הזיקה שבין שחצנות למינות

בהלכות תפילה (י, ה) רבנו פוסק כך: "האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים, אף בלבנים לא יעבור באותה התפילה; אמר: איני עובר מפני שיש ברגלי סנדל, אף יחף לא יעבור". מקור פסקו זה של רבנו הוא במשנה מגילה (ד, ז), ונראה לי שבהלכתם זו חכמים ביקשו לבער מקרב עמֵּנו את השחץ והמינות, ואסביר: מי שמתחסד ומתרברב בפרהסיה במקום שחכמים כלל לא ציוו להחמיר אינו אלא שחצן, שהרי הוא מודיע בזה שהוא חסיד גדול יותר מן החכמים ע"ה אשר קבעו שניתן להתפלל בבגדים צבועים – ובעשותו כן, דהיינו בבקשוֹ להתרומם ולהראות את עצמו כגדול מן החכמים הוא למעשה מערער על סמכותם הפסיקתית העליונה, והואיל ובהתחסדותו הזו הוא מערער על סמכותם העליונה, חשדוהו חכמים על המינות.

והוא הדין למי שאומר שאינו מתפלל כשליח-ציבור מפני שהוא נועל סנדלים לרגליו, ונראה לי ששחץ זה האחרון חמור משל הראשון, מפני שזה האחרון מבקש להתדמות לגדולי האומה ובראשם משה רבנו, אשר נאמר להם: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמ' ג, ה). כלומר, הוא מבקש להראות את עצמו כנביא וכאיש אלהים, והואיל ושחץ ליבו כֹּה גדול, חשד המינות כלפיו גדול מן החשד כלפי הראשון. לפיכך, ביחס לראשון נאמר שאין להרחיקו מלהיות שליח ציבור אלא בתפילה זו שהוא שקע בסכלותו, ואילו כלפי זה האחרון, אסרו עליו מלהיות שליח ציבור באופן כללי ומוחלט, עד שיהיה ברור לנבונים שאותו שחצן אורתודוקסי מתחסד לא שקע במינות.

ואגב למדנו מוסר השׂכל נעלה מאד: כל מי שמתחסד בפרהסיה ומתרברב בעיני בני-אדם להחמיר במקום שלא ציוו חכמים ע"ה, אינו אלא שחצן אשר חשוד על המינות! כי זו היא דרכם של המינים, דהיינו להתרברב ולהתחסד בפרהסיה בעיני בני-האדם השוטים אשר אינם יודעים לזהות את הנוכלים והשרלטנים, ובכך לגנוב את דעת הציבור ולהסית ולהדיח להזיותיהם. ואין סוף לחומרות ולמנהגי ההבל ההזויים של המינים ובמיוחד בעת התפילה, כמנהגם להתנדנד, או להתלבש כחוקות הגויים הרברבנים, או לחגור רצועת בד סביב כרסם התפוחה, או לעוות את פניהם בשעת התפילה כאילו הם נאבקים עם המלאכים, או לנפנף בידיהם וכל כיו"ב.