אור הרמב"ם

שלום רב, מהבנתי את הרמב"ם, הנבואה אינה חלה במקרה אלא דורשת הכנה מוקדמת מקיפה: שלמות שכלית, שליטה מוחלטת במידות ובכוח המדמה, ועוד. השאלה שלי היא לגבי פסוקים כגון אלה בספר שמואל א פרק יט: "כ וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, לָקַחַת אֶת-דָּוִד, וַיַּרְא אֶת-לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם; וַתְּהִי עַל-מַלְאֲכֵי שָׁאוּל, רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה.  כא וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה;  {ס}  וַיֹּסֶף שָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים, וַיִּתְנַבְּאוּ, גַּם-הֵמָּה.  כב וַיֵּלֶךְ גַּם-הוּא הָרָמָתָה, וַיָּבֹא עַד-בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ, וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר, אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה.  כג וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל-נוית (נָיוֹת) בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא, עַד-בֹּאוֹ, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה.  כד וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם."  מהתיאור עולה כי כל מי שהגיע לסביבת שמואל ולהקת הנביאים, שלושת משלחות השליחים ושאול עצמו, נחה עליהם רוח אלוהים והחלו להתנבא. כיצד ייתכן שאנשים שנשלחו למשימה צבאית/אלימה וללא הכנה ראויה מתנבאים באופן ספונטני? האם לדעת הרמב"ם מדובר כאן בנבואה במובנה ההלכתי-פילוסופי, או בשימוש מושאל במושג (כגון אקסטזה או רוח הקודש בדרגה נמוכה)? שאלה שנייה שיש לי היא לגבי "ויפשוט גם הוא בגדיו". כיצד מתיישב תיאור זה של התערטלות והתנהגות הנראית כחוסר שליטה עצמית בפומבי ,דבר הנחשב מגונה, עם מעמד הנבואה ורוממות הרוח הנדרשת בה? האם מדובר בעירום כפשוטו או בפשיטת בגדי מלכות בלבד?