'הפיכת הלחי השנייה'

לעניות דעתי אם גויים באים להכות יהודי והוא מסוגל להשיב להם מנה אחת אפיים -- עליו לעשות כן ללא שום היסוס, רק במקום שיד ישראל חלושה מאד וברור שאם הוא ישיב להם הוא יספוג עונשים קשים הוא ובני משפחתו מהשלטון העריץ -- עליו לנהוג כפי הפסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה.

ביחס לדברי רס"ג, מדובר בתקופה שיד ישראל נכנעת ומשועבדת לגויים, כלומר שאין שום אפשרות להסיר מעלינו את עול הגויים ועינוייהם, רק במקרה כזה שאין שום ברירה, עלינו להבין שהייסורים הללו הם מאת הקב"ה ושעלינו לקבל אותם באהבה בהכנעה ובהשלמה.

תלמיד הרמב"ם, ברשותך אתייחס לדבריך בדיון החדש שפתחת בעניין.

א) אם מדובר באדם גאוותן אשר מבקש לשוב בתשובה, היה סמוך ובטוח שהקב"ה יזמין לו את בני האדם אשר יחנכו אותו ויסייעו לו ליישר את מידותיו, או שיביא עליו ייסורים שימרקו את נפשו ויסירו ממנו את גאוותו. והבא ליטהר מסייעין בידו.

ב) ביחס לנקודה 5: לא, יש להקב"ה אינסוף דרכים לייסר את האדם אשר מבקש לזכך ולטהר את נפשו בעולם הזה, כדי לבוא נקי ומצוחצח לעולם הבא.

לאחר שראיתי שתוכחה לא תעזור, ואין שום אדם שמסוגל לעזור לי, לא הייתה לי כל ברירה אלא לספוג ולקבל באהבה, שהרי מצות התוכחה היא עד גבול מסוים, ולא הייתה לי שום יכולת להשפיע ולגרום או למנוע משמעון לחטוא. ובמלים אחרות לא הייתה לי שום השפעה על התנהגותו, ואם אריב עמו הדברים עלולים להיות עוד יותר גרועים ואף אפסיד את המצוה להיות מן הנעלבין ואינן עולבין.

לאחר כמה שנים נפגשתי עם אותו רס"פ בליל שבת ברחובות, והוא התנצל על התנהגותו, אמרתי לו שאני סולח לו, אך הוכחתי אותו ואמרתי לו שאיני יודע איך הוא היה מסוגל להתנהג כך. איני יודע אם הוא קיבל את תוכחתי, ושמא בקשת הסליחה הייתה מן הפה ולחוץ.

מכל מקום, קשה מאד להעביר בסיפור את האווירה שהייתה אז בפלוגה, וכמו שאמרתי הצבא של פעם בשנת 1997 היה שונה לחלוטין מצבא הפלאפונים והמצלמות של ימינו, ובמקרים רבים המפקדים עשו בנו ככל העולה על רוחם, מבלי להתחשב בפקודות.