מאחר ובפרשת השבוע פרשת וארא בפרק ז פסוק ה כתוב "וידעו מצרים כי אני יהוה בנטותי את ידי"( ופירש רש"י -יד ממש,להכות בהם. ) ודבריו נפלאו ממני מאחר ובמקומות רבים פירש שאין הדברים כפשוטם ושדברה תורה כלשון בני אדם. ולכן ראיתי לציין מקומות שבהם רש"י כותב במפורש יסוד זה:
א. רש"י שמות טו,ח
"וברוח אפיך - היוצא משני נחירים של אף. דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח ט) עלה עשן באפו, וכן (איוב ד ט) ומרוח אפו יכלו, וזהו שאמר (ישעיהו מח ט) למען שמי אאריך אפי, כשזעפו נח נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס, נשימתו קצרה, (שם) ותהלתי אחטם לך, ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו, לך בשבילך. אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא ב) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, (דברים ז ד) חרה אף, כמו (איוב ל ל) ועצמי חרה מני חורב, לשון שריפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו".
דברי רש"י ברור מיללו, מה שנזכר אף ה', אינו משום שיש לה' אף עם שני נחיריים, אלא לסבר את אוזן הבריות, כלומר שיבינו את העניין שה' כועס. ועוד נבאר את דעתו של רש"י על התפעלות ה'.
אמור מעתה, בכל מקום שנזכר בדברי רש"י, יד ממש, ידו הגדולה ממש. אין כוונת רש"י שיש לה' יד גשמית, אלא לסבר את האוזן בחוזק הנהגת ה'.
יש להדביק משפט זה שנזכר כאן בדברי רש"י "דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם", לכל המקומות בהם נזכרה הגשמת הבורא בדבריו, כי זו השקפתו של רש"י. והדברים פשוטים.
ב. רש"י שמות ט,כ
"וירד ה' על הר סיני - יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם".
ה' לא ירד על הר סיני ממש, כי אינו גשמי, ורש"י לא האמין בהגשמת הבורא.
ג. רש"י שמות כ,יא
"וינח ביום השביעי - כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד הימנו קל וחומר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת".
בקטע זה רש"י דוחה מה' התפעלות, אין לה' צורך במנוחה, הוא רק נח כביכול, והמטרה שהאדם ינוח.
ד. רש"י דברים ל,ג
"ושב ה' אלהיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז) ושבתי שבות מואב".
השכינה כאילו שרויה עם ישראל בגלות, מי שאינו מאמין בהגשמת הבורא יודע שדבר זה הוא רק כאילו. ה' כאילו אוחז בידו ממש ומוציא את ישראל מהגלות, שוב כאילו, כי רש"י לא האמין בהגשמת הבורא, והדברים נכתבו בכאילו, לסבר את האוזן.
ה. רש"י ישעיהו כח,כ
"והמסכה צרה - הנסיך שימשול עליכם יהיה מקומכם דחוק לו בהתכנסו לתוכו, ורבותינו דרשוהו על עכו"ם שהכניס מנשה להיכל קצר המצע הזה מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים ואני פרשתיו לפי פשוטו ובדרך זה ת"י ואף מדרש רבותינו יש לישבו על אופן הדבור כלומר למה אני מביא עליכם פורענות זו לפי שקצר המצע מהשתרע אני לבדי עליו שנאמר (מ"א =מלכים א'= ח) הנה השמים לא יכלכלוך וכל שכן בהכניסכם מסכה עמי כביכול צר לנו המקום".
כביכול צר לנו המקום, מדוע כביכול, כי רש"י לא האמין בהגשמת הבורא, וסגנון זה הוא רק כביכול.
ו. רש"י יחזקאל ד,ד
"על צדך השמאלי - לסבול צער וייסורין מניין ימים כמנין שנים אשר הציקתני רוחי כביכול על שהכעיסו לפני ותכפ' על עונם אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם".
כביכול על שהכעיסו לפני, דברי רש"י ברור מיללו, ה' אינו כועס, ולא מתפעל, הדברים נאמרו רק כביכול, לסבר את האוזן.
ז. רש"י חבקוק א,ה
"לא תאמינו כי יסופר - זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים העם אשר לא היה כדאי להבראות כמו שנאמר (ישעיה כג) זה העם לא היה הם אחד משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות".
ה' כביכול מתחרט על בריאת הכשדים, אמור מעתה ה' לא מתפעל, ולא משתנה, ולא משנה את דעתו וידיעתו.
ח. רש"י תהלים קיב,ד
"זרח בחשך אור - כמו הזריח, ומדרשו הוא עצמו כביכול נעשה להם אור כמו ה' אורי וישעי (לעיל /תהלים/ כ"ז)".
ה' כביכול נעשה אור, מדוע כביכול, כי ה' אינו גשמי, ורש"י לא האמין בהגשמת הבורא. וקל להבין.
ט. רש"י ברכות נט,א
"אנחה מתאנח - ומאותה אנחה מרעיד הקרקע, ומצינו שמתאנח שנאמר והניחותי חמתי בם (יחזקאל ה'), כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח".
ה' כאילו נאנח ומתנחם, למה בכאילו, כי ה' אינו גשמי, ואינו מתפעל, ורש"י לא האמין בהתפעלות הבורא.
י. מגילה כא,א
"אמר רבי אבהו: דאמר קרא ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה"
רש"י שם
"כביכול - נאמר בהקדוש ברוך הוא כבאדם, שיכול להאמר בו כן".
כלפי ה' לא שייך לומר עמידה, כי הוא אינו גשמי, עומד.
ולכן נראה לי ליישב שמאחר ורש"י גילה דעתו בכל המקומות הנזכרים( ומסתמה יש עוד מקומות) אינו מחוייב בכל מקום לחזור ולהדגיש עניין זה כעין מה שנאמר בתלמוד" וכי התנא הוא כמו רוכל שצריך כל פעם לחזור על דבריו" דהיינו מספיק שעשה גילוי דעת במקום אחד אינו מחוייב לחזור על רעיון זה בכל מקום.כך נראה לי פשוט, ומכל מלמדי השכלתי, והאמת והשלום אהבו.( המושג של" תנא כי רוכלא ליחשיב ולזיל"?! מופיע כמה פעמים בש"ס לדוגמא: במסכת גיטין (לג.) ושם נסמן למקומות נוספים ומשמעות הפתגם שהתנא אינו כמו הסוחר שצריך כל פעם להכריז על סחורתו בכל מקום שמגיע, אלא מספיק פעם אחת לגילוי דעתו בנושא ומשם נלמד לשאר מקומות שדבר בעניין למרות שלא הזכיר זאת וכן הוא דרך המחברים להזכיר רעיון מסוים פעם אחת וסומכים על המעיין שיזכור זאת גם לשאר מקומות שידברו).
על המקור הראשון ששאלת, שהוא למעשה המקור המרכזי של אלה שטוענים שרש"י היה מרחיק הגשמה, ראה במאמר: "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו". ושם הוכח שמדובר בזיוף.
לתעתועים נוספים התייחסתי בחלק ד, בדוגמות יד ו-יו, בעניין ימין ושמאל, ולשאר עוד אתייחס בהמשך בעז"ה, כי לקחתי את פירוש רש"י למטרת חיים, והנני עובר על פירושו, פירוש פירוש, גם לפירושו לתורה וגם לפירושו לתלמוד.
אגב, לשיטתך גם הנוצרים לא היו מגשימים, שהרי הם טוענים שהקב"ה הוא שלושה שהוא אחד, כלומר, סוף-סוף הם אומרים שהוא אחד! אך זו דרכם של המינים, לומר דברים מעורבבים מאמת ושקר, כדי להחדיר את הספק והמינות.