'הפיכת הלחי השנייה'

לעניות דעתי אם גויים באים להכות יהודי והוא מסוגל להשיב להם מנה אחת אפיים -- עליו לעשות כן ללא שום היסוס, רק במקום שיד ישראל חלושה מאד וברור שאם הוא ישיב להם הוא יספוג עונשים קשים הוא ובני משפחתו מהשלטון העריץ -- עליו לנהוג כפי הפסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה.

ביחס לדברי רס"ג, מדובר בתקופה שיד ישראל נכנעת ומשועבדת לגויים, כלומר שאין שום אפשרות להסיר מעלינו את עול הגויים ועינוייהם, רק במקרה כזה שאין שום ברירה, עלינו להבין שהייסורים הללו הם מאת הקב"ה ושעלינו לקבל אותם באהבה בהכנעה ובהשלמה.

תלמיד הרמב"ם, ברשותך אתייחס לדבריך בדיון החדש שפתחת בעניין.

א) אם מדובר באדם גאוותן אשר מבקש לשוב בתשובה, היה סמוך ובטוח שהקב"ה יזמין לו את בני האדם אשר יחנכו אותו ויסייעו לו ליישר את מידותיו, או שיביא עליו ייסורים שימרקו את נפשו ויסירו ממנו את גאוותו. והבא ליטהר מסייעין בידו.

ב) ביחס לנקודה 5: לא, יש להקב"ה אינסוף דרכים לייסר את האדם אשר מבקש לזכך ולטהר את נפשו בעולם הזה, כדי לבוא נקי ומצוחצח לעולם הבא.

לאחר שראיתי שתוכחה לא תעזור, ואין שום אדם שמסוגל לעזור לי, לא הייתה לי כל ברירה אלא לספוג ולקבל באהבה, שהרי מצות התוכחה היא עד גבול מסוים, ולא הייתה לי שום יכולת להשפיע ולגרום או למנוע משמעון לחטוא. ובמלים אחרות לא הייתה לי שום השפעה על התנהגותו, ואם אריב עמו הדברים עלולים להיות עוד יותר גרועים ואף אפסיד את המצוה להיות מן הנעלבין ואינן עולבין.

לאחר כמה שנים נפגשתי עם אותו רס"פ בליל שבת ברחובות, והוא התנצל על התנהגותו, אמרתי לו שאני סולח לו, אך הוכחתי אותו ואמרתי לו שאיני יודע איך הוא היה מסוגל להתנהג כך. איני יודע אם הוא קיבל את תוכחתי, ושמא בקשת הסליחה הייתה מן הפה ולחוץ.

מכל מקום, קשה מאד להעביר בסיפור את האווירה שהייתה אז בפלוגה, וכמו שאמרתי הצבא של פעם בשנת 1997 היה שונה לחלוטין מצבא הפלאפונים והמצלמות של ימינו, ובמקרים רבים המפקדים עשו בנו ככל העולה על רוחם, מבלי להתחשב בפקודות.

שים לב, לא אמרתי "לגרום" אלא "לאפשר", כי אסור לאדם לגרום רעה לעצמו.

ואספר לך סיפור, היה לי בצבא רס"פ תימני אכזר ביותר, אשר נהג להתעלל בי באופן קבוע, בכל בוקר בשעה ארבע וחצי הוא היה קורא לכל "הצעירים" של פלוגת המסייעת כדי לבצע את עבודות התחזוקה השוטפות של הפלוגה.

הוא היה יושב על כסא כמו אחרון הנהנתנים, רגליו גבוה על השולחן, כובע המצחיה שלו שמוט על פניו והסיגריה בזווית פיו, כל בוקר הוא היה אומר בצורה מבזה ביותר: "איפה דחוח?", ואז היה רואה אותי, ואומר: "הנה דחוח" ומחכך את ידיו, ואז היה מוסיף: דחוח, קח סקוטש', קח דלי, קח חומר ניקוי, ולך לשירותים, הם מחכים לך.

וכל "הצעירים", שהיו יותר צעירים ממני ואף-על-פי-כן הוא נהג להטיל עלי את כל המלאכות הבזויות, כל הצעירים היו צוחקים על ההצגה הזו, שהתרחשה כל בוקר ובמשך כל היום, שהרי הוא היה מחפש אותי תמיד לכל העבודות הקשות והבזויות. וזכורני שאחד מחבריי התימנים היה מתפלא מאד מדוע אני מאפשר לו לבזות ולהשפיל אותי, נהגתי להשיב לו "אל תדאג הכל יעבור".

פעם אחת אור ליום שישי הוא גרר את המיטה שלי החוצה מהמאהל והעיר אותי בבעיטות למיטה, פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי באמצע המאהל כשסביבי חיילים צוחקים, הוא שלח אותי לשירותים לנקות אותם לפני היציאה לשבת. זה היה בבסיס שנקרא "ביסלח" בדרום הארץ, בסיס שבו עוברים החיילים קורסים שונים, הגעתי לבדי לשירותים ומצאתי עשרות משתנות מלאות וגדושות בשתן, והרצפה מלאה שתן בגובה של כחמשה ס"מ בכל השירותים הציבוריים הללו.

ניקיתי הכל במשך כמה שעות בשקט, ואפשרתי לו להשפיל אותי מבלי לקלל אותו או לריב איתו.

הבנתי כי יש לו בעיה נפשית, כי מי שפוגע בזולתו ללא שום סיבה מתוך התעללות, יש לו בעיה, אך שמחתי כי נקרתה בדרכי הזדמנות לעבוד על מידותיי, ואכן במשך קרוב לשנה שהייתי איתו עשיתי כברת דרך גדולה מבחינה מידותית, כך שאפילו אני מודה לו היום על התנהגותו.

הייתה גם בעיה שהוא פחד מהמרוקאים העצבניים שהיו במחזור גיוס מתחתיי, וכדי לשלוט בהם היה עליו להשפיל את החלש כידוע, הוא היה פוטר אותם מהעבודות הקשות, כי אם הוא היה דורש מהם לעשות את העבודות הקשות הם היו מתמרדים ואולי אפילו מכים אותו, הם היו מאד עזים כמו שנאמר: והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, הם היו אפילו יותר גרועים ממנו, חלקם בהרבה.

אנשים רעים שאיני יכול אפילו להתחיל לתאר לך.

קצרו של דבר, עברתי הרבה איתם במהלך שירותי הצבאי, אך הקב"ה סייע לי והם לא הוציאו אותי משלוותי, ולא ערערו את אמונתי, וכל הצער שנגרם לי בגללם קיבלתי באהבה וברצון, ולימים אף שמחתי על האפשרות הנדירה שניתנה לי אז למרק את נפשי ולטהר את מידותיי, כי הצבא שבו שירתתי כבר אינו הצבא של היום, ולא ניתן לשחזר בימינו התמודדויות כאלה לזיכוך ולמירוק הנפש.

פסוק זה נאמר באיכה, ונוגע לעם ישראל אשר חטא חטאים גדולים, כלומר, אדם שחטא חטאים גדולים ויודע שהוא זקוק לכפרה, ישפיל את ראשו כאשר מישהו מבזה אותו, ויידע שכל זה כפרה וייסורין ומירוק עוון בשבילו על חטאיו ופשעיו.

וכמו שנהג דוד המלך בברחו מפני בנו אבשלום, אשר הניח לשמעי בן גרא לקללו קללה נמרצת בעת שהוא ברח למחניים ועזב את ממלכתו.

וכך צריך לנהוג לדוגמה, גם מי שחוטא במידת הגאווה או הכעס, שעליו ללכת לקיצוניות ולאפשר לזולתו להכות אותו לבזות אותו להשפיל אותו עד אשר הוא ישבור את מידת הגאווה בנפשו.

אם מדובר בהתנהגות אשר נובעת מהשאיפה להיות מן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין, הרי שמדובר בהתנהגות נעלה לפי עניות דעתי. אולם, אם סתם אדם מתגרה באנשים כדי שיכו אותו וישפילו אותו, הרי שמדובר בטמטום.