מצעד הזימה של ספר הזוהר

עודכן: 4 ביולי 2021

כידוע, ספר הזוהר נכתב לטענת הפתאים על-ידי ר' שמעון בן יוחאי, זה שהדגיש ואמר: "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם" (סנהדרין סג, א); אותם פתאים גם הוזים לחשוב שרשב"י באמת אכל חרובים במשך יותר מעשור יחד עם בנו אלעזר בתוך מערה.


הפעם אציג את תעוזתם וחוצפתם של המאמינים בספר הזוהר וכן את חומרת התפרצותם כלפי ה' יתעלה, וכלפי המוסר האלהי הטהור של דת משה.


נתחיל עם דברים שנאמרו בהקדמה לספר הזוהר הטמא:


"ולכן פעמיים ביום הזה כי טוב, אחד כנגד דרגת תפארת, ואחד כנגד דרגת צדיק, שהוא יום השבת שלמעלה, ומעשה אחר אין בו אלא זיווג להוציא פרי נשמות לעולם, פרי מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא. כך גם למטה, שזיווג מותר בו משבת לשבת".


המחבר טוען שה' יתעלה מזדווג עם ישות אלהית נוספת ושכך הוא בורא נפשות... ועל אף כל זאת, יהיו שיזעקו בהתחסדות שאין לה תחתית שמדובר במשל, אך רק פסיכופתים יעזו לשייך את מושג המשגל אל ה' יתעלה.


***


במקום אחר (פרשת ויחי, דף רל ע"ב), מפרש המחבר את דברי יעקב אבינו בעת צאתו מארץ-ישראל אל לבן הארמי, ופרשנותו מוציאה את הכתוב מפשוטו: "'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי' [בר' כח, כ] – זה זיווג השכינה", ובפרשת שמות (דף יט ע"א) מבארים מי היא אותה שכינה לפי ספר הזוהר: "רבי יצחק אמר [דודה שלך אמרה], באהרן ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב: 'ויקח את בת לוי', להורות שהשכינה נקראת על שם לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד למשה, עד שנטל חלק בשכינה, והוליד למשה".


למרות שהחותרים לאמת מצליחים ללמוד מן ההעדר והשלילה באופנים מושכלים, המטומטמים לעומת-זאת, חותרים אל הסכלות, ולכן פולטים מפיהם דברים כגון הנאמר לעיל, שהעדר אזכור "זיווג אבותם" של אהרון ומרים בתורה מורה שהשכינה נקראת על שם לוי.


גם אומר, שהמזווגים את עמרם לוי עם העליונים מעלים חרון-אף יותר מן הסוטים במצעד הגאווה; כי הסוטים המקובלים הללו מוסיפים מתחפשים לכהנים ונביאים.


***


עוד נאמר שם (דף ו ע"א): "שור וחמור כאשר הם מזדווגים כאחד [כלומר שמזדווגים במובן הביולוגי ונעשים לבשר אחד], הם שני פגעים רעים לעולם. שור הוא צד הדין הקשה, והוא נדבק בצד הקדושה. החמור, כשמזדווג עמו, שהוא מצד האחר [=ממד טומאה דמיוני המצוי במוחות הסכלים], הם שני פגעים רעים לעולם".


והוא ממשיך לההביל:


"ועל זה שמעון היה תוקף הדין הקשה, וכשמזדווג עם לוי כאחד, לא יכול העולם לסבול, ומשום כך [זהו לטענתו טעם המצוה]: 'לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו' [דב' כב, י], על זה שלח יעקב לעשו דבר זה, שכתוב: 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' [בר' לב, ו]".