האם באמת אסור לאונן?

אני חושב שאף על פי שאין דברי רבותינו ברורים לנו תמיד אין לנו לחשוב שהתבססו על יסודות כוזבים חלילה אלא יש כאן יסוד הקשר של האדם עם הבורא שחפץ בטובתנו שנהיה יכולים להתחבר אליו ש"מה אני קדוש אף משרתי קדושים" ובתאווה הזאת האדם מפריד את עצמו בקדושתו של מקום

אתה מתבסס על הנחות שהרמב"ם לא כתב אותם בכלל. הרמב"ם בעקבות חז"ל מציינים את השופך זרע לבטלה כהורג נפש כי אותו זרע היה יכול לגדול כבן אדם. בהלכות איסורי ביאה הרמב"ם בעקבות חז"ל מדברים על שני כוחות גם של הגבר וגם של האישה.

1) ועכשיו השאלה היא: באיזו מידה הושפעו מעמדות ההלכה של הרמב"ם בעניין זה מהמדע הלקוי באותם זמנים? האם הוא ידע את מדע היום, האם היה משנה את דעתו? בהתבסס על מחקרי עד כה, הושפע הרמב"ם מסופרי הרפואה העתיקים מימי הביניים, שהיו בעלי תפיסה מוטעית של תפקידה של הנקבה בתהליך הרבייה המינית. נראה שהם האמינו שהנשים סיפקו את העניין הפסיבי לילד, אך שהגבר סיפק את הצורה הפעילה של הילד. אכן נראה שהם האמינו כי האישה סיפקה את 'האדמה' בה גדל הזרע הגברי. השאלה כעת היא האם יש לידיעה הנכונה שלנו על תפקידה של ביצית נקבה השפעה על ההלכה? ואם הרמב"ם גם האמין, כמו המדע של תקופתו, שזרע זכר היה מוגבל - וכדברי רבנו: "וכאילו הרגו נפש", אם כן, האם מדע כוזב זה צריך להמשיך ולבסס את ההלכה, או שההלכה צריכה להשתנות על סמך התפיסה הנכונה שלנו כי זרע, בניגוד לדם, אינו מוגבל?

2) יתר על כן, בהילכות דעות רמב"ם מדבר בבירור על כל השטוף בבעילה:

הלכות דעות ד', י"ט: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. וכחו תשש. ועיניו כהות. וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב הת