מצוַת קידוש השם – חלק ב

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר ראינו כי מצות קידוש השם כוללת בתוכה שני עניינים חשובים מאד, האחד הוא החובה להרים על נס את דת האמת, ללא חשש וללא מורא. והאחר הוא מסירת הנפש פשוטו כמשמעו על קידוש-השם. וכך כולל הרמב"ם שני עניינים אלה בהגדרת המצוה בספר-המצוות:

"ועניין מצוה זו, שאנו מצווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא לנו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה לא נשמע לו, אלא נמסור עצמנו למות בהחלט".

בסוף החלק הראשון סיכמנו את גדרי מצות קידוש-השם ביחס למסירת הנפש למוות: על שלוש החמורות – לעולם ייהרג; על שאר המצוות – אם הגוי מכריח לעבור להנאת עצמו – לעולם יעבור; ואם מכריח במטרה להעביר את היהודי על דתו – לעולם ייהרג למעט בצנעא ושלא בשעת השמד (ושני התנאים הכרחיים כדי לעבור).

הרי זה מתחייב בנפשו

בהמשך הלכות יסודי התורה, הרמב"ם עונה על השאלה, האם מותר לאדם למסור את נפשו למיתה במקום שלא נצטווה לכך? התשובה של הרמב"ם היא חד-משמעית (ה, ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".

כלומר, במקום שההלכה קובעת שעלינו לעבור על המצוה, אנחנו מחויבים לעשות כן, ואין אנו יכולים לבחור למסור את נפשנו כדי לקיים מצוה לפי דמיוננו. מהלשון החריף שהרמב"ם בוחר כאן "הרי זה מתחייב בנפשו" אנו למדים שמדובר בעבירה חמורה, ולפי רבנו, דומה דינו של מי שהורג את עצמו, לדינו של מי שהשליך את חברו לפני חיה לטרפו (ההלכה תובא לקמן). וכמו שכותב שם מָרי יוסף קאפח (שם, באות יג):

"הלכה היא אסור לאדם לחבול בעצמו [...] כל שכן מיתה, והוקש הורג עצמו למוסר חברו לפני חיה לטרפו [...]. והוא הדין למוסר עצמו בידי אנס להרגו במקום שלא חייבתו תורה".

עדיין עלינו להבין, מה משמעות הביטוי "מתחייב בנפשו"? לכאורה, אדם שנהרג במקום שלא היה צריך ליהרג כבר מת, האם ניתן עוד לחייבו בנפשו? והרי נפשו כבר נכרתה מגופו! אלא נראה לי, שמדובר בחיוב עונש חמור בחיי העולם-הבא, ואולי אפילו עד כדי הכרתה מחיי העולם-הבא, שהרי כך רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ב–ג):

"וכן ההורג את עצמו, [...] שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים [...]. ומנין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר [...] 'אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ' [בראשית ט, ה] – זה ההורג את עצמו, 'מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ' [שם], זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו".

ושוב יש לשאול, מהי אותה מיתה לשמים? והרי אותו אדם כבר הרג את עצמו! נראה לי אפוא, שמדובר כאן או בעונש חמור בחיי העולם-הבא שהוא קרוב לכרת, או אולי אפילו כרת ממש שהרי אין מיתה לאחר העולם-הזה כי אם מיתת הנפש והכרתתה מהשגת האור הנצחי.

קידוש השם וחילול השם

בהלכות יסודי התורה (ה, ד) רבנו פוסק כך: "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה. וכר' עקיבה וחבריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהם נאמר: 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' [תהלים מד, כג], ועליהם נאמר: 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח' [שם נ, ה]".

מיתתו של ר' עקיבא תוארה בתלמוד בעינויים נוראיים: בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה. והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) – אפילו נוטל את נפשך; אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד (ברכות סא ע"ב).

לעומת זאת פוסק רבנו (שם, ה): "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם".

מה דינו של מי שחילל את השם באונס?

לפי רבנו הרמב"ם, מי שחילל את השם באונס אינו חייב עונש מן התורה בבית דין, וזה לשונו (שם): "ואף-על-פי-כן [שביטל עשה ועבר על לא תעשה כאמור], מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס. שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא' [ויקרא כ, ה], מפי השמועה למדו: 'הַהוּא' – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה".

אמנם, מָרי מוסיף שם בהערה כי "גם אנוס, אם ייראה לבית דין שהיה יכול להימלט ולא נמלט, עונשין אותו עונש הראוי לו, אלא שאין מלקין דאורייתא ולא ממיתין דאורייתא". מדבריו משמע, שבית דין רשאי, אם יראה לנכון, לגזור בהוראת שעה על אותו אנוס גם מיתה. ובהמשך דבריו שם (באות כו) מָרי אף אומר, ש"לעולם בית דין עונשין אותו עונש הראוי לו, כפי אשר יעריכו חומר האונס וכבדו, וקלות דעת העובר ותכונתו". ומה שציין רבנו שדין זה שנלמד "מפי השמועה", מָרי מלמד שם כי "מפי השמועה" הוא: "כל פירוש מקרא שקיבל משה בסיני ואינו בפשט הכתוב, דרך רבנו לומר בו מפי השמועה".

רבנו הרמב"ם מסכם עניין זה שם ואומר: "ומה אם עבודה-זרה שהיא חמורה מן הכל, העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה. ובעריות הוא אומר 'וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר' [דברים כב, כו]".

ושוב אנחנו רואים עד כמה חמורה עבודה-זרה, ולאחרונה שמעתי מאי אלה שנזעקים עד עמקי נפשם בעקבות ביקורתי על פירוש רש"י שהגשים את הבורא באופן מפורש, ואומרים: "מדוע אתה לא דן אותו לכף זכות?" או "לפי דעתנו דבריך אינם מוכחים". ובכן, אותם מתחסדים אינם רוצים להבין את חומרת עבודה-זרה, ומתעלמים לחלוטין מדברי רבנו בעניין זה, ומהדגשתו המפורשת שאין לדון לכף זכות בענייני עבודה-זרה.

מסירת אחד למיתה להצלת הכלל

בהמשך הלכותיו שם, הרמב"ם מעלה אפשרות שבה הגויים תובעים מישראל שימסרו להם נפש אחת כדי להציל את שאר הקהילה. ההלכה קובעת באופן מפורש, שאין מעבירים לגויים האכזריים שום יהודי או יהודייה כדי להציל את נפשות שאר הקהילה. וזה לשון רבנו (שם ה, ז):

"נשים שאמרו להן גויים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן. יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם. ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

חכמים שקבעו הלכה זו הבינו היטב, כי סביר להניח שתביעת הגויים לא תסתיים באותה אשה אחת או באותו איש אחד שהם תובעים. אלא, אין אמונה בגויים לעולם, ולכן אין לשמוע להם ולעשות כרצונם. ויתרה מזאת, יש כאן בעיה מוסרית מהותית, חכמים קבעו שאסור למסור יהודי או יהודייה לגויים בשום מצב, כי אין לנו שום הצדקה מוסרית לעשות כן, ואף אם אותו יהודי או יהודייה מתנדבים למסור את נפשם להצלת הכלל.

בתקופת השואה הייתה מציאות כזאת, והגרמנים ועוזריהם הרבים יש"ו הכריחו את מנהיגי היהודים בגטאות להעביר מכסות של יהודים למחנות ההשמדה. לפי ההלכה, אסור היה לעשות כן, ועל המנהיגות היה להתנגד בכל תוקף לשיתוף פעולה עם הגרמנים ועוזריהם, ואפילו יהרגו את כולם. המציאות הוכיחה שחכמים צדקו בהוראתם, כי בסופו של דבר הגרמנים רצחו את כולם בייסורים נוראיים. ולצערנו ידם של יהודים לא מעטים מגואלות בדם אחיהם, בשתפם פעולה עם הגויים הרשעים.

ריפוי באיסורי תורה

האם ניתן לרפא אדם באיסורי תורה? האם ניתן לרפא אדם באחד משלושת האיסורים החמורים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? האם יש הבחנה בין חולי שיש בו סכנת נפשות לחולי שאין בו סכנת נפשות? על כך ועוד בהלכה הבאה שפוסק הרמב"ם (שם ה, ח):

"מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שירפאו אותו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין לו. ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן. ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

שימו לב להדגשתו של רבנו "ו