מילואים למאמר בעניין הפלת עובר
במאמר "הפלת עובר במשנת הרמב"ם" הוּכח, שעובר שטרם יצא ממעי אימו אינו בגדר נפש, וההורגו אינו בגדר רוצח אלא בגדר חובל. כלומר, גדרו ומעמדו של העובר הוא לכל היותר ככל איבר משאר איברי האדם – ואמרתי "לכל היותר" שהרי חשיבותו הגופנית של העובר פחותה מכל שאר האיברים, שהרי לאחר הפלת העובר, האשה ממשיכה לתפקד מבחינה גופנית כרגיל, מה-שאין-כן אם נפגע או נכרת לה איבר משאר האיברים, כגון עין או יד או רגל.
במהלך לימודיי נתקלתי בראיה נוספת לכך שהעובר כלל אינו בגדר "נפש" הואיל והוא בגדר "דבר שלא בא לעולם", ראיה זו הינה בהלכות מכירה (כב, יג–טו), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"כשם שאין אדם מַקְנֶה דבר שלא בא לעולם, כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם – ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה. ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו – קנה [...] המקנה למין ממיני חיה לא הִקנה כלום, הִקנה מקצת נכסיו לבהמה או למי שלא בא לעולם, וחזר ואמר לחברו: 'קנה כבהמה זו' או 'כעובר זה' – לא קנה כלום".
נמצא, שעובר הוא בגדר "מי שלא בא לעולם", דהיינו הוא כדבר שאינו ובוודאי שהוא אינו בגדר "נפש"; ומה שאדם מקנה לבנו העובר, אין זה אלא משום שהוא גומר בדעתו לתת לבנו ואפילו שהוא עובר מפני שדעתו קרובה לבנו, דהיינו אך ורק בשל הרגש המיוחד של האב לבנו.
ושמא יַקשה המקשה מהלכות אישות (ז, כא) וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"האומר לחברו: 'אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה' – לא אמר כלום. ואם הייתה אשת חברו מעוברת והוּכר העובר – הרי זו מקודשת. וייראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיוולד כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהם דופי".
ברם, גם בהלכה זו אין הכוונה שיש לעובר ממשות ומשמעות שהרי אינה מקודשת מדינא, אלא מקודשת אך ורק משום חומרת אשת איש, וכדברי רבנו בפיהמ"ש (קידושין ג, ה): "אם הייתה אשת חברו מעוברת והוּכר עוברה – דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה – מקודשת. ונראה לי שצריך לקדשהּ אחרי שתיוולד ואז יהא מותר לו לבוא עליה, כי מן הכללים אצלנו 'אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם', ואמרנו 'דבריו קיימין' להחמיר שנעשית אשת איש".
ואחתום בפסק רבנו בהלכות בכורות (ד, א) שם רבנו פוסק שעובר בהמה שהיה שייך ליהודי ולגוי בשותפות פטור מן הבכורה, ואין זה משום שיש ממשות לעובר אלא משום שהעובר הוא בגדר איבר מאיברי הבהמה, וגם מכאן ניתן ללמוד שהעובר אינו אלא בגדר איבר, וכֹה דבריו:
"בהמת השותפין חייבת בבכורה, לא נאמר 'בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ' [דב' יב, יז ועוד] אלא למעט שותפות הגוי: שאם היה שותף בפרה או בעובר, אפילו היה לגוי אחד מאלף בָּאֵם או בוולד – הרי זה פטור מן הבכורה. היה לו באחד משניהן איבר אחד כגון יד או רגל, רואין: כל שאילו ייחתך, יהיה בעל מום – הרי זה פטור, ואם אפשר שייחתך איבר הגוי ולא ייפסל – הרי זה חייב בבכורה".