מבט אל העבר: תשובה לרשימתו של אהרן צדוק: "הרהורי לב..."

עודכן: 28 בינו׳ 2021

כותב רשימה זאת טוען, כי לא זו בלבד שאין אפליה, אלא אין עדות. בתום קריאה מעין זאת אתה נתקף שממון. תחושה של חידלון. נוכח הצגת תמימות זאת אינך יודע אם לשתוק או להגיב. אבל עניין הטשטוש של בעיית העדות הוא חמור מכדי שאפשר להתפנק באי-מענה. תהא זו תמימות או היתממות מצידו של מר צדוק, אין לעבור בשתיקה על דבריו.


מטבעות הלשון: "עדות", "אשכנזים", "ספרדים", נעשו נחלת הכלל, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. זה שנים שאיש אינו חולק על קיומן, ועל המשמעויות של מושגים אלה. וכדי להוכיח את קיומן הבלתי-מעורער, מוטב ש"אשכנזים" טובים יעידו על קיומן, שכל בר-בי-רב, פרט לאחד, יודע למה הם מרמזים:


א) הנשיא השני המנוח יצחק בן צבי: "זו הפעם הראשונה שנזדמן לי להכיר מקרוב את העולם היהודי הספרדי, שהיה כל-כך רחוק ממני. וכאן השגחתי לא רק בהבדלים שבין שבטי ישראל הגדולים, האשכנזים והספרדים, אלא גם נוכחתי עד כמה קרובים אנו" (יצחק בן צבי, "זיכרונות ורשימות", עמ' 164, ירושלים תשכ"ו).


ב) עופר ישראלי, רכז ההדרכה במזכירות החטיבה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, בהתייחסו לאפליה בחינוך הוא כותב: "אם תבחן את חלוקת תלמידי התיכון למגמות: מי לומד בכיתות העיוניות ומי במקצועיות – תיווכח כי 'שלנו' לומדים בעיוניות והמזרחיים במקצועיות. האין המדינה זקוקה גם לפועלים אשכנזים?" ("על המשמר", 28.4.72; "אפיקים" מה, אוגוסט 1972).


ג) יהושע א' גלבוע, עיתונאי, בנתחו את תחושת המצוקה של עדות-המזרח, מתאר את העושר מנקר העיניים של שכניהם, ומוסיף: "שאיש מעדות-המזרח אינו רוצה – ואף אינו חייב – לזכור כל שעה מה היה מצבו במרוקו ובפרס, או באלו תנאים חיו שם הוריו. המודד הקונקרטי בשבילו הוא השכן האשכנזי, השכונה הסמוכה של האירופים" ("מעריב", 20.4.73).


ד) ד"ר חיים אדלר, ראש החוג לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית ירושלים: "האמינות של עדות-המזרח – זו בעיה באמת רצינית. אין ספק שיש בחברה הישראלית דעות קדומות בינעדתיות" (כנס ראשון של חוג אקדמאים לבני עדות-המזרח, 16.2.72, עמ' 54).


האמנם כל אלה יודעים עדות מה הן, ואילו אתה, מר אהרן צדוק אינך יודע?


אילו רציתי, על דרך "אדבוקָטוס דיאָבולי" [=טענה כנגד המצפון], לסייע בידי מר צדוק הייתי מעלה את שאלתו "המדעית" מהו המונח המעורפל "עדות המזרח" – על-ידי העלאת דוגמאות ממין: יוגוסלבים, בולגרים, ולא כורדים, חלבים, אפגנים. לא שמעתי שמישהו יפקפק בכך שהאחרונים הם מעדות-המזרח. הכלל, יש חתך ברור מיהו מזרחי-ספרדי ומיהו אשכנזי: טול ספר תפילותיו של היהודי ומצאת: אם לפי מנהג אשכנז ספרו – אשכנזי, מנהג ספרד – ספרדי.


ספקנותו של מר צדוק, אילו עמדה, הייתה משתקת את כל פעולותיה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושאי חברה, ושל כמה מוסדות מחקר סוציולוגיים בארץ, שהרי להללו חלוקה בדוקה ומוסכמת של כל ארצות העולם: מי "מזרחיות" ומי "אשכנזיות".


פעם, בעברי ברחוב הס בירושלים (למי שאינו מכיר: זהו רחוב המפריד בין שתי שכונות: ממילא הענייה מחד, ואזור מגורים אמיד מאידך), ראיתי ארבעה ילדים בלונדינים, כבני שמונה, נאים בלבושם, רודפים אחר ילד מזרחי, בלוי בלבושו וכחוש, משיגים ומקיפים אותו. אחד שואלו: במה עובד אביך? האם הוא זַבָּל? הסתכלתי בילד. מעיניו ניבטה אימה, רצה לברוח, סגרו עליו, אחד ירק בפניו, ועוד אחד היכהו, לבסוף חמק. מזרחי זה, עם הטראומה, ועם הצלקת שבלב, לעולם לא יהא אצלו ספק מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי. ובכן, לא כל מזרחי זכה לגדול בחממה כבעל רשימתנו מר צדוק.


לרגע עולה בי ספק, שמא מר צדוק באמת רואה אותנו בישראל כגוש שוויוני של יהודים, ללא הבדל מוצא. שומו שמים, ברשימתו הוא מונה ארצות מוצא של אשכנזים, ובאותה שורה מציין גם את הארצות פורטוגל ואיטליה, האמנם?


מר צדוק כותב: "הרי ראשית חטאינו היה באי-רצוננו להכיר במציאות החדשה שאליה נקלענו". ההיפך הוא הנכון! תרבות המזרח העשירה, האפופה הילה של מנהגים אציליים, התחשבות מעודנת בזולת, הכנסת אורחים נדיבה, הידיעה האמנותית מה לומר, כמה לומר, איפה ומתי, מופת שהוכר על-ידי אומות העולם. כל זה הולך ונשכח, הולך ונשחק בארץ האשכנזים, כיוון שהמציאות החדשה נפלה עלינו חזק ומהר, והשאירה אותנו תלושים ללא שרשי אישיותנו. ומאושר מי שהצליח להישאר בהווייתו ולא נסחף בתרבות הטכנולוגית, הקרה והעקרה. אבל הללו מעטים. האם אנחנו לא רצינו להכיר במציאות החדשה? על שאלה זאת יענה אותו ד"ר אדלר הנ"ל. בהתייחסו לחג המימונה, אומר ד"ר אדלר:


"כפי שזה היה לא טוב, שבזמנו הרסו האשכנזים את התרבות המזרחית, כך זה לא טוב יהיה היום – לאחר שלושה דורות – לטעת אותה חזרה באופן מלאכותי" (שם). ובכן מר צדוק, שתי תשובות עולות מציטוט זה: א) אין זאת אמת שהיה אי-רצון להכיר במציאות החדשה, ההיפך: התרבות המזרחית נהרסה ולא היה במה לדבוק; ב) לא אנו הרסנו לעצמנו את תרבותנו. האשכנזים הרסו לנו אותה.


עוד ברשימתו, צדוק טוען נגד הנטייה של אחינו התימנים להתרכז במקום אחד, ובכך הוא רואה את אחד הגילויים השליליים נגד היטמעות בתרבות הארץ. אין זאת אמת. עלינו להבחין בין התבדלות של כת יהירה, הבאה מתוך עליונות, לבין התבדלות שבמהותה יש מנגנון של הגנה. יש תכונה בבני אדם כמו בעדר של חיות מפוחדות נוכח סכנה: להצטופף ולהתחמם זה בגופו של זה. החושש שמא יידחה – מסתגר לנפשו. ידועה תלונתם של סטודנטים עולים, כי הוותיקים והישראלים מתנכרים להם. תשובת הצברים לכך היא כי ההיפך, ומצביעים על הסתגרותם של העולים בתוך עצמם. זוהי תשובה חצופה.


הקושי עם כותב הרשימה הינו שהוא מעלה טענות אשר זה מכבר איש אינו מעלה אותן. הוא מעמיד בספק קביעות שנעשו כבר שנים עובדות שאין להפריכן. אחת מהן היא שההשכלה פתוחה בפני כל דורש, "אם רק יימצאו האנשים שיתמסרו לעניין", כלשונו. אין זאת אמת. למידה, אליבא דגדולי המחנכים פסטלוצ'י האיטלקי וברונר האמריקאי, הינה תהליך קשה ומורכב. ביסודו מתחולל שינוי באדם. שני יסודות נפרדים: 1) האדם הלומד; 2) החומר הנלמד, מתרכבים, ונוצר יסוד שלישי חדש, זהו האדם שאחרי הלמידה. שינוי זה כחבלי לידה, הוא מכאיב. כדי ליצור מוטיבציה של לימוד, היערכות והתמדה בלימוד, יש הכרח בקיומם של עשרות תנאים מוקדמים, ואין ההשכלה דבר שבהישג יד של כל החפץ בה.


למה אכביר עוד מלים. יבואו אשכנזים (האם ברור למר צדוק משמעו של מונח מעורפל זה?) ויעידו הם על תהליך הלמידה אצל בני עדות-המזרח ועל הקשיים שהם נתקלים בהם, ומה צריך היה להיעשות כדי להסיר קשיים אלה:


א. הרב אליהו תורן, מנכ"ל מרכז הנוער "תקוותנו":


1) "המרכיב החשוב ביותר בנסיבות העניין, הוא שמרביתם הגדול של הילדים הלומדים בבתי-הספר הנמצאים בשכונות העוני או בעיירות הפיתוח, עוזבים את כיתה ח' ברמה שבין כיתה ד–ו. במלים אחרות, לא ברמה הרגילה והסבירה של ילד המסיים את בית-הספר היסודי. לפי הנתונים הנמצאים בידינו, יותר מ-100,000 נערים זקוקים לחינוך משלים המתבטא בעזרה ללימודיהם הסדירים.


אם המטרה שאנו שמים לנגד עינינו היא שיבוצם של הנערים בבתי-ספר תיכוניים, או מקצועיים, הרי רמתם של אותם יותר מ-100,000 נערים בעוזבם את כיתות ח' אינה מאפשרת את קבלתם אף באחד מבתי-הספר דלעיל, ואין להם שום סיכוי להשתלב בצורה סדירה בחיי הכלכלה, הסחר והמשק של המדינה.


מן הסיבות למצב החמור:


א) העזרה בשיעורי-בית חסרה לילדים בני משפחות מרובות ילדים, בגין המגבלות ההשכלתיות והכספיות של הורי הילדים האלה; ב) תנאי הדיור במשפחות מעוטות יכולת ומרובות ילדים מונעות מהילדים פינה שקטה בביתם לעשות שיעורים.


2) המרכיב השני טמון בהרגשת הקיפוח והמלכודת המקננת בתוך תוכו של הנוער המקופח. הרגשה זו היא פרי מערכת החינוך ותוכנית הלימודים הרגילה של משרד החינוך. המגבלות דלעיל אינן מאפשרות לנוער זה להשתלב במסלול הלימודים של מערכת החינוך ולגומרו, דבר זה מביא בסופו של דבר לניתוק כללי מהלימודים. הכיתות מאוכלסות במספר גדול מדי של תלמידים כושלים.


כתוצאה מכך מתפתחת מרירות בנוער זה המלווה במחשבה שממילא הוא לא יוכל להגיע אי-פעם לעמדות גבוהות-בכירות. מרירות זו מחריפה, כאשר הנוער המקופח מבחין כי במשפחות מסוימות כשלושה עד ארבעה מהמשפחה תופסים משרות רמות בשטחי חיים שונים בארץ. זה מה שנקרא "ריכוז סמכויות משפחתי". בעיני הנוער המקופח מצטיירת התמונה שבעוד מספר שנים תנוהל המדינה על-ידי 200–300 משפחות מיוחסות".


(מתוך תזכיר שהוגש לראש הממשלה, עם הקמת הוועדה לנוער במצוקה, פברואר 1971).


ב. פרופ' ב"ז הלוי פרנקל, האוניברסיטה העברית ירושלים (תרגום מאנגלית):


"רבים מילדי ישראל באים ממוצא אסיאתי-אפריקני. כיום, ילדים אלה מהווים הרוב בישראל. הכמות והאיכות של מורים קיימים, אין בהן די כדי לעזור לילדים אלה לגשר על-פני הפער התרבותי, ולקרבם אל הרמה הרצויה והנחוצה בארצנו.


המטרה של התוכנית החינוכית של מוסדנו היא לתת לילדים מה שלא ניתן להם בבית-הספר, דהיינו לאמנם להיות מסוגלים לחשיבה וללמידה עצמאית. מספר של כיתות במדעי הטבע הוקמו בעבור ילדים מחוננים הבאים משכבות מפגרות. בכיתות אלה אין משתמשים עוד בשיטת הלימוד הפרונטלי. אנו מפעילים את שיטת הגילוי, לפיה הילדים מופנים למצוא את חוקי הטבע בכוחות עצמם, אנו מזרזים את תהליך הזיקה הרגשית לנושא על-ידי שמאפשרים לילד לבנות מכשיר באופן עצמאי, אחר-כך מעודדים אותו למאמץ של התבוננות לגלות מה הסיבה שהמכשיר פועל. וכך, באמצעים מכניים ואלקטרוניים אנו מיישמים אצל הילד חשיבה מופשטת".


(מתוך תזכיר שהוגש לראש הממשלה, כנ"ל).


ג. ד"ר אברהם א' ברנר, האוניברסיטה העברית ירושלים (תרגום מאנגלית):


"מספר הולך וגדל של גילאי 14, שמוצאם ממשפחות אפרו-אסיאתיות, נכנסים לבית-ספר תיכון, ומנסים להמשיך את לימודיהם מעל לרמת בית-הספר היסודי. הממשלה במדינת ישראל מעודדת אותם על-ידי שחרור משכר לימוד ועל-ידי מתן מלגות למוכשרים.


אולם זה אינו מספיק, וסיכוייו של הילד מהשכבות המקופחות לסיים בית-ספר תיכ