האם באמת אסור לאונן?

אני חושב שאף על פי שאין דברי רבותינו ברורים לנו תמיד אין לנו לחשוב שהתבססו על יסודות כוזבים חלילה אלא יש כאן יסוד הקשר של האדם עם הבורא שחפץ בטובתנו שנהיה יכולים להתחבר אליו ש"מה אני קדוש אף משרתי קדושים" ובתאווה הזאת האדם מפריד את עצמו בקדושתו של מקום

אתה מתבסס על הנחות שהרמב"ם לא כתב אותם בכלל. הרמב"ם בעקבות חז"ל מציינים את השופך זרע לבטלה כהורג נפש כי אותו זרע היה יכול לגדול כבן אדם. בהלכות איסורי ביאה הרמב"ם בעקבות חז"ל מדברים על שני כוחות גם של הגבר וגם של האישה.

1) ועכשיו השאלה היא: באיזו מידה הושפעו מעמדות ההלכה של הרמב"ם בעניין זה מהמדע הלקוי באותם זמנים? האם הוא ידע את מדע היום, האם היה משנה את דעתו? בהתבסס על מחקרי עד כה, הושפע הרמב"ם מסופרי הרפואה העתיקים מימי הביניים, שהיו בעלי תפיסה מוטעית של תפקידה של הנקבה בתהליך הרבייה המינית. נראה שהם האמינו שהנשים סיפקו את העניין הפסיבי לילד, אך שהגבר סיפק את הצורה הפעילה של הילד. אכן נראה שהם האמינו כי האישה סיפקה את 'האדמה' בה גדל הזרע הגברי. השאלה כעת היא האם יש לידיעה הנכונה שלנו על תפקידה של ביצית נקבה השפעה על ההלכה? ואם הרמב"ם גם האמין, כמו המדע של תקופתו, שזרע זכר היה מוגבל - וכדברי רבנו: "וכאילו הרגו נפש", אם כן, האם מדע כוזב זה צריך להמשיך ולבסס את ההלכה, או שההלכה צריכה להשתנות על סמך התפיסה הנכונה שלנו כי זרע, בניגוד לדם, אינו מוגבל?

2) יתר על כן, בהילכות דעות רמב"ם מדבר בבירור על כל השטוף בבעילה:

הלכות דעות ד', י"ט: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. וכחו תשש. ועיניו כהות. וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש".

זה שונה לגמרי מהשאלה האם אוננות מותרת בשום פנים ואופן?

3) ראשית, עלינו לקבוע האם הטענות הרפואיות של הרמב"ם כאן נכונות אכן על סמך הידע המדעי המעודכן ביותר?

שנית, גם אם הם נכונים, האם הרמב"ם כותב אותם רק משום שהוא האמין בו זמנית כי הזרע הגברי הוא העיקרון העיקרי בהתרבות מינית, וכי בנוסף, זרע הגברי מוגבל? ואם התשובה לשאלה זו חיובית, האם זה צריך להשפיע על האופן בו אנו מסתכלים על העניין כיום?

אכן אסור, וחז"ל ורבנו כתבו מלים חריפות כנגד עניין זה ואף השוו אותו לשופך דמים על דרך המשל והמוסר, וכדברי רבנו: "וכאילו הרגו נפש".

לגבי שאר הדברים הנוראיים שנזכרו בעניין זה בקבלה השקרית וכיו"ב, אין לכל זה שחר.

ולשאלתך, ומה יעשה האדם?

ובכן, בדורנו דור הזימה והתועבה, על האדם הרווק להבין שעליו לצמצם ככל שניתן את העוון הזה, כי נדיר מאד שאדם רווק יצליח להתגבר על יצרו לאורך זמן. וכבר אמרו חכמי התלמוד שנשותיהם מצילות אותם מן החטא, ללמדך שאין כמעט דרך להימלט מיצר הרע, אלא לישא אשה טובה יראת שמים, ולעסוק בתורה ובמלאכה.

ככל שהאדם יותר ויותר יהגה במושכלות כך הצורך הגופני שלו יפחת, ולכן, כדי לצמצם ככל שניתן את ההתבהמות והנטייה אחר הבהמיות, על האדם להעסיק את עצמו במושכלות ולפרך את גופו בהתעמלות או במלאכה, וכאמור, הדבר החשוב ביותר הוא לישא אשה טובה.

זאת ועוד, חז"ל הזהירו מאד מעניין זה ואיימו עלינו באיומים גדולים בעיקר מפני שהדבר עלול להפוך להתמכרות ולהוציא את האדם מן העולם: גם להוציא את האדם מן העולם בהחלשת גופו וכל ימיו הקצרים יהיו מלאי מכאובים וחולאים, וגם להוציא את האדם מן העולם מבחינה נפשית שהוא יהפוך להיות צל-אדם אשר אינו מסוגל לקיים מערכת יחסים בריאה עם אשה ועם החברה, וגם להוציא את האדם מן העולם מבחינה תעסוקתית, מפני שהוא יכלה את כוחותיו בזימה וייטרד מליישב את העולם ומלבנות לו חיים בריאים ומאושרים עם רעייה נאמנה ומשפחה טובה.

והעוון הזה תלוי הרבה בהרחקה של האדם מן הכיעור, כי ככל שהאדם יקרב את עצמו לכיעור, כך יצרו יגבר והצורך שלו להתבהם יהיה תכוף וחזק יותר.

ולצערנו בדורנו יש שתי מגרעות גדולות מאד:

א) העדר צניעות קיצונית.

ב) נישואים מאוחרים.

ושני הדברים הללו יוצרים את הבעיה שעוררה את שאלתך.

אך אם היו הולכים בדרכה של תורה ונושאים נשים בגיל 16-17 כפי ההלכה, לא הייתה מתעוררת שאלה כלל.

והנני מאחל לכולנו להתקרב לתורת האמת הקדושה, איילת אהבים ויעלת חן, וכך כוחותינו השכליים והרוחניים יגברו על כוחותינו הבהמיים, והכוחות והמרץ הגופניים יהיו רתומים לעבודת ה' ולעשיית הטוב והחיובי, ישראל אשר בך אתפאר.

אין קשר בין כמות מוגבלת או לא של הזרע אצל הגבר לאיסור שפיכת זרע לבטלה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות ד', י"ט: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. וכחו תשש. ועיניו כהות. וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש".

וכן אמרו חכמים במסכת נידה: "איש מזריע תחילה יולדת נקבה אישה מזרית תחילה יולדת נקבה". הרי שגם חכמים ידעו שיש כוח באישה כמו באיש רק שהם קראו לזה זרע כמו אצל הגבר ואצלינומזה נקרא ביצית. והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה מתאר זאת בדומה לשפה שלנו.

אמרו חז"ל במסכת נדה (דף י"ג): אמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו", ואמרו שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

ועוד אמרו שם: אמר ר' אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד דתני דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל [ולעיל איתמר] אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי וכו' אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא

וכך פסק רבינו (הלכות איסורי ביאה פכ"א יח-יט): אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ. וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בַּיָּד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסּוּר גָּדוֹל הוּא אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה א-טו) 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ:

וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר. אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי לְדִבְרֵי תּוֹרָה. שֶׁהִיא (משלי ה-יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן'. לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁיִּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִשּׁוּי:

בשלב זה נתמקד תחילה במדע הרלוונטי של העניין - באונטולוגיה של העניין:

1) בתקופות קדומות ובימי הביניים, הם האמינו כי זרע הוא סוג של דם, וכי כמו שלגבר יש כמות מוגבלת של דם, כך גם לו יש כמות מוגבלת של זרע. זו הסיבה שהאנשים באותם זמנים ראו את 'בזבוז הזרע' באותה צורה בה היינו רואים מישהו שאיבד דם.

2) יתר על כן, באותם זמנים הם ידעו רק על זרע הזכר, אך הם לא ידעו על ביצי הנקבה. מסיבה זו הם האמינו כי כל 100 אחוז מהפוטנציאל לחיים קיים בזרע.

3) כיום אנו יודעים ששתי ההשקפות הללו לגבי זרע הן שגויות, וכי למעשה, בניגוד לדם - שמוגבל בכמותו, זכר יכול להתרבות זרע.

4) בנוסף, אנו גם יודעים כעת כי זכר לבדו אינו נושא פוטנציאל לחיים (אכן אין דבר כזה 50 אחוז חיים; יש או 100 אחוז חיים, או אין חיים; לזרע לבדם אין פוטנציאל לחיים), אלא לזרע הגברי ולביצית הנשית - כאשר שניהם מתחברים יחד - מייצרים פוטנציאל לחיים.

5) לאור זה, שפיכת הזרע המנותקת מהביצה אינה מבזבזת חיים פוטנציאליים, ובניגוד לדם - שמטבעו לא ניתן להתרבות באופן טבעי ללא הרף, כאשר זכר שופך זרע מחוץ לרחם האישה כמות הזרע שלו לא פוחתת לנצח.

6) מה שעכשיו עלינו לעשות הוא לגלות מדוע חז"ל אסרו על אוננות. האם הם עשו זאת על סמך המדע הלא נכון לעיל? האם הם עשו זאת מסיבה זו בנוסף לסיבות אחרות? 7) מה שאנחנו יכולים לפחות לתהות הוא האם ההלכה צריכה להשתנות כעת, ואם כן באיזו מידה, אם אכן היא התבססה, בין אם באופן מלא או חלקי, על מדע לקוי. (שאלה של דמיון אפשרי כבר עלתה בנוגע להרוג כינים בשבת.) 8) יחד עם זאת, עלינו להיות חרוצים מאוד לקבוע אם ההשקפות הרפואיות החיוביות המודרניות על אוננות מבוססות על אידיאולוגיות מרושעות ודחפים חייתיים, או שהן מבוססות על מדע אובייקטיבי המחפש-אמת. 9) אם האיסור של חז"ל התבסס - לפחות חלקית - על מדע כוזב, ואם אכן מדובר בעניין רפואי לגיטימי עבור אנשים מסוימים - בין אם פיזי או פסיכולוגי או שניהם, אנו בוודאי יכולים להעלות את השאלה האם יש לטפל בכל מקרה לגופו (אך ורק) על ידי רופאים יראי שמים - שאינם מפחדים מההמונים או מהממסד הרבני?

10) רס"ג אומר שזה חטא ללדת ילדים רבים אם ההורים יכולים לחנך רק ילד אחד או שניים על פי תוכנית האל למצויינות אנושית. זה מעלה את השאלה האם ההלכה תראה ביחסי מין בין בעל ואישה כאלה שכבר אינם מכוונים להריון, כמבזבזים זרע. אם לא, גם כאן אנו עשויים לתהות האם לשאלה זו יש השלכות כלשהן על השאלה הרחבה יותר של סוגים שונים של שפיכה - כולל אוננות - שאינם מכוונים להריון.

11) ביחס לשפיכה שאינה מיועדת להריון, אולי יש הבדל בין פעילות כזו המתרחשת בין בעל ואישה, לעומת פעילות כזו - במיוחד אוננות - שמבוצעת על ידי רווק.

12) ולבסוף, כידוע הזוהר והמקובלים הפכו את אוננות לאליל אובססיבי, והם טוענים שזה החטא המרושע מכולם, וזה גורם למחזורים אינסופיים של גילגולים, ושהוא הגורם לכל הקשיים והמצוקות בעולם היהודי, וכי הימנעות ממנו מבטיחה סליחה והצלחה רבה וכו.' וכפי שרבים יודעים, כל הגישה הזו גורמת לגברים רבים לפגיעה פסיכולוגית קשה עמוקה לטווח הארוך, ואני מכיר באופן אישי כמה אנשים שנישואיהם נפגעו כתוצאה מכך באופן משמעותי. באור זה, אולי מצב העניינים האלילי הטרגי הזה יכול להיות אחד הגורמים לקביעת מה ההלכה המתאימה בימינו צריכה להיות לגבי אוננות.

אלה ההרהורים הראשוניים שלי בעניין זה. אני מצפה לתובנות של המָרי והחברים המוערכים שלי כאן.