בתחילת הפרשה שקראנו בשבת האחרונה מסופר שהקב"ה אומר למשה רבנו שבעת שהוא בא לספור את בני ישראל "ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף".
נשאלת השאלה: מדוע יש חשש לנגף?
ועוד, כתוב שם שהצורך בכופר הוא כל מנת "לכפר על נפשותיכם". מה הפשט? וכי חצי שקל מכפר על הנפש? ועוד, על מה בכלל הם צריכים כפרה?
אשמח לתובנות של החברים.
לגבי השאלה השנייה, נראה לי שכבר בעצם המנייה יש עוון מסוים, כי אי-אפשר שלא תיכנס ללבבות מחשבת גאווה של "אני ואפסי עוד". ברם, ברור שלעתים יש צורך למנות את עם-ישראל. לפיכך, עיגנו במנייה הזו את "כסף הכיפורים", ושילבו בה מצוה של תרומת כסף ל"עבודת אהל מועד", כדי להזכיר לעם כי ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וזו משמעות הפסוק בפרשת כי תשא שם: "וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמ' ל, טז). כלומר, שעם-ישראל יזכור בתרומת הכסף הזו, שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וכך תהיה בכסף כפרה על כל מחשבת גאווה ושכחת ה'.
והייתי צריך להוסיף לפסוקים לעיל את הפסוק: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, יד), ואוסיף אותו עתה לתשובה הראשונה.
לגבי הרלב"ג, ובכן, מה אפשר לצפות מחכמי התהו וההבל של אלף השנים האחרונות? במקרה הטוב הם פוסחים על שתי הסעיפים כמו הרלב"ג, במקרה הפחות טוב הם בגדר כסילים גמורים, ובמקרה הגרוע ביותר הם מינים וכופרים ואפיקורוסים.