אור הרמב"ם

דניאל היקר,

אם תוכל להסביר לי במלים פשוטות מה החוקרים הללו אומרים, אולי אוכל להתייחס אליהם, הם מדברים גבוהה גבוהה ודבריהם נותרים ריקים ונבובים מתוכן אמיתי. דבריהם רצופים התעיות ומלים "נאורות" אך הם ריקים מיראת שמים ומדעת ה' אמיתית, ומטרתם הראשונה ואולי כל מטרתם היא, להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ולהיראות כ"חכמים גדולים" במגדל השן הדמיוני שבנו לעצמם.

ועליהם ועל כיוצא בהם אמרה חנה בשירתה הנשגבה: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת". ובמלים אחרות, חדלו לכם מן הגאווה והמלים הגבוהות אשר אינן מובנות, ורק גורמות לשומעים לחשוב שהם סכלים ואבנים מפני שהם אינם מבינים את "רוממות" הדברים הנאמרים.

לענייננו, איני מצוי עתה בתוך ספר איוב, וענייניו הן מן הקשים שבסתרי תורה כי מדובר בענייני השגחה מאד-מאד קשים להבנה, ואל לנו למהר ולהתפרץ במחשבתנו כלפי ה' יתעלה ולעסוק בהם, כאילו אנחנו כבר מבינים בכל ענייני ההלכה והמחשבה הבסיסיים. לפיכך אשאיר את הדיון הרחב בעניינו של איוב למקום אחר ולזמן אחר, שבו ארגיש ואחוש שהעת והדעת כשרה לכך.

אך החוקרים הללו, מתפרצים דווקא לעניינים הקשים ביותר, כי דווקא בהם הם יכולים לתעתע ולהתעות ואין מי שיאמר להם מה תעשה ומה תפעל, כי כולם חרשים ועיוורים בנושאים הללו. סליחה שחזרתי אליהם, אך הדברים הללו חשובים לנו הרבה יותר מלהבין כעת את ענייני ההשגחה שבספר איוב, אלף מונים.

מכל מקום, אעתיק בקצרה מסקנה אחת חשובה לענייננו מתוך דברי רבנו בפרשנותו לספר איוב ולהשקפות המובאות בו בספרו מורה הנבוכים, את הפסקה הזו כתבתי במאמרי: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה", וכך הם דבריי שם:

"ונסיים באיוב [...], ואולי יש בזה לימוד גם על השואה ומענה לשאלה מדוע מכתה האנושה היתה דווקא בתרבות ה'יידישקייט'. באופן כללי, מסקנת הרמב"ם היתה שחטאוֹ של איוב היה בכך שהוא התרשל בידיעת השם, וכפי שאיוב מתאר את תהליך הכרתו את ה' יתעלה: 'לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ' (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך רק במסורת אך היית רחוק מכִּליותיי. 'וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ' – לאחר מסכת הייסורים ותהליך ההתבוננות המחשבתית, שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו".

כך שלעניות דעתי אין לדברי העתק של החוקרים לעיל שום שחר.