פת הבאה בכיסנין
רבנו פוסק במשנה תורה הלכות ברכות ג:ט: ’׳עִסָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבָּרוֹת אוֹפִים הוֹאִיל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע מְזוֹנוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע סְעֻדָּתוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא:׳׳
יש לי כמה שאלות על פת הבאה בכיסנין על פי הרמב׳׳ם:
איזה כמות של דבש, שמן, וכו׳ נחשבת לעשות סתם פת לפת הבאה בכיסנין? האם הולכים לפי איזשהו אחוז של דבש, שמן, וכו׳ שנחשב נגד כמות המים, או פשוט לפי הרגשה בטעם של הדבש, שמן וכו׳ בפת?
אם העסה לא לשה בדבש וכו׳ אבל דבש וכו׳ הוספו על הפת, מה דינה?
מה נחשב קביעת סעודה?
האם נוטלים ידים עם ברכה אם רוצים לקבוע סעודה על פת הבאה בכיסנין?
1) באופן כללי הפת יוצאת מגדר של לחם כאשר האופה לש אותה בדבש או בחלב, או עירב בה או מילא את חללה בכל מיני מיני מגדנים. ברם, נראה לי שהכלל בכל העניינים הללו הוא מוסכמות חברתיות, כלומר, כל עוד המאפה הוא בגדר פת-לחם או קרוב לכך (כמו קובאנה), כך יש להתייחס אליו, וכאשר הוא עובר לגדר של מאפה שאוכלים אותו עם קפה ותה וכיו"ב, הוא יוצא מגדר של פת-לחם. וברור שכדי שפת תצא מגדר של לחם יש צורך ללוש אותה בהרבה דבש ולא רק במעט דבש, וכן לתבל אותה במיני מגדנות באופן משמעותי אשר יהיה ניכר שכבר לא מדובר בלחם. וכן כל כיוצא בזה.
3) שיעור זה נקבע בתורה-שבעל-פה, וברור שהיה צורך לקבוע שיעור אחיד לכולם, כדי שדיני התורה יהיו ברורים ומפורשים, ולא יטעו ולא ישגו ולא יתבלבלו בהם.