אור הרמב"ם

שלום וברכה

בהלכות תפילה (ה, יג) נאמר כך: "כל הכריעות האלו -- צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו -- אינו חושש".

מהלכה זו עולה שהאדם צריך לכופף את גבו בדומה לקשת, כלומר אפילו לא לכרוע בצורת זווית ישרה, אלא בצורת זווית קהה. ולאור הלכה זו יש להבין את ההלכה הסמוכה (ה, טו): "כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים". כלומר ברור שהלכה טו מתואמת עם הלכה יג, דהיינו שהאדם נדרש לכופף מעט את ברכיו ולהישען עליהם בעמידתו, ולכן היא נקראת "על ברכיים", לא שהאדם יורד על ברכיו כמנהג המוסלמים.

עוד נשאלתי: האם ההלכה הבאה בהלכות עבודה-זרה (ו, ט –יא), מרמזת שאכן ישראל היו נוהגים להשתחוות כמנהג הישמעאלים בימינו? תשובה: הבה נעיין תחילה בהלכות שם:

[ט] "וכן אבן משׂכית האמורה בתורה, אף-על-פי שהוא משתחווה עליה לַשֵּׁם – לוקה, שנאמר: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' [ויק' כו, א], מפני שכך היה דרך עבודה-זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא ההשתחוויה האמורה בתורה".

[י] "במה דברים אמורים? בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות לה' על האבנים, שנאמר: 'לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' [ויק' שם], בארצכם אין אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות שבמקדש".

[יא] "ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי-כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צדו ומטה [את גופו על צידו], כדי שלא ידביק את פניו באבן".

למדנו אפוא, שאסור מן התורה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על האבנים, ואפילו כאשר השתחוויה זו היא לה' יתברך, ומי שעושה-כן, ואפילו לה' יתעלה, לוקה מלקות מן התורה. עוד למדנו, שבימי-קדם נהגו להשתחוות ולהשתטח בבית-הכנסת, ונראה לי שמדובר בעיקר ב"נפילת פנים" אשר נאמרת לאחר תפילת העמידה. מנהג זה השתמר בארצות-ערב שם נהגו לשבת בבתי-הכנסיות על הרצפה, וכאשר היו מגיעים לנפילת פנים, השתטחו על הקרקע. ושמעתי שמָרי דּאוּד עוואד ז"ל, נהג להשתטח על הקרקע על צידו בשעת נפילת פנים. אמנם, הוא דקדק להשתטח על שטיח קטן שהיה מוכן ומזומן לידו, אך נראה שלא היה צורך בכך.

כללו של דבר, נראה שהיה מנהג קדום להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים גם בבתי הכנסיות, וכמו שנהגו במקדש. אולם, אין ראיה מן ההלכות שהיה מנהג להשתחוות כישמעאלים, דהיינו על הברכיים. הוי אומר, המלים: "כדי שלא ידביק את פניו באבן", נועדו להרחיק מהשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים כמו במקדש, ולא ללמד על-כל שהיה מנהג השתחוויה כישמעאלים.