות דבריהם ישללו על-ידי השכל.


ובעניין זה פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ג):


"ועיקר הדברים ככה הן: שהתורה הזאת, אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפים עליהן ולא גורעים מהן. וכל המוסיף או גרע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים שלמצוות מפשוטן – הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס".


ובחזרה לענייננו, בפסקה הבאה נמשך כך:


"אמר, ודאי שאין זיווג המלך עם הגבירה אלא בזמן שמאיר מהאב העליון [לפי דבריו יש בעליונים אב עליון, מלך וגבירה], וכשניאור ממנו [כשהאב העליון מאיר על המלך ונותן לו אור ירוק להזדווג עם הגבירה, אז] קוראים לו קודש, שהרי מבית אבא [מהאב העליון] זה נוטל, ואז מזדווגים כאחד, משום שהמלך נקרא קודש, שכתוב [יר' כ]: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ' [כאן מובן שכוונתו במושג מלך הינה להקב"ה], שנוטל ממקום שנקרא קודש. אזי: 'אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא', אך: 'לֹא בַת אִמִּי' [ואלה הרמזים שמצא שרלוק הולמס], שהרי מבית אבא השם הזה, ולא מבית אמא. ועל כן: 'וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה' [בר' כ, יב] – להזדווג כאחד, בזמן הזה ולא בזמן אחר, בזמן שנוטלים מבית אבא, ולא בזמן שנוטלים מבית אמא. ויום הכפורים מוכיח: שתשמיש המיטה אסור, משום שאין נמצא זיווג, שהרי מבית אמא נוטל, ולא מבית אבא".


באיזו דרך איסור התשמיש ביום הכיפורים מוכיח משהו מהנאמר לעיל? ויש להעניק שוב מדליית כסף למחבר ספר הזוהר על הראייה המאולצת לשנת תשפ"א.


ומעניין לעניין, ניתן לראות כיצד הם מבלבלים ומטמטמים את השומע, וכאשר השומע יתהה על מה מקשקשים במקושקשת – אומרים לו: "אלו דברים עמוקים"; וכך הם הופכים קשקשת לדברים נעלים, ומצטיירים כאנשי נבואה וכהונה, למרות שמטרתם ושאיפתם האמיתית היא להכשיר את הקרקע כדי להפליא ולטמטם את ההמונים, ואינם יראים מלדרוך באגרסיביות על פסוקי התורה הקדושה שניתנה לנו בסיני כדי להתגולל בתאוותיהם.


מי שמשלים עם האלילים והאטים הללו ועם ספר הזוהר – אינו יכול לחיות במחיצת אלוהי ישראל, ולא עם תורתו: תורת האמת, הדעת והמוסר; ולא לחינם בודדים הם שבידם ספר תורה, תפילין ומזוזות כשרים, ולעיון בנושא ראו מאמרי "המזוזה שהתגנזה".


"בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יח' לו, יז).

מצעד הזימה של ספר הזוהר
.pdf
Download PDF • 116KB

150 צפיות0 תגובות