שאלה בעניין הברכה לרואה חנוכיה
רבנו פוסק בהלכות חנוכה (ג, ד) את ההלכה הבאה: "כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה, והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלוש ברכות: [א] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה; [ב] בא"י אמ"ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; [ג] בא"י אמ"ה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכל הרואה אותה מברך שתיים: שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו. ובשאר הלילות, המדליק מברך שתיים והרואה מברך אחת, שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון".
ונשאלתי: מה כוונת רבנו בהלכה? האם מי שרואה נרות חנוכה דולקים ומברך "שעשה נסים" וכו', פטור מלברך "שעשה ניסים" וכו' בהדלקה? וכמה פעמים ניתן לברך על הראייה?
והנה גם תשובת רבנו סימן רכב: "מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליה וחזר להדליק חנוכה אחרת או לראותה הצריך לחזור ולברך אם לא. תשובה: הדבר בזה חוזר לכוונת המברך כמו בשאר הברכות, ואם נתכוון להדליק חנוכות הרבה אחד אחר אחד – ברכה אחת לכולן, ואם בירך והדליק ואחר-כך נזדמן לו חנוכה…



אני רוצה לוודא שאני מבין נכון את הבנתך.בגמרא בשבת כ״א: נאמר: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק”, והגמרא מפרשת: "ועד כמה? עד דכליא רגלא דתרמודאי” – כלומר זמן מוגדר שבו האחרונים חוזרים מן השוק, ולא זמן פתוח שכל דור יימדד פשוט לפי מתי מפסיקים להסתובב ברחוב.
האם אתה מבין מהסוגיא עצמה ש„עד שתכלה רגל מן השוק” הוא זמן יחסי שמשתנה בכל מקום ודור, או כשיעור קבוע (כמו „רגלא דתרמודאי”) שתרגמו הראשונים בערך לחצי שעה?
איך אתה מבין את שיטת הרי״ף (וכנראה גם הרא״ש והר״ן), שהבינו בפשטות שזמן זה הוא שיעור קבוע של כחצי שעה אחרי זמן ההדלקה, ומשם גם פסקו הטור והשו״ע ש„עבר זמן זה – אינו מדליק”?
נראה שלפחות מפשטות דברי הגמרא והראשונים משמע יותר כשיעור קצוב (שנגזר ממציאות ימי חז״ל), ולא כחלון הדלקה נזיל וכללי כל עוד יש אנשים ברחוב. אשמח להבין יותר איך אתה קורא את הסוגיות והרי״ף.