אור הרמב"ם

נתבקשתי לבאר את פסק רבנו שמובא בהלכות תפילין (א, יח): "ספר תורה תפילין ומזוזה, שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו: 'לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן' – אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפוסלן? שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח, או על זה ששׂכרו, ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך, אם אמר: 'ספר תורה זה', או 'תפילין אלו, עורות שלהן אינם מעובדות לשמן' – מתוך שנאמן להפסיד שכרו, נאמן לפוסלן, שהרי הכול יודעים שאם אין העורות מעובדים לשמן, אין לכולן שכר".

ובכן, תחילה נזכיר שמהלכה טז שם עולה שאם האזכרות נכתבו שלא לשמן, צריך לקלף את האזכרות מן הספר (באופן שלא יימחקו) ולכתוב מחדש את האזכרות לשמן. ועתה להלכה הנדונה – בעניין זה אומדין את דעתו של הסופר: אם אותו סופר דימה שהוא יפסיד אך ורק את שכר האזכרות, דהיינו שיורידו משכרו אך ורק את שכר כתיבת האזכרות (שהרי עתה יש לקלפן בזהירות ולכתוב אותן מחדש על המחק או מעל השורה), אז מעריכים שהוא אינו דובר אמת, וכל מטרתו היא להזיק למי שקנה ממנו; אולם, אם הסופר יפסיד בהודאתו את שכר כל הספר, מעריכים שהוא דובר אמת, כי אדם לא יפסיד את שכר כל הספר רק כדי לפגוע בחברו.