אור הרמב"ם

שלום וברכה,

מצרף כאן טיוטא לעמוד נחיתה לאתר (התחילו כאן), התוכן משקף את כוונתי בפוסט הקודם, עמוד שמתאר את עיקרי השקפת האתר, עם שפה קשה לתיאור התועים והמינים אבל בלי להתייחס למאן דהוא ספציפית (באופן חד פעמי בניגוד למאמרים השוטפים). כאמור, מדובר בטיוטא בלבד, מנהלי האתר רשאים לערוך, להוסיף או להשמיט כרצונם (או לדחות כמובן).

------

תורת משה היא בראש ובראשונה תורת השכל, הדעת, המדע ובירור האמת. תכליתה העליונה היא הכרת הבורא וייחודו, הרחקת עבודה זרה, וקירוב השכל האנושי אל האמת. אנו באתר מחויבים אל הכלל המנחה שקבע הרמב"ם: "קבל האמת ממי שאמרה", ללא קשר למעמדו או לתאריו או מעמדו של האומר.

למרבה הצער, הממסד הרבני-אורתודוקסי הפך את תורת השכל לדת טכנית ויבשה. ספרי הפסיקה והפרשנות של הממסד הכשירו את הקרקע להחדרת אמונות מאגיות, סגולות חיצוניות לשמירה פיזית ופולחני קברים וקמיעות. היהדות עֻוותה ע"י הממסד לדת המטמטמת את לב האדם ומחדירה לתוכו הזיות כעורות והרגלים חיצוניים משוללי שכל. במקום בירור שכלי וחתירה לאמת, הממסד מקדש את פולחן האישיות ותרבות ה"גדויילים", שבה האמת מוכתבת על פי המעמד ולא השכל.

אתר זה מבקש להציב מראה אל מול הסטייה הממסדית המצטברת הזו. עיוותה של דת משה והפיכתה לדת מאגית אינו מקרי; הוא משרת מנגנון כוח משומן שנועד לבסס אינטרסים של ממון, תקציבים פוליטיים ורדיפת שררה.

בראש ובראשונה, על ידי מניעת לימוד מדעי הטבע והמציאות, שלילת חשיבה רציונלית עצמאית והנצחת בורות והזיות בקרב המון המאמינים, שכירי הממסד מבצרים את שליטתם ואת תלות הציבור בהם. הם הקימו מערכת של "דת מסחר" המבוססת על נטילת קצבאות ומשכורות עבור לימוד ודיינות, ובכך עשו את התורה ל"קרדום לחפור בה", חטא חמור המשחית את השכל ומחלל שם שמיים ברבים. חשיפת העיוותים הללו באתר היא הדרך היחידה להציל את רוח האומה, לבער את המאגיה ומסחור הדת, ולהשיב את ישראל לייעודו המקורי.

ביסוד משנתו של הרמב"ם ניצבת ההשקפה כי המצוות אינן "סגולות" מאגיות שנועדו להשיג שמירה פיזית או רווח חומרי, אלא כלים שכליים שנועדו להטביע בתודעת האדם את השקפות האמת. המצוות כולן נועדו לשמש כאמצעי חינוכי ומוסרי המכשיר את שכלו של האדם ומרומם אותו אל התכלית העליונה של הכרת הבורא.

הרמב"ם פתח את חיבורו ההלכתי "משנה תורה", בספר המדע ובהלכות יסודי התורה, כדי להבהיר שקיום המצוות המעשיות ללא ידיעת ה' ועולמו כראוי הוא קיום ללא תכלית ותוחלת.

לעומת השקפה זו, הממסד האורתודוקסי הנוכחי עיקם וסילף את דת משה מן היסוד. "ספר המדע" והלכות יסודי התורה הושמטו מספרי הפסיקה המרכזיים של היהדות האורתודוקסית. על ידי מחיקה שיטתית זו, הממסד הציג דת המנותקת מידע מדעי ופילוסופי. התפיסה כי "מנהג ישראל תורה הוא", הכשירה את הקרקע להחדרת אמונות וטקסים כעורים המנוגדים לחלוטין לדת האמת. השמטת זו אינה מקרית, אלא נובעת מחשש עמוק של בעלי השררה מפני כוחו של השכל. ציבור מאמינים בעל ידע תיאולוגי ופילוסופי ראוי ישים לב מיד אל הדלות המחשבתית של הממסד הרבני, יפסיק להעריץ את רבניו כקדושי עליון בעלי כוחות מאגיים, ויסרב להשתעבד למערכת פוליטית המנצלת את הדת לצרכיה.

במשנת הרמב"ם, מדעי הטבע והמציאות הם המבוא והשער ההכרחי שדרכו האדם יכול להגיע לאהבת ה' ויראתו. לא ניתן להכיר את הבורא אלא דרך חקירת פעולותיו המשוכללות המשתקפות בבריאה ובטבע. בניגוד גמור לכך, הממסד האורתודוקסי מנהל מלחמת חורמה שיטתית נגד לימוד המדעים וההשכלה. הישיבות האורתודוקסיות מונעות מן התלמידים גישה למדעי הטבע ומגדירות אותם בתור כפירה. כתוצאה מכך, רבני וראשי הישיבות של הממסד מראים עצמם השכם והערב כפתאים וסכלים, ריקים מהבנת חוקי הטבע, ומחזיקים בהשקפות מדעיות פרימיטיביות ומאובנות.

שלילת הגשמות המוחלטת היא דרישת סף להשגת אמונת הייחוד. ידיעת ה' וייחודו אינם יכולים להתקיים ללא עקירת כל דימוי חומרי או תואר גופני.

גם כאן, הממסד האורתודוקסי מחדיר בעקביות תפיסות מגשימות ואליליות ללב המאמינים. רבני הממסד שוגים ללא הפסק בתפיסת אגדות ומדרשי חז"ל כפשוטם. תעמולת הממסד מלאה בתפיסות פגאניות שעל פיהן המאמין יכול להשפיע על מצבו הרגשי של האל, לשנות את רצונו או "לשחד" אותו באמצעות טקסים חיצוניים.

הרמב"ם ניהל מלחמת חורמה וחסרת פשרות נגד כל גילוי של מאגיה, לחשים, אסטרולוגיה, קמיעות, שדים, וכל כיוצא בזה. הרמב"ם תקף בחריפות את הטיפשים ההופכים את המזוזה לקמיע הגנה, ואת אלו הכותבים בתוכה שמות מלאכים או חותמות, ופסק כי הם בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. המצוות אינן "קמיעות" לשמירה מפני אסונות, שריפות או גנבים, אלא דרך מעשית לתיקון הדעת והנפש.

בניגוד גמור לכך, הממסד הרבני הפך את המאגיה והמיסטיקה לציר המרכזי של פעילותו. המצוות המקוריות עֻוותו והופקעו מתכליתן הרוחנית והפכו בפי הממסד לסגולות מסחריות לשמירה חומרית. הממסד פיתח פולחן קברים המוני ומתועב ("קברי צדיקים"), המבוסס על פנייה ישירה למתים ולרוחות כמליצי יושר. הממסד תומך בפולחן קברים אלילי המעודד את ההמון לפנות למתים במקום לשוב בתשובה שלמה. פולחן קברים זה מבוסס על אמונת הבל המייחסת למתים או לצדיקים כוחות שמימיים של משיכת ישועות ושינוי גזרות, כאילו ישנה מערכת יחסי גומלין אנוכית ותועלתנית בין המאמינים למתים. בדרך זו, הממסד מעקר את המושג המקורי של תפילה המכוונת ישירות לאל לבדו ללא מתווכים. תחת חסות הממסד משגשגת תעשיית קמיעות, מים מקודשים, שמנים סגוליים וטקסי לחשים משונים, המבטיחים להמון הנבער ישועות קלות, בריאות, פרנסה וזיווגים.

ארגוני "צדקה" ומקובלים שרלטנים מגלגלים הון תועפות על ידי מכירת אשליות והבטחת ישועות בתמורה לתרומות. פולחן הקברים ותעשיית הקמיעות מנצלים באופן ציני ומרושע את מצוקותיהם, מחלותיהם וחרדותיהם הקיומיות של בני האדם. במקום לחנך את הציבור לחשבון נפש אמיתי, לתיקון המידות וללמידת מדעים, הממסד מנציח את בערות ההמון כדי לשמר את תלותו, המבטיחים לו הגנה דמיונית בתמורה לתקציבים, תרומות וצייתנות עיוורת. זוהי מערכת משומנת המייצרת תלות הדדית של שררה וממון: ההמון רוכש הגנה פסיכולוגית מדומה מפני פחדיו, ובתמורה מזין את קופות הממסד ומבצר את כוחם הפוליטי של מנהיגיו. כך הופכת התורה מתורת שכל למכשיר פיננסי ושלטוני-ציני, המכבה את מאור הדת ומחשיך את שכל האומה.

איסור הלכתי חמור, מוחלט ונטול פשרות, אוסר על הפקת כל טובת הנאה חומרית מלימוד התורה: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". הפיכת התורה לכלי ואמצעי לפרנסה ולמילוי הצרכים החומריים היא בגדר חילול הקודש וביזוי כבוד התורה. הרמב"ם קבע כי כל המסיר מעצמו את עול עשיית המלאכה כדי להתפרנס מן הצדקה "הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה את מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". חכמי המשנה והתלמוד, שהצטיינו בדרכי היושר והצדק, התפרנסו כולם מיגיע כפיהם ומלאכתם.

בניגוד קוטבי להוראה ברורה זו, הממסד האורתודוקסי מעקם ומסלף את דת משה והופך אותה לתעשיית שלמונים משומנת ומסחרית. הממסד יצר מערכת פיננסית אדירה המבוססת כולה על סחיטת כספים מקופת המדינה ותביעת תקציבים פוליטיים כפויים לצורך מימון משכורות עתק, קצבאות ופנסיות לרבנים, דיינים ויושבי ישיבות, הכל כדי להכשיר את השרץ ולאפשר את זלילת הממון הציבורי בשם התורה. רבני הממסד השליכו אחרי גוום את הלשונות הברורים של חז"ל, נתלו בראיות קלושות ובדרשות הלכתיות מעוותות ומפותלות, כולן על מנת לכופף את האמת ההלכתית לטובת אינטרסים כלכליים. הממסד החדיר השקפה שקרית המציגה את גזל הקופה הציבורית כ"מצווה רבה" המתקיימת כביכול "למען התורה".

השחתת התורה באמצעות כסף גם מעוורת ומסמאת לחלוטין את עיניהם של המקבלים. מרגע נטילת השלמונים, דעתם שוב אינה חופשיה לראות את האמת, והם הופכים לעבדים נרצעים המשועבדים לחלוטין לגורם המממן אותם, וכעת מחויבים ליישר קו עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של המערכת המכלכלת. תעשיית השכר הזו עוקרת את מאור הדת ומציגה את היהדות בפני ההמון כדת מסחר נמוכה ורודפת בצע.

לשיטתנו, המנהיגות הרוחנית והדיינות בישראל חייבות להיות מופת מוסרי של ענווה, ישרות וחמלה. התנאי הבסיסי וההכרחי שקבעה התורה למנהיגים ודיינים הוא היותם "אנשי אמת שונאי בצע", אשר נפשם חסומה מפני פיתויי הממון והמותרות והם בורחים בכל כוחם מן השררה והכבוד המדומים. דיין היושב בדין חייב להצטיין בשבעה דברים, ובראשם "יראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת".

המנהיגות של הממסד האורתודוקסי בימינו מונעת לחלוטין מתאוות בהמיות של כבוד, שררה, פוליטיזציה ורדיפת בצע. משרות הדיינות ורבני הערים הפכו למוקדי כוח פוליטיים וכלכליים יוקרתיים, אשר המועמדים ומקורביהם נלחמים עליהם באמצעות קשרים פוליטיים ציניים, פרוטקציות משפחתיות נפוטיסטיות ("הבנים של" ו"האחים של") ומעשי חנופה מאוסים, וכל יראת השמים שלהם נעלמת כליל ברגע שמעמדם, תקציביהם או משרותיהם עומדים בפני סכנה כלשהי.

רבני הממסד, המשועבדים לציבור המכלכל אותם ולפוליטיקאים הממנים אותם, חדלו מלשמש מורי דרך רוחניים ואינם מסוגלים עוד להשמיע תוכחה אמיתית או לבקר את קלקולי הדור. כדי לשמר את שלטונם, הם מנצלים את מצוקות ההמון ומטפחים בקרבו במכוון אמונות פרימיטיביות, מאגיות ואליליות, דוגמת פולחן קברים המוני ומכירת קמיעות סגוליים. בדרך זו, המנהיגות הממסדית מנציחה את בורות ההמונים ותלותם החרדתית במתווכים דתיים, והופכת את התורה הקדושה לדת הזיות חשוכה המביאה לחורבן מוסרי וחברתי, וכמאמר הנביא: "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכוהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסומו".

במרכז השקפתנו ניצב הכלל שקבע הרמב"ם: "קבל האמת ממי שאמרה". האמת נמדדת ונקבעת באמצעות השכל, ההיגיון והמדע, ולא על פי הלבוש, המעמד הציבורי או הייחוס המשפחתי של הדובר. הרמב"ם הדגים את אהבת האמת הזו הלכה למעשה בקביעתו שכל דבר שהוכח בראיות מדעיות ושכליות ברורות הוא אמת שחובה לקבלה. הסמכות הדתית אינה מבוססת על פולחן אישיות, אלא על הכפיפות של החכם לשכל הישר ולעובדות המציאות המוחשיות.

בימינו, היהדות הממסדית פיתחה מנגנון סמכותני, דוגמטי ומסואב המבוסס על עקרון "דעת תורה" ותרבות ה"גדויילים". האמת אינה נבחנת עוד לפי תוכנה והגיונה, אלא לפי "המרדעת והמגבעת" של האומר, כוחו הפוליטי ומספר חסידיו השוטים. מנהיגי הממסד יצרו רשת חנופה הדדית שבה הם מפארים, משבחים ומאדירים זה את זה כדי לייצר בציבור אשליה של גדולה על-טבעית. הם מחנכים את ההמון להאמין כי ל"גדויילים" יש מונופול בלעדי על השכל, וכי קביעותיהם מהוות סמכות עליונה שאין להרהר אחריה, גם כאשר הן סותרות את השכל הישר, את תורת משה, הנביאים וחז"ל ואת חוקי המציאות האמפירית.

קידוש מעמד ה"גדויילים" ופיתוח ההערצה העיוורת אליהם אינם נובעים מיראת שמים, אלא משמשים כלי שליטה פוליטי וחברתי. הממסד מבין כי פיתוח השקפה פילוסופית ושכלית עצמאית בקרב הציבור יסכן את יציבותו. כאשר הציבור מורגל לביטול הדעת העצמית ומתפקד כעדה של כבשים, נמנעת כל אפשרות של ביקורת פנימית או חשיפת נבלותם וסכלותם של מנהיגי הדת. פולחן ה"גדויילים" נועד להנציח את בערות המאמינים ואת תלותם המוחלטת במתווכים הדתיים, ובכך לבצר את כוחו השלטוני ואת עושרו הכלכלי של המנגנון הממסדי.

חובתינו ושאיפתנו היא להעמיד את עולם ההלכה על אדני השכל, הבהירות והפשטות. הרמב"ם חיבר את "משנה תורה" במטרה מוצהרת כדי לחסוך מן הציבור את הצורך להתבוסס בעיון הלכתי אינסופי ומסורבל ובמחלוקות מייגעות, ומתוך מגמה להגיש קוד הלכתי מזוקק המבוסס על דיני התלמוד המקוריים. על פי הרמב"ם, ההלכה פוסעת בדרך הטבע והשכל הישר, תוך הימנעות מפורשת מהטלת איסורים וחומרות מיותרים.

הממסד האורתודוקסי לאורך מאות השנים האחרונות מנהל מגמת החמרה בלתי פוסקת, הממציאה מדי יום איסורים ודינים חדשים שאין להם שום יסוד בתלמוד או בשכל הישר. חכמי הממסד השליכו מאחורי גוום את הכללים התלמודיים, וקיבעו את התפיסה החולנית שלפיה המחמיר והמגביל הוא המרומם, ואילו המקל והמתיר נחשב מראש כטועה, כמזלזל או כחסר יראת שמים. עולם ההלכה עֻוות ונופח לממדים מפלצתיים של מנהגים מחייבים, חומרות ואיסורים המנותקים מכל היגיון, תוך הפיכת המוגבלות המחשבתית והסגפנות החיצונית לאידיאל דתי עליון.