בחלקו הקודם של המאמר נחשפה עובדה חשובה ומטלטלת מאד, והיא, שרבים מ"קדושי העליון" האשכנזים הראשונים היו למעשה מינים ארורים! ואיך למדנו זאת? ובכן, למדנו זאת מתוך דברי רבנו במורה. ושמא תחשבו שרבנו אומר זאת באיזה רמז חבוי מכוסה ונסתר שתקע בין השיטין באיזה פרק נידח, וכדרכו להסתיר רעיונות טמירים כדי שרק בודדים יבינו? לא ולא! רבנו מגלה לנו זאת בפסקה הראשונה של המורה בדברים ברורים ומפורשים! ואף-על-פי-כן, 99% מקרב הדרדעים החדשים למיניהם אינם מבינים זאת, וממשיכים להגות בפרשני אשכנז התועים מתוך דבקות והערצה בלתי נתפשות, ואף קוראים להם בפה מלא: "קדושי עליון", והינם כמו אותו עבד עברי עיקש וסכל אשר בתום שש שנות עבדותו זועק וצווח: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי [...] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. [...] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמ' כא, ה).
ולא אמנע מלומר, שמי שהוגה בהם אינו מבין מאומה במשנת רבנו המחשבתית! או שהוא כומר שכיר ממסדי וחלקלק אשר חרֵד למעמדו, יוקרתו, שררתו ומשכורתו, ועם השנים נתעוור מן האמת, וכבר מצא לעצמו כל מיני טצדקי כדי ליישר את העקוב ולטהר את הטמא. וכל בעל מרדעת שכזה, אשר אוחז בשרץ ביד רמה ומזכיר בשיעוריו את רש"י-שר"י בהערצה כאילו היה "קדוש עליון" וחכם מחכמי ישראל, מזהם את מחשבתו בטומאת השר"י שהוא אוחז בידו! ולא רק שלא עלתה לו טבילתו במימי התורה והחכמה, אלא שנוספה בו טומאה על טומאתו, מפני שהוא אוחז בשר"ץ בגאון ומרוממו כטהור ו"קדוש עליון", ובזאת הוא תורם להנצחת התעיית עם-ישראל אחר התהו תוך שהוא ממלא את כיסיו בדמים של חילול אלהים חיים...
נעזוב עתה את התועים והמתעים אשר מפרסמים את עצמם כהולכים במשנת הרמב"ם, ונשוב לרשעי אשכנז. כאמור בחלק הקודם, רבנו קובע, שפרשני התורה (רש"י וחבר מרעיו) שפירשו את המלה "צֶלֶם" שבתורה כדפוס-תבנית – הם מינים. כלומר, הם תעו ולעו לחשוב שהמלה "צֶלֶם" היא דפוס, והגיעו למסקנה שהיא מורה על-כך שיש לה' יתעלה "צורת אדם" כלשון רבנו שם. ובמלים אחרות, אם נפרש שה"צֶלֶם" שנזכר בפסוק הוא דפוס (בר' א, כז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ [=בדפוסו-בתבניתו] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" – נגיע בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא בעל גוף. לפיכך, מי שמפרש "צֶלֶם" תבנית או דפוס הוא מין גמור.
ויתרה מזאת למדנו! שכדי להיקרא "מין" אין צורך לומר במפורש שהקב"ה הוא בעל ידיים ורגליים וכיו"ב, אלא די לפרש את פסוקי התורה באופנים אשר מחייבים בהכרח את ההגשמה.
בחלק זה נתמקד בספר "שיעור קומה". קאפח מעיר במורה שם (א, א), שכוונת הרמב"ם בדבריו היא "גם נגד ספר שעור קומה" (והעיקר חסר בדבריו כאמור), שנתחבר על-ידי אחד מדרשני אשכנז הראשונים, וכפי שרבנו כותב בתשובה (סימן קיז) שראינו בחלק הקודם: "איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשניהאירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג] [...], כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".
ודבר גדול למדנו, והוא, שהשמדת חיבורי המינים והכרתת זכרם מצוה רבה, "כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק" – "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ"!
א. הספר "שעור קומה"
נחל אפוא בדברי קאפח במבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה", וזה לשונו (עמ' קעה):
"הספר 'שעור קומה' חיבור עתיק יומין הוא, נתבאר בו שעור 'גוף השכינה' כלשונו, ונמדדו בו האיברים השונים [שהמינים מייחסים לה'] בפרסאות, אם אלפים ואם רבבות. [...] [רבנו] החליט לדחותו בשתי ידיים, וקבע שאין חיבור זה שייך לחכמי ישראל כלל, ואינו אלא חיבור אחד הדרשנים האירופים, האיטלקים, היווניים, או כלשונו "אלרום", שאינם מוחזקים בעיני הרמב"ם בחכמה יתרה, ובפרט בעניינים הללו, או אף במה שגרוע מכך, כרמוז בתחילת מאמר תחיית המתים ["יותר תועים מהבהמות", ודברי הרמב"ם הובאו בחלק ב של מאמר זה, ושם לא דיבר רבנו על הדרשנים אלא על "חכמי ישראל"]. [...] ושמעתי על אחד חכם מן העוסקים בספרות הזו, שטען שמא, או אף ודאי, שנוסח אחר היה לפני הרמב"ם שהיה נקרא 'שעור קומה', ועליו אמר מה שאמר ועליו כתב מה שכתב. כך פרסם אותו חכם".
תחילה נעיין בזיופו ובסילופו של קאפח: לפי קאפח, הדברים הקשים של רבנו ב"מאמר תחיית המתים" נאמרו כלפי הדרשנים: "ואינו אלא חיבור אחד הדרשנים האירופים", כאילו מדובר בעשבים שוטים אשר צמחו באירופה ולא בגדולי חכמי-יועצי-אשכנז. ברם, דא עקא, זיופו של קאפח עולה מתוך תרגומו שלו ל"מאמר תחיית המתים", מפני שרבנו קובע שם במפורש, שמי שהגשים את הבורא לא היו דרשני בתי הכנסיות ובתי האבלים, אלא "חכמי ישראל"!
ושוב, בפעם המי-יודע-כמה קאפח מסתיר את העובדה שאבות-אבותיהם של מעסיקיו היו מינים גמורים אשר מורידין ולא מעלין, וכן שצאצאיהם אשר העסיקוהו בממסד הכמורה הפרו-נוצרי אינם רחוקים מהם – שהרי למעט הצהרות מפורשות בענייני הגשמה (כמו שנמצאו אצל רש"י), הם אוחזים בכל התועבות וההשקפות הרעות של אבותיהם הקדומים ואף מרוממים אותם לעילא-לעילא, כאילו היו גדולי-חכמי-ישראל, לא פחות מהנביאים ומשה רבנו.
נעבור עתה לבָּר שבדבריו של קאפח: מדבריו עולה חוסר הערכתו של הרמב"ם לרוב חכמי-יועצי-אשכנז, ובכללם כמובן לזעמן הצרפתי שהיה כאמור מסופק האם יש לה' יתעלה יד ורגל ומעיים. וחשוב להדגיש זאת כדי לנפץ את השקר שהרמב"ם העריך מאד כביכול את הפוחז הנפחז ושאר חכמי אשכנז חבריו. מטרתם של מפיצי השקר הזה לדעתי, להמעיט את רבנו בהשוואה לגדולתם הדמיונית של חכמי-יועצי-אשכנז, ואף לכופפו לכרוע ולהשתחוות להם ולשיבושיהם – וכל מטרתם היא שגם אנחנו נעשה-כן, כדי להמשיך ולשמֵּר את שלטונם ועליונותם המדומה (וכבר שמעתי גם "דרדעים" אשר מחרים מחזיקים אחרי השקרים הללו). "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אס' ג, ב), ויתרה מזאת: "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ" (אס' ה, ט).
כמו כן, קאפח מציין טענת חוקר מסוים, שאמר שהרמב"ם לא תקף בחריפות את הספר "שעור קומה" שנתחבר באשכנז, אלא מדובר בעצם בספר אחר... ושוב, כל מטרתם לטשטש את סכלות אבותיהם ואבות-אבותיהם ולהסיר את כתב-ההרשעה החמור שמרחף מעל ראשם, שמתוכם יצאו לא רק רפורמים ואתאיסטים וחסידים וליטאים עובדי-אלילים, אלא שגדולי וראשי חכמיהם המהובלים היו מגשימים ועובדי עבודה-זרה במובן הגס והמכוער ביותר.
ברם, קאפח מוכיח מקטע גניזה עתיק ששרד מחיבור תימני, שרבנו תקף את הספר "שעור קומה" האשכנזי דווקא, ועליו הוא אומר: "ארור המחברו וארור המאמינו" (וארור המכסה עליו), וזה לשונו של קאפח בהמשך מבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה" (עמ' קעה):
"והואיל ונמצא בידי דף עתיק שריד מחיבור תימני, שמדברי מחברוֹ משמע, שהובאוּ לתימן דפים מן הגניזה שבבית מדרשו של הרמב"ם שבמצרים, וביניהם נוסח 'שעור קומה' שהיה בידי הרמב"ם, והביא את כל הנוסח בשלמותו, וגם מה שכתב הרמב"ם על גוף הספר: 'ארור המחברו וארור המאמינו' וכו'. [...] ובכך לא נותר פתחון פה לאותו חכם [חכם או ארור?]".
ב. שריד החיבור התימני
בכתבים א עמ' 475, מובא אותו שריד מהחיבור התימני, ולפי השערתו של קאפח הוא נכתב לפני כ-600 שנים, וזה לשונו של קאפח שם:
"הנחתי שהחיבור הוא תימני, כיוון שהזכיר את הרמב"ם בתואר 'רבנו' בסתם, שאין זה נהוג במקומות אחרים כי אם בתימן, גם [לא] באותם המקומות שקיבלוהו עליהם, ונוהגים על-פיו בכל הוראותיהם: כגון ארץ-ישראל, מצרים, פרס, ערי אפגניסתאן וערי המערב, כשמזכירים אותו, מזכירים אותו בשמו, מה שאין כן בכל חיבורי תימן שהוא נקרא 'רבנו' בסתם. שני העמודים הללו לא נכתבו בצנעא וסביבתה אלא בדרום תימן במקומות שהוגים את החולם כמו צירי, ולפיכך כתב הלבלר: 'ורבי נתן תלמידי של ר' ישמעאל', תלמידי ביו"ד במקום וו [=תלמידו; והפיכת החולם לצירי נפוצה עד היום בקרב "השאמי", וה' עֵֹז לעמו ייתן]".
יש לקאפח השכיר עוד ראיות שמקורו של השריד הוא תימני, אך אין צורך להאריך בזה, ולכן נעבור עתה לכמה קטעים מתוך אותו שריד גניזה עתיק (עמ' 477–478), והנה לשונו:
"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] 'שיעור קומה' הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה' אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
ג. שיבוש בהשׂגת השם מדרדר לבהמיוּת
בהמשך לחומרת המינות וההגשמה ראוי לעיין בדברי רבנו במורה (א, ה), וכֹה דבריו:
"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [=היה נדמה להם שהשיגו את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגה בלתי שלמה [...] וכיוון [...] [שהשׂגתם] כללה מן הגשמיוּת מה שכללה [=שעירבו בהשגתם ההיא עניינים גשמיים ביחס לבורא יתעלה] [...] נתחייבו הכליה [...] עד שנשרפו בתבערה [...]. וכיון שהדבר כן ביחס לאלו [=שהגיעו לרמה כל שהיא במושכלות, ושגו באופן חד-פעמי] כל-שכן ביחס אלינו השפלים, ומי שיותר למטה ממנו [כלומר ביחס למי שלא השיג כל השׂגה וקבע במחשבתו שה' יתעלה בעל איברים ותארים גופניים], שראוי לו [לטהר] את ההשׂגה מטומאתה שהן הטעויות [בתפישת האלהות]".
כלומר, אצילי בני-ישראל נתחייבו מיתה בשריפה מפני שהשׂגתם ההיא את ה' יתעלה נעכרה והושחרה בספיחים ממושגי הגשמות, ללמדנו עד כמה חמור לייחס לה' איכויות גופניות, ועד כמה חשוב לאדם לטהר את מושגיו ביחס לה' יתעלה. בהמשך דבריו, רבנו מלמדנו עניין נוסף מאצילי בני-ישראל (עמ' כד): "כי אצילי בני-ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם [את ה' יתעלה], נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".
על דבריו אלה מעיר קאפח שם (הערה 28):
"ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושׂכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא. כי חוק הוא במציאות האדם: אם מלאה הֶחֳרָבָה – אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו".
כלומר, שגיאה בהשׂגת ה' יתעלה גורמת בהכרח לשקיעה בבהמיוּת ולרדיפה אחר התאוות השפלות, מפני שריחוק מה' יתעלה מרוֹפֵף את הקשר עמו או אף מנתקוֹ לגמרי – ואז האדם נותר עֵרוֹם ועריה מדעת וחכמה, מגשש בעיוורונו בעלטת בהמיוּתוֹ, מוכה וחבול מפגעיה הקשים, ומשועבד לחלוטין לגחמותיה ולמאווייה האפלים.
"וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב, י).
ד. בעלי הנפש
מעניין מאד שהפוחז הנפחז קרא לספרו בהלכות נדה "בעלי הנפש" וכוונתו "לצדיקים בעלי הנפש [...] אדונים לתאוותם" (שם, עמ' יג), אך הוא שגה בהבנת הביטוי "בעלי הנפש". כלומר, הזעמן הצרפתי התכוון לומר שהספר מיועד לאנשים גדוילים וקדושי עליון (גדולי-גללי-האסלה) שביטלו את יצרם כמלאכים ופורשים מנשותיהם כמו משה רבנו ע"ה, וכך באמת עולה מהשתלשלות חומרות האשכנזים בהלכות נדה מאז ועד היום, כאילו הם אינם זקוקים לעניינים חומריים מרוב "קדושתם". וכל זה הצגת כומרים חיצונית פרו-נוצרית כי התורה כבר ידעה את איזוני טבע האדם, וכל התיימרות ללכת נגד איזוני התורה וטבע האדם אינה אלא הצגה סכלות וצביעות – "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ" (יש' סו, ז).
ברם, האמת היא שמקור הביטוי "בעלי הנפש" הוא בספר משלי (כג, ב): וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ופירושו האמתי של הביטוי הזה הוא "בעלי התאווה" ובדיוק כמו שמפרש רס"ג שם, וכֹה דבריו (עמ' קעו): "ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה". כלומר, אם יודע אתה על עצמך שנטית אחרי התאוות בכלל ואחר תאוות האכילה בפרט, הצמד סכין לגרונך שיאיים עליך וירתיעך שלא להימשך אחר בהמיותך. ושמא ה' יתעלה גרם לו לפוחז העילג והבהמי לשגות בעניין כה פשוט ופעוט, כדי שנדע את האמת על בעלי הנפש והגאווה...
ואיני שונא את חכמי-יועצי-אשכנז הללו כי הם אשכנזים ואני תימני, אלא מפני שאני מבין היטב כי רק לאחר שעם-ישראל ישכיל להבין עד כמה הם זיהמו והשחיתו את דת משה באלף השנים האחרונות, רק לאחר מכן יש סיכוי שיתעורר בנו הרצון: גם לבער מקרבנו את האלילות וההגשמה והעבודה-הזרה, וגם לחתור באמת בכל לבבנו ובכל נפשנו לדרך האמת והצדק, לחדול מרדיפה אחר המוֹתרות והתאוות הדמיוניות, ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ, נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, יִוָּדַע לָכֶם, בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לו, כב–לב).
ה. הַ"לַּבִּידּ"
אחד מיהודי תימן שעלו ארצה סיפר לי שהיו מיהודי תימן שנהגו לקרוא לפוחז הנפחז מפוסקיירא "הַלַּבִּידּ", הם כנראה קראו לראב"ד – "הראבַּ"דּ", בבי"ת ודל"ת דגושות כך ששמו נדמה למילה "לביד" (וידוע שאותיות למנ"ר מתחלפות). פירושה המילולי של המילה "לביד" הוא דבק, ובהקשר של הפוחז הנפחז הידוע בציבור הכוונה היא לנודניק, מטרידן סדרתי.
ו. חרדי אשכנזי ממוצא תימני
זכורני שבאחד מחגי סוכות בעבר, התארחתי אצל קרובי משפחה יחד עם קרוב אחר שהוא חרדי משתכנֵז, הוא מעריץ את האשכנזים ושולח את ילדיו לתלמודי-תורה שבהם לומדים הכל ביידיש. אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני אינו מתבייש, ומדבר ביידיש עם ילדיו גם כאשר הוא מתארח אצל תימנים האמונים על מורשתה הרוחנית הנפלאה של יהדות-תימן. כאב לי על-כך שהוא התרחק מצור מחצבתו ורועה בגאון בשדות זרים, זרים למורשת אבותיו וזרים לדת האמת, ובאותו חג ניסיתי להבין מדוע הוא כה נלהב אחר הזיות האשכנזים רפי השכל.
התחלתי לקרוא בפניו מדברי הרמב"ם על חכמי-יועצי-אשכנז מתוך "מאמר תחיית המתים", כדי שיידע שראשוני אשכנז שגו בעניינים יסודיים מאד, ועליו לעשות בדק-בית בדרכו ובהשקפותיו. לא הספקתי לקרוא שתי מלים מתוך דברי הרמב"ם! ואותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני קם ממקומו, ובתנועות ידיים מאיימות תקף אותי בשצף קצף. לאחר שסיים את דברי הבלע שהטיח ושפך עלי, שאילתיו: "עד-כדי-כך? מדוע אינך מסוגל לשמוע שתיים-שלוש שורות מדברי הרמב"ם?", אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני השיב לי בשפתיים קוצפות ובחמה שפוכה: "אם היו יורקים על אבא שלך היית שותק?".
נדהמתי! ומרוב תדהמתי שתקתי ולא עניתי לו. אך בתוך מעיי זעקה הקריאה: "מאן אבוק ומאן אומק?", אבא שלך? יועצי אשכנז הם אבותיך? ומי יגלה עפר מעיני אבותיך הקדושים והטהורים שהיו מכירים בדרכו של רבנו הרמב"ם ותיעבו את השקר וההטעיה האשכנזיים.
לאחר זמן מה הבנתי מדוע הוא הִרשה לעצמו לתקוף אותי בחריפות כזו בסוכת חג הסוכות, רבותיו של אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני מורים לו הלכה: בכל מקום שמותחים ביקורת עליהם ועל רבותיהם, מותר ואף מצוה לעלוב ולהשפיל, ולעתים אף להרים יד. ואף עבירה היא לשתוק למי שמעז להעביר ביקורת על "גדולתם" של חכמי-יועצי-אשכנז. וברור שבדרך זו הם מונעים דיון ענייני וביקורתי על עצם ההשקפות והדעות, כי יודעים הם היטב שבמבחן הדעת והשכל הישר ידם תהיה על התחתונה, ולכן הם נוקטים בדרכי אלימות שקר והטעיה.
וכמה מתאימים לאותם תועים דברי רבנו בצוואתו למורה, וה' ישיבם בתשובה שלמה:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' שם).
סוף דבר
בעבר נשאלתי על-ידי מאן דהוא את השאלה הבאה: איך ייתכן שרבנו היה חבר של ר' יהונתן מלוניל? שהרי כבר נתפרסם שר"י מלוניל היה תלמידו של הפוחז מפוסקיירא או חברו?
ובכן, נראה שר' יהונתן מלוניל לא בדיוק היה בקשרים טובים עם הפוחז... שהרי אם הוא אכן העריץ את הרמב"ם ואת השקפותיו הישרות, לא ייתכן שהוא העריך את הפוחז מפוסקיירא – לדוגמה, לא יעלה על הדעת שר' יהונתן יעריך את הפוחז אם הוא הבין את חשיבות שלילת הגשמות, שהרי הפוחז אומר במלים מפורשות שמדובר בהשקפה של גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם... כמו כן, כידוע, ר"י כתב ספר תשובה להשגות הפוחז מפוסקיירא וכן עמד לימין רבנו הרמב"ם בפולמוסים שונים שנערכו כנגדו (ראו בויקיפדיה ערך ר"י מלוניל).
לפיכך, נראה שבתחילת דרכו ר"י מלוניל הלך אחרי הפוחז והאמין בדרכו, כמו תועים רבים שהולכים אחרי ההבל, ובשלב מסוים בחייו הוא התפכח, הכיר בדרך האמת ועזב את דרך ההבל של חכמי-יועצי-אשכנז, אך עדיין נשאר דבוק בו שהוא היה תלמיד הפוחז או חברו.
"אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם" (יש' יט, יא).
"וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי" (תה' נט, יז).