סעודה רביעית לדעת רבינו
כתב רבינו (שבת, ל, ה):
"מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית".
וכתב קאפח שם (הערה ח):
"וברור שהכוונה במוצאי שבת בסוף יום השבת עצמו, כמו בערב שבת שהכוונה לליל שבת [...] דסעודה שלישית במנחה, ודלא כיש טועים שפי' מוצאי שבת בלילה".
כלומר, לפי קאפח, דעת רבינו שאין מצווה לקיים סעודה רביעית בפני עצמה, אלא נמשך עם סעודה שלישית עד הלילה ובכך הוא מלווה את השבת ביציאתה. פירוש זה אמנם הגיוני ויש לו סמך בדברי רבינו שם (הלכה י) וז"ל:
"כך הוא מנהג הצדיקים [...] וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת."
אולם פירוש זה של קאפח צריך עיון מדברי הגמרא שמהווים את המקור לפסק רבינו, וז"ל הגמרא (שבת קיט:):
"אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית.
חמין במוצאי שבת מלוגמא [לרפואה] פת חמה במוצאי שבת מלוגמא.
ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה א"ל למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקוהו ואתא אריא אכליה".
לפי המשך הגמרא שם, משמע שיש עניין לסעוד סעודה רביעית בפני עצמה, שכן נאמר שם "פת חמה במוצ"ש מלוגמא", וכן נאמר שר' אבהו היה שוחט עגל כל מוצ"ש ואוכל ממנו את הכוליה.
איך עובדות אלו מתיישבות עם דברי קאפח בדעת רבינו?
יוצא אם כן שכל הפוסקים והמפרשים טעו בהבנתם את דברי הגמרא, שכן הם הבינו שכוונת חז"ל שיש מצווה לסעוד במוצ"ש שכן אמרו "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש", היינו שמצוה עליו לקיים סעודה במוצ"ש, אך האמת שלא כיוונו כלל לאמת.