אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז - חלק ג

עודכן ב: אוק 31

בחלק הקודם של המאמר נחשפה תגלית מדהימה לעניות דעתי, והיא, שרבים מ"קדושי העליון" האשכנזים הראשונים היו למעשה מינים ארורים! ואיך למדנו זאת? ובכן, למדנו זאת מתוך דברי רבנו במורה. ושמא תחשבו שרבנו אומר זאת באיזה רמז חבוי מכוסה ונסתר שתקע בין השיטין באיזה פרק נידח, וכדרכו להסתיר דברים שרק בודדים יבינו? לא ולא! רבנו מגלה לנו זאת בפסקה הראשונה של המורה בדברים ברורים ומפורשים! ואף-על-פי-כן, 99% מקרב לומדי הרמב"ם אינם מבינים זאת, וממשיכים להגות בפרשני אשכנז התועים מתוך דבקות והערצה בלתי נתפשות, ואף קוראים להם בפה מלא: "קדושי עליון", והינם כמו אותו עבד עברי עיקש וסכל אשר בתום שש שנות עבדותו זועק וצווח: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי [...] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. [...] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמ' כא, ה).


ולא אמנע מלומר, שמי שהוגה בהם אינו מבין מאומה במשנת רבנו המחשבתית! או שהוא רב ממסדי חלקלק אשר חרֵד למעמדו, יוקרתו, שררתו ומשכורתו, ועם השנים נתעוור מן האמת, וכבר מצא לעצמו כל מיני טצדקי ליישר את העקוב ולטהר את הטמא. וכל רב-רבנן שכזה אשר אוחז בשרץ ביד רמה ומזכיר בשיעוריו את רש"י-שר"י בהערצה כאילו היה "קדוש עליון" וחכם מחכמי ישראל, מזהם את מחשבתו בטומאת השר"י שהוא אוחז בידו! ולא רק שלא עלתה לו טבילתו במימי התורה והחכמה, אלא שנוספה בו טומאה על טומאתו, מפני שהוא אוחז בשר"ץ בגאון ומרוממו כטהור ו"קדוש עליון", ובזאת הוא תורם להנצחת התעיית עם-ישראל אחר התהו תוך שהוא ממלא את כיסיו בדמים של חילול אלהים חיים...


נעזוב לרגע את התועים והמתעים אשר מפרסמים את עצמם כהולכים במשנת הרמב"ם, ונחזור לפרק הראשון של רבנו במורה. רבנו אומר שם, שפרשני התורה הראשונים (רש"י וחבר מרעיו) שפירשו את המלה "צֶלֶם" שבתורה כדפוס-תבנית – הם מינים. כלומר, הם תעו ולעו לחשוב שהמלה "צֶלֶם" היא דפוס, והגיעו למסקנה שהיא מורה על-כך שיש לה' יתעלה "צורת אדם" כלשון רבנו שם, וכֹה דבריו (בפסקה הראשונה במורה!):


"כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו, והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת, לפי שנאמר (בר' א, כו): 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'. וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה' [...] ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר מחמת השכל האלוהי הנצמד בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שה' יתעלה גוף שיהיה אם-כן בעל תבנית".


ובמלים אחרות, אם נפרש שה"צֶלֶם" בפסוק הוא דפוס (בר' א, כז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ [=בדפוסו-בתבניתו] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" – נגיע בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא בעל גוף. לפיכך, מי שמפרש "צֶלֶם" תבנית או דפוס הוא מין גמור ודינו כדין המינים.


עוד למדנו, שכדי להיקרא "מין" אין צורך לומר במפורש שהקב"ה הוא בעל ידיים ורגליים וכיוצא בזה, אלא די לפרש את פסוקי התורה באופנים אשר מחייבים בהכרח את ההגשמה. וכבר הרחבנו בעניינים אלה במאמרים רבים, וכבר שפכנו אור על הראש והראשון ל"קדושי העליון" האשכנזים הללו, הלא הוא מיודענו המפוקפק רש"י-שר"י, אשר פירש שם את המלה "צֶלֶם" – "דפוס". כמו כן, כבר מתחנו בהרחבה ביקורת חריפה על מָרי שכיסה או נתעוור מן האמת בעניין זה, ולא הסב את תשומת לבנו שכך בדיוק הוא פירוש רש"י! ואף הוסיף חטא על פשע בטשטשו את העובדה החשובה הזו באותה הערה ארוכה על הספר "שיעור קומה" שכמעט ולא קיים בימינו, לעומת פירוש רש"י-שר"י שכל אחד בעם-ישראל מכיר.


ומכיוון שכבר הרחבנו בכל העניינים הללו במאמרים רבים, נתמקד במאמר זה בספר "שיעור קומה". מָרי מלמד בהערתו הארוכה במורה שם, שכוונת הרמב"ם בדבריו היא "גם נגד ספר שעור קומה" (והעיקר חסר בדבריו כאמור), שנתחבר על-ידי אחד מדרשני אשכנז הראשונים, וכפי שרבנו כותב בתשובה (סימן קיז) שראינו בחלק הקודם: "איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג] [...], כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


ואגב למדנו, כי השמדת חיבורי המינים והכרתת זכרם מצוה רבה, "כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק" – "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ"!


א. הספר "שעור קומה"


נחל אפוא בדברי מָרי במבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה", וזה לשונו (עמ' קעה):


"הספר 'שעור קומה' חיבור עתיק יומין הוא, נתבאר בו שעור 'גוף השכינה' כלשונו, ונמדדו בו האיברים השונים [שהמינים מייחסים לה'] בפרסאות, אם אלפים ואם רבבות. [...] [רבנו] החליט לדחותו בשתי ידיים, וקבע שאין חיבור זה שייך לחכמי ישראל כלל, ואינו אלא חיבור אחד הדרשנים האירופים, האיטלקים, היווניים, או כלשונו "אלרום", שאינם מוחזקים בעיני הרמב"ם בחכמה יתרה, ובפרט בעניינים הללו, או אף במה שגרוע מכך, כרמוז בתחילת מאמר תחיית המתים ["יותר תועים מהבהמות", ודברי הרמב"ם הובאו בחלק ב של מאמר זה, ושם לא דיבר רבנו על הדרשנים אלא על "חכמי ישראל"]. [...] ושמעתי על אחד חכם מן העוסקים בספרות הזו, שטען שמא, או אף ודאי, שנוסח אחר היה לפני הרמב"ם שהיה נקרא 'שעור קומה', ועליו אמר מה שאמר ועליו כתב מה שכתב. כך פרסם אותו חכם".


מָרי מלמדנו שני דברים: האחד חוסר הערכתו של הרמב"ם לרוב חכמי-יועצי-אשכנז, ובכללם כמובן לזעמן הצרפתי שהיה כאמור מסופק האם יש לה' יתעלה יד ורגל ומעיים. וחשוב להדגיש זאת כדי לנפץ את השקר שהרמב"ם העריך מאד כביכול את הראב"ד ושאר חכמי אשכנז חבריו. מטרתם של מפיצי השקר הזה לדעתי, להמעיט את הרמב"ם בהשוואה ל"גדולתם" של חכמי אשכנז, ואף לכופפו לכרוע ולהשתחוות להם ולשיבושיהם, וכל מטרתם היא שגם אנחנו נעשה-כן, כדי להמשיך ולשמֵּר את שלטונם ועליונותם המדומה (וכבר שמעתי גם "דרדעים" אשר מחרים מחזיקים אחרי השקרים הללו). "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אס' ג, ב), ויתרה מזאת: "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ" (אס' ה, ט).


כמו כן, מָרי מלמדנו על טענת חוקר מסוים, שאמר שהרמב"ם לא תקף בחריפות את הספר "שעור קומה" שנתחבר באשכנז, אלא מדובר בעצם בספר אחר. ושוב, כל מטרתם לטשטש את סכלות אבותיהם ואבות-אבותיהם ולהסיר את כתב האישום החמור שמרחף מעל ראשם, שמתוכם יצאו לא רק רפורמים ואתאיסטים וחסידים וליטאים עובדי-אלילים, אלא שגדולי וראשי חכמיהם היו מגשימים ועובדי עבודה-זרה במובן הגס והמכוער ביותר.


ברם, מָרי מוכיח מקטע גניזה עתיק ששרד מחיבור תימני, שהרמב"ם תקף את הספר "שעור קומה" האשכנזי דווקא, ועליו הוא אומר: "ארור המחברו וארור המאמינו", וארור המכסה עליו, וזה לשונו של מָרי בהמשך מבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה" (עמ' קעה):


"והואיל ונמצא בידי דף עתיק שריד מחיבור תימני, שמדברי מחברוֹ משמע, שהובאוּ לתימן דפים מן הגניזה שבבית מדרשו של הרמב"ם שבמצרים, וביניהם נוסח 'שעור קומה' שהיה בידי הרמב"ם, והביא את כל הנוסח בשלמותו, וגם מה שכתב הרמב"ם על גוף הספר: 'ארור המחברו וארור המאמינו' וכו'. [...] ובכך לא נותר פתחון פה לאותו חכם".


ב. שריד החיבור התימני


בכתבים א עמ' 475, מובא אותו שריד מהחיבור התימני, ולפי השערתו של מָרי הוא נכתב לפני כ-600 שנים, וזה לשונו של מָרי שם:


"הנחתי שהחיבור הוא תימני, כיוון שהזכיר את הרמב"ם בתואר 'רבנו' בסתם, שאין זה נהוג במקומות אחרים כי אם בתימן, גם [לא] באותם המקומות שקיבלוהו עליהם, ונוהגים על-פיו בכל הוראותיהם: כגון ארץ-ישראל, מצרים, פרס, ערי אפגניסתאן וערי המערב, כשמזכירים אותו, מזכירים אותו בשמו, מה שאין כן בכל חיבורי תימן שהוא נקרא 'רבנו' בסתם. שני העמודים הללו לא נכתבו בצנעא וסביבתה אלא בדרום תימן במקומות שהוגים את החולם כמו צירי, ולפיכך כתב הלבלר: 'ורבי נתן תלמידי של ר' ישמעאל', תלמידי ביו"ד במקום וו [=תלמידו; והפיכת החולם לצירי נפוצה עד היום בקרב "השאמי", וה' עֵֹז לעמו ייתן]".


יש למָרי יוסף קאפח עוד ראיות שמקורו תימני, אך אין צורך להאריך בזה, ולכן נעבור עתה לכמה קטעים מתוך אותו שריד גניזה עתיק (עמ' 477–478), והנה לשונו:


"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] 'שיעור קומה' הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה' אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".


ג. שיבוש בהשׂגת השם מדרדר לבהמיוּת


נחתום מאמר זה בנקודה נוספת למחשבה מתוך דברי הרמב"ם ומָרי במורה (א, ה), וכֹה דברי רבנו (עמ' כג–כד):


"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגה בלתי שלמה [...] וכיוון [...] [שהשׂגתם]כללה מן הגשמיוּת מה שכללה [=שעירבו בהשגתם ההיא עניינים גשמיים ביחס לבורא יתעלה] [...] נתחייבו הכליה [...] עד שנשרפו בתבערה [...]. וכיון שהדבר כן ביחס לאלו [=שהגיעו לרמה כל שהיא במושכלות, ושגו באופן חד-פעמי] כל-שכן ביחס אלינו השפלים, ומי שיותר למטה ממנו [כלומר ביחס למי שלא השיג כל השׂגה וקבע במחשבתו שה' יתעלה בעל איברים ותארים גופניים], שראוי לו [לטהר] את ההשׂגה מטומאתה שהן הטעויות [בתפישת האלהות]".


כלומר, אצילי בני-ישראל נתחייבו מיתה בשריפה מפני שהשׂגתם ההיא את ה' יתעלה נעכרה והושחרה במושגי הגשמות, ללמדנו עד כמה חמור לייחס לה' איכויות גופניות, ועד כמה חשוב לאדם לטהר את מושגיו ביחס לה' יתעלה. בהמשך דבריו, רבנו מלמדנו עניין נוסף מאצילי בני-ישראל (עמ' כד): "כי אצילי בני-ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם [את ה' יתעלה], נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".


על דבריו אלה מעיר מָרי שם (הערה 28): "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושׂכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא. כי חוק הוא במציאות האדם: אם מלאה הֶחֳרָבָה – אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו". כלומר, שגיאה בהשׂגת ה' יתעלה גורמת בהכרח לשקיעה בבהמיוּת ולרדיפה אחר התאוות השפלות, מפני שריחוק מה' יתעלה מרוֹפֵף את הקשר עמו או אף מנתקוֹ לגמרי – ואז האדם נותר עֵרוֹם ועריה מדעת וחכמה, מגשש בעיוורונו בעלטת בהמיוּתוֹ, מוכה וחבול מפגעיה הקשים, ומשועבד לחלוטין לגחמותיה ולמאווייה האפלים.


ד. בעלי הנפש


מעניין מאד שהראב"ד קרא לספרו בהלכות נדה "בעלי הנפש" וכוונתו "לצדיקים בעלי הנפש [...] אדונים לתאוותם" (שם, עמ' יג), אך הוא שגה בהבנת הביטוי "בעלי הנפש". כלומר, הזעמן הצרפתי התכוון לומר שהספר מיועד לאנשים גדוילים וקדושי עליון שביטלו את יצרם כמלאכים ופורשים מנשותיהם כמו משה רבנו, וכך באמת עולה מהשתלשלות חומרות האשכנזים בהלכות נדה מאז ועד היום, כאילו הם אינם זקוקים לעניינים חומריים מרוב "קדושתם". וכל זה הצגת כומרים חיצונית פרו-נוצרית כי התורה כבר ידעה את איזוני טבע האדם, וכל התיימרות ללכת נגד איזוני התורה וטבע האדם אינה אלא הצגה סכלות וצביעות – "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ" (יש' סו, ז).


ברם, האמת היא שמקור הביטוי "בעלי הנפש" הוא בספר משלי (כג, ב): וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ופירושו האמתי של הביטוי הזה הוא "בעלי התאווה" ובדיוק כמו שמפרש רס"ג שם, וזה לשונו (עמ' קעו): "ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה". כלומר, אם יודע אתה על עצמך שנטית אחרי התאוות בכלל ואחר תאוות האכילה בפרט, הצמד סכין לגרונך שיאיים עליך וירתיעך שלא להימשך אחר בהמיותך. ושמא ה' יתעלה גרם לו לראב"ד לשגות בעניין כה פשוט ופעוט, כדי שנדע את האמת על בעלי הנפש והגאווה...


ואיני שונא את חכמי-יועצי-אשכנז הללו כי הם אשכנזים ואני תימני, אלא מפני שאני מבין היטב כי רק לאחר שעם-ישראל ישכיל להבין עד כמה הם זיהמו והשחיתו את דת משה באלף השנים האחרונות, רק לאחר מכן יש סיכוי שיתעורר בנו הרצון: גם לבער מקרבנו את האלילות וההגשמה והעבודה-הזרה, וגם לחתור באמת בכל לבבנו ובכל נפשנו לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולחדול מרדיפה אחר המוֹתרות והתאוות הדמיוניות.


"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ, נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, יִוָּדַע לָכֶם, בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לו, כב–לב).

אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז - חלק ג
.
Download • 155KB

96 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!