סיפר לי חבר על סיור שהוא ערך במפעל לייצור עורות לספרי-תורה, ושם הוסבר לו שהעורות המעובדים בימינו הם עורות שגירדו אותם: בגוויל מגרדים מצד הבשר את השומנים ועוד הרבה מן העור, אבל נשאר גם קלף וגם דוכסוסטוס בוודאי; ואילו בקלפים מגרדים משני הצדדים, גם מצד בשר וגם מצד שיער הרבה מאד, כדי שהקלף יהיה דק ונוח לכתיבה כמו נייר מחברת. ולא מזמן ראיתי ספר-תורה חדש-חדש שהקלף שלו כמעט שקוף ואף דק יותר מנייר בריסטול. אותו חבר הוסיף ואמר, שהם מגרדים הרבה מאד מן הגוויל, ולפי חישוב שערך עובי הגוויל של ספר-התורה של רבנו היה 0.56 מ"מ, ואילו עובי הגוויל התעשייתי הינו 0.45. ובכן, נראה שאין הדבר פוסל, אך לא ראוי לעשות כן, אלא להשאיר את העור כמה שיותר עבה ומהודר.
כמו כן, בסיור הוסבר לחברי שבערך בעשרים-השנים האחרונות מפעלי העורות מכווצים את הקלפים באמצעות אלום, שהוא תרכובת כימית של ארבעה חומרים: מים, אלומיניום, אשלגן וסולפיט. לאלום הזה יש תכונה של כיווץ העור, בדומה לעפצים. ולכן יש לבדוק, האם האלום הזה מבחינה הלכתית מתאים להכשרת עורות לספרי-תורה? ובכן, כאשר שמעתי על האלום הזה בתחילה, השבתי כך: אם האלום הזה מכווץ את העור כמו העפצים הוא כשר ומתאים. ברם, אם בדיקה מדעית תעלה שהוא מכווץ באופן משמעותי פחות טוב אין להכשירו בשום פנים ואופן. ובכן, אותו חבר בדק אצל מומחה לעורות אשר מוכר ספות מעור, והנה דבריו:
"מעבד עורות לספות שדיברתי אתו אמר לי שוודאי שהוא מכיר גם אלום וגם עפצים וכו' (הוא לא יהודי ירא שמים או משהו) ואמר שאין מה להשוות מבחינת האיכות. עפצים טוב יותר. הוא אמר על ספות למשל, שאם היה משתמש באלום כנראה היה לו קשה למכור את הספה". והואיל וכן, אין צל של ספק שהאלום הנ"ל אינו כשר להכשרת עורות לספרי-תורה, כי מה שלא מספיק טוב לספות רביצה מול הטלביזיה לא יכול להיות מספיק טוב בשביל ספר-תורה.
כמו כן, לעניין הקמח, למיטב הבנתי מפעלי התעשייה אינם משתמשים בקמח בתהליך עיבוד העורות. אמנם, יש הטוענים שהם משתמשים בתחליפים כימיים שונים, ברם, בשונה מן העפצים, לא נאמר בעניין הקמח בהלכה: "וכיוצא בו", כך שאין להכשיר מאומה זולתו. קצרו של דבר, ספרי המינים וצאצאיהם עדיין פסולים ולא רק מבחינת עיבוד עורותיהם, אלא גם מבחינות מהותיות נוספות שבעניינן הרחבתי במאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה".
ואחתום בנקודה למחשבה, חברי סיפר לי שהוא הִשרה במים קלף שעובד באלום וקלף שעובד בעפצים, ולאחר זמן-מה הוא הניחם לייבוש במרפסת ביתו. במהלך הייבוש הוא הבחין שהקלף שעובד באלום משך אליו ברחשים אשר רחשו עליו, בעוד שאֶל הקלף שעובד בעפצים הם לא נמשכו והוא היה נקי מהם – וייתכן מאד שהדבר מעיד על-כך שהעור שעובד באלום לא עובד באופן מיטבי, והוא נותר בגדר נבלה אשר מושכת אליה את שקץ העוף. "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ", "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ" (שמ' טז); "וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם" (יש' לד, ג); "וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ" (יואל ב, כ); "הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ" (תה' לח, ו); "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ" (קה' י, א).