הביטחון בה' במשנת הרמב"ם

דניאל היקר,

אם תוכל להסביר לי במלים פשוטות מה החוקרים הללו אומרים, אולי אוכל להתייחס אליהם, הם מדברים גבוהה גבוהה ודבריהם נותרים ריקים ונבובים מתוכן אמיתי. דבריהם רצופים התעיות ומלים "נאורות" אך הם ריקים מיראת שמים ומדעת ה' אמיתית, ומטרתם הראשונה ואולי כל מטרתם היא, להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ולהיראות כ"חכמים גדולים" במגדל השן הדמיוני שבנו לעצמם.

ועליהם ועל כיוצא בהם אמרה חנה בשירתה הנשגבה: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת". ובמלים אחרות, חדלו לכם מן הגאווה והמלים הגבוהות אשר אינן מובנות, ורק גורמות לשומעים לחשוב שהם סכלים ואבנים מפני שהם אינם מבינים את "רוממות" הדברים הנאמרים.

לענייננו, איני מצוי עתה בתוך ספר איוב, וענייניו הן מן הקשים שבסתרי תורה כי מדובר בענייני השגחה מאד-מאד קשים להבנה, ואל לנו למהר ולהתפרץ במחשבתנו כלפי ה' יתעלה ולעסוק בהם, כאילו אנחנו כבר מבינים בכל ענייני ההלכה והמחשבה הבסיסיים. לפיכך אשאיר את הדיון הרחב בעניינו של איוב למקום אחר ולזמן אחר, שבו ארגיש ואחוש שהעת והדעת כשרה לכך.

אך החוקרים הללו, מתפרצים דווקא לעניינים הקשים ביותר, כי דווקא בהם הם יכולים לתעתע ולהתעות ואין מי שיאמר להם מה תעשה ומה תפעל, כי כולם חרשים ועיוורים בנושאים הללו. סליחה שחזרתי אליהם, אך הדברים הללו חשובים לנו הרבה יותר מלהבין כעת את ענייני ההשגחה שבספר איוב, אלף מונים.

מכל מקום, אעתיק בקצרה מסקנה אחת חשובה לענייננו מתוך דברי רבנו בפרשנותו לספר איוב ולהשקפות המובאות בו בספרו מורה הנבוכים, את הפסקה הזו כתבתי במאמרי: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה", וכך הם דבריי שם:

"ונסיים באיוב [...], ואולי יש בזה לימוד גם על השואה ומענה לשאלה מדוע מכתה האנושה היתה דווקא בתרבות ה'יידישקייט'. באופן כללי, מסקנת הרמב"ם היתה שחטאוֹ של איוב היה בכך שהוא התרשל בידיעת השם, וכפי שאיוב מתאר את תהליך הכרתו את ה' יתעלה: 'לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ' (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך רק במסורת אך היית רחוק מכִּליותיי. 'וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ' – לאחר מסכת הייסורים ותהליך ההתבוננות המחשבתית, שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו".

כך שלעניות דעתי אין לדברי העתק של החוקרים לעיל שום שחר.

מורי אדיר, אלו דברי פרשנות פילוסופית לא של הרמב"ם כמובן, אלא של מי שלימד אותי יהדות במשך עשרות בשנים, קטע זה לקוח מתוך הספר" יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" ספר שעשה הרבה רעש בעולם היהודי...

האם לפי דעתך יש בדברים אלו אמת ?

מורי אדיר

האם תוכל להסביר לי את פירושו של רבנו לספר איוב? רבנו פותח את דבריו באומרו על ספר זה שהינו ניפלא ומופלא! וברור שהספר דן בנושא השגחת ה" בעולם ויסוריו של האדם, ואי יכולתו של האדם להבין, לא את יסוריו הוא, ולא את דרכיו ברוך הוא בעולמו, וכל ריע וריע, מביא את דעתו התיאולוגית פילוסופית על השאלה מדוע באו על איוב הצדיק כל הרעות האלה, וזה כמובן, לא מספק את איוב העומד על צדקותו בכל העוז בכל עת.

אני למדתי לדעת, שפרושו של רבנו על ספר איוב, הינו הפרוש העמוק ביותר מבין הפירושים הרבים שנתנו לספר זה, ורציתי לשאול אותך, האם הנך מסכים לדברים אלו: במענה ה" אל איוב מן הסערה אין האדם ואין הצדק נזכרים כלל, איוב סבור היה, שיש מובן כמוס לבריאה ובקש לדעתו, ואילו ה" מראה לו שלבריאה, באשר היא אלוהית, אין מובן כלל: כל התופעות והאירועים בה הם אבסורדיים, ושיאה, שתי מפלצות שאין להן אלא מפלצתיות בלבד. איוב מארץ "עוץ", אותו "עוץ" שנזכר לראשונה בפסוק שלאחר העקידה, מועמד באותו הנסיון שבו הועמד אברהם אבינו בעקידה: האם הוא מוכן להאמין באלוהים לא מבחינת פונקציה שאלוהים ממלא בבריאה, חכמתו או צדקו, אלא מבחינת אלוהותו? בדומה לאברהם אבינו אף איוב עומד בנסיון זה.

לאחר שנתגלה לו ה" איוב מבטל את טענתו, שלא היתה מכוונת אלא לאל שנתפס כפונקציונר של העולם, בהתאם למקובל בין רבים מן המאמינים ("לשמע אוזן שמעתיך"): משזכה לראות את ה" מבחינת אלוהותו ("ועתה עיני ראתך") די לו בכך, ואינו חש עוד צורך בתביעת "חוכמה" או "צדק".

הרמב"ם בעצם כותב שה" הראה לאיוב את העולם כמות שהוא! לא מעבר לזה...

וכן כל התיאודיציה של רעיו של איוב לא עמדה במבחן הפילוסופי תיאולוגי!

מה לדעתך הסיבה לחרון אף ה" על אליפז ושני רעיו?

וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְהוָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב.

וכן, מה לפי דעתך היו הדברים אשר אמר איוב וה" אומר עליהם שהם נכונים או אמיתיים?

דניאל היקר,

הצגת שתי גישות מנוגדות לחלוטין ששתיהן שקר, מן העבר האחד הגישה שכל מעשינו מכוונים מלמעלה לפרטי פרטים (המתכלמין), ומן העבר האחר שאין השגחה כלל על האדם, כי עזב אלהים את הארץ (אריסטו).

ההשקפה התורנית היא, שעקרון הבחירה אינו סותר את העובדה שיש השגחה ושהקב"ה מתערב, גומל ומעניש, את בני האדם. ואיני רואה שום סתירה בין עקרון הבחירה לבין העקרון של שכר ועונש, לפיו הקב"ה גומל ומעניש את בני האדם.

תבורך ממקור הברכות!

רב אדיר

הרמב"ם קובע שאין מי שיעכב בעד האדם מלעשות כל מה שברצונו חפץ, ואין מי שיעכב בעדו מלעשות הטוב או הרע והרשות בידו נתונה, והכתוב אומר שעל כרכך אתה נולד, ואתה גם מת, אבל לא כתוב שעל כרכך אתה חוטא, או עומד או יושב!

לאדם אין טבע, הוא חלק ממנו, הוא לא יכול להגיד, ככה אני זה טבעי! האדם הוא היסטוריה! כולנו היסטוריה!

כשנמר נולד, מהר מאד הוא הופך להיות כל הנמר שהוא נברא להיות, וכשסוס נולד, מייד עומד על רגליו, ותוך פרק זמן קצר, הופך גם הוא להיות כל הסוס שהוא נולד להיות, זהו מהות טיבעו., אך האדם עושה את עצמו אדם עד לרגע מותו, ושנינו יודעים מה פירוש של הרמב"ם להיות אדם.

אם אנו מכתיבים את ההיסטוריה במעשה ידנו, את ההיסטוריה הפרטית שלנו, ויחידים אף מכתיבים את ההיסטוריה של רבים, האם אינה ההיסטוריה משפט ה"?

הרי הוא אומר: "מה שאמרת אתה, כי כל מעשה האדם אינם בגזירה מלפני הבורא ית", הוא האמת שאין בו דופי, משום ש"כל מעשה האדם בכלל יראת שמיים הוא" שהרי "סוף כל דבר ודבר ממעשי בני אדם מביא לידי מצווה או עבירה, וזה שאמרו חז"ל: הכל בידי שמיים" במנהגו של עולם ותולדותיו וטבעו, כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומדעות וגלגלים ומלאכים, הכל בידי שמיים! (ההשגחה הכללית).

אבל רשות לכל אדם נתונה! אם רצה להיות צדיק או רשע הוא המחליט והקובע.

בישביל הרמב"ם הבחירה החופשית של האדם היא יסוד!

ואחרי כל הדברים האלה, קשה לי לקבל את מעורבותו של ברוך הוא בהיסטוריה האנושית בכלל, ובהיסטוריה שלנו במיוחד, או שאנחנו מקבלים, כי הכל בידי שמיים

כולל רצונו של האדם וקורותיו, או שאנו מקבלים כעובדה אמפירית את חופש האדם לרצות לנהוג כרצונו, וכאחראי למעשיו, עים כל ההשלכות שיש לעובדה זו על ההיסטוריה הפרטית של כל אחד, של כל אומה ושל האנושות כולה כיחידה אורגנית אחת.

מה הוא מקומו של ברוך הוא בהיסטוריה האנושית והיהודית על פי הרמב"ם?

אל נשכח שההיסטוריה אינה אלא התוצאה המתחייבת ממעשיו ואו מעשיהם של בני אדם המכתיבים הם בעצמם את קורות ההיסטוריה ותוצאותיה.

או שאנו יכולים לחשוב כמו כמו הרב חסדאי קרשקש שטען שלאדם נידמה שהוא עושה מה שברצונו אך הוא בעצם לא עושה את מה שברצונו!

השם יברך אותך רב אדיר, אנא שמור על עצמך.

דניאל היקר, האופן הפשוט והטהור שבו אתה מקיים את מאמר חז"ל: "הוי מודה על האמת" מעורר בי התפעלות כל פעם מחדש! יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד ממך את המידה הנעלה הזו. תבורך ממקור הברכות!

רב אדיר ואיתמר היקרים.

ארבעים שנה של הרגל הליכה מחשבתית, קשה מאד לנתק ברגע אחד, אני קורא בעיון כל מאמר שכותב איתמר, אני מאד מעריך אותו ואני מקבל את דבריו באהבה וברצון אמיתי ללמוד ממנו ולהבין.

רב אדיר, יישר כח על תשובתך המפורטת לפרטי פרטים. ותודה על הסבלנות והסובלנות.

להבא אשתדל לנסח את דברי אחרת. זכו למצוות! השם ישמור ויברך אתכם.

איתמר היקר, אין צורך לכעוס על דניאל, הוא אינו אשם, התעו אותו במשך שנים רבות בדרך מסוימת, והוא באמת מבקש עתה את דרך האמת.

ועתה לדניאל היקר, כמה נקודות על דבריך:

1) אמרת: "אין אני יודע מאומה על האלוהים! אני רק יודע, מודע ומכיר בחיוב לעבוד אותו ולדעת אותו". מדוע אינך יודע מאומה על אלהים? וכי לא למדת את התורה? וכי אינך יודע מהן האידיאלים החשובים לפניו? וכי אינך מכיר את פעולותיו ואופני הנהגתו בחסד חמלה ורחמים? וכי אינך יודע שהוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף? ניתן לדעת הרבה מאד על אלהים בדרכים שבהן הוא איפשר לנו לדעת אותו. וזו משימת חיינו, לידע את ה' יתעלה ככל יכולת האדם. ובהמשך דבריך אמרת דברים נאים: "אני רק יודע, מודע ומכיר בחיוב לעבוד אותו ולדעת אותו". אז אם אתה מודע לחיוב שלך לידע אותו, מדוע אינך ממלא את חובתך?

2) אמרת: "אינני חושב שאלוהים מתערב בחיי האובייקטיביים למעט אותו הזמן בו אני איתו". אם כוונתך שאלהים אינו משגיח באופן מיוחד על האדם (השגחה פרטית) כאשר האדם אינו נמצא במחשבתו עם ה' יתברך, אני מבין. ברם, אם כוונתך שאין אלהים מתערב כלל בחיי בני האדם הפרטיים, זו טעות, וכי הקב"ה אינו שומע תפילה? ויש לנו אינסוף ראיות לכך בתורה, בנביאים ובכתובים.

3) עוד כתבת: "אני מקיים מצות תפילה שלוש פעמים ביום ואינני מצפה מן התפילה שלי מאומה פרט לקיים את המצווה לשמה". זה בסדר, אך דע לך שייתכן והקב"ה יענה לתפילתך, אם היא יצאה מלב נשבר ונדכה, הקב"ה לא יתעלם מתפילתך, והוא שומע וקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. וגם לזה יש לנו אינסוף ראיות מדברי התורה, הנביאים והכתובים. "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".

התפישה הזו שהעלית קרובה מאד לתפישתו של אריסטו שזנח אלהים את הארץ, ולדעתי זו עוד אחד מן ההטעיות שהטעו אותנו בהן חבר הפילוסופים האקדמאיים ובראשם ישעיה אחר, כאילו הקב"ה אינו קיים לחלוטין ביחס לאדם הפרטי! וזו טעות, כי הקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו, גם למשכילים וגם לפתאים, ובלבד שיקראוהו באמת בלב נשבר ונדכה מתוך כניעת הלב והנשמה לה' יתעלה.

4) אמרת: "שני חיילים יוצאים למלחמה, אחד שומר מצוות, אחד אין הוא שומר מצוות, האם שומר המצוות יפחד פחות עקב ביטחונו המוחלט בעזרתו של ה'? האם סיכוייו להיפגע פחותים מחברו החופשי מן המצוות?". ובכן, אם מדובר באדם ששומר מצוות ומקיימן באהבה וביראה, הוא אכן יפחד פחות, כי ה' ציווה עליו שלא לפחד! כלומר, אם הוא ירא שמים אמיתי, הוא יחזק את לבו שהוא עושה את הדבר הנכון, ודעתו תהיה איתנה בכל המשברים ובכל הניסיונות והאתגרים.

וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים פרק ז:

יז "מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ,ח)--כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה.

יח וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו--עובר בלא תעשה, שנאמר "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו--מפניהם" (דברים כ,ג).

יט ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו; ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו--הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר "ולא יימס את לבב אחיו, כלבבו" (דברים כ,ח). והרי מפורש בקבלה "ארור, עושה מלאכת ה'--רמייה; וארור, מונע חרבו מדם" (ירמיהו מח,י).

כ וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד--מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא: שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך... והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוהיך" (שמואל א כה,כח-כט).

לאור ההלכות הללו, התשובה לשתי שאלותיך היא כן! ולא רק מבחינת האמונה התמימה שהקב"ה שומר ומגן בעיתות צרה, אלא גם מבחינת השכל הישר, מי ששומר מצוות יש בידו פחות עוונות ופחות חטאים והוא יצא למלחמה בלב נקי וטהור ויידע להיזהר ולהישמר יותר. כמו כן, כאשר אדם יוצא למלחמה והוא חדור ביראת שמים, לא יאפשר לפחד להיכנס ולחדור ולזהם את לבבו.

ומההלכות הללו יש לך תשובה גם לשאלתך השניה האם הוא ייפגע פחות (הלכה כ לעיל): "מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא".

5) אמרת: "האם אברהם בטח בהקדוש ברוך הוא, שיזמן לו קורבן אחר לשחוט, לכן הלך בשימחה לעקוד את בנו יחידו אשר אהב?". ודבריך מאד תמוהים, שהרי אברהם אבינו יצא לשחוט את בנו בשמחה בגלל שה' ציווה עליו, ואין קשר בין קיום מצות ה' בשמחה בעניין זה לבין חובת הביטחון בה', וכבר כתבתי לעיל שאין קשר בין הדברים.

6) כתבת: "איזה אב, מאמין בן מאמינים, ימלא ציווי כזה בשמחה? גם אם מדובר באדם שעבודת השם היא הערך העליון המוחלט עבורו, האם אפשר להעלות על הדעת, שמילוי ציווי זה אברהם מילא בשמחה?".

אתה טועה טעות גדולה מאד, אברהם אבינו קיים את המצוה בשמחה! הוא כבש רגשותיו ושם לנגד עיניו את אהבת ה' יתעלה יותר מצערו על בנו. ובגלל שהוא קיים את המצוה הזו בשמחה נאמר עליו "אברהם אוהבי", שהרי אם הוא היה מקיים את המצוה הזו מתוך כורח או מתוך אונס או אי-רצון, הוא לא היה נקרא אוהב ה'.

7) איך אתה מעלה על דעתך שכל מעשה העקידה היה בנבואה? והלא כל משמעות הנס היא נס להתנוסס, כלומר לא כדי לנסות את אברהם אבינו שהרי הקב"ה ידע שהוא יעמוד בניסיון, אלא כדי להראות לכל באי עולם את גודל מעלתו של אברהם אבינו (כך מפרש רבנו במורה). ואם היה מדובר במראה הנבואה, מדוע נאמר בסוף פרשת העקידה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע", איזה צורך יש עוד לעניין זה? הרי כבר התכלית הושגה, ומדוע אברהם אבינו שב אל נעריו והלכו יחדיו ב"מראה הנבואה" עד באר שבע?

אלא לצערי, שוב המים הרעים של ישעיה אחר מדברים מגרונך, כי כל מי שסובר שמדובר במראה הנבואה, למעשה לא מקבל את העובדה הפשוטה שיש אדם בעולם שמסוגל להגיע לדרגה כזו של אהבת ה'! ובאמירה הזו הוא פוטר את עצמו מן החובה לשאוף לאהוב את ה' כפי שאהבו אברהם אבינו!

8) אמרת: "ביטחון בה'? בתור מה? שר הבריאות האישי שלי? שר הכלכלה האישי שלי? הרופא האישי שלי? שומר הראש האישי שלי?". ובכן, עליך לעיין שוב בהלכות הרמב"ם שהובאו לעיל, והביטחון הוא שהקב"ה ישמור ויציל על כל מי שהולך בתום ובדרכי מישרים, כי אם אין עוון בידי האדם, הקב"ה לא יענישו לחינם.

9) אין צורך לעסוק כעת בשאלה בעניין השגחה פרטית, כי אנחנו רחוקים מאד משם מבחינת ההישגים השכליים שלנו. אך בכל זאת, בגלל שישעיה אחר הרגיל רבים מאיתנו להתפרץ לעניינים העמוקים בלי ההקדמות הנדרשות ובלי הבנת יסודות הדת, אלא פשוט התפרץ אליהם מתוך מטרות זרות, אני נאלץ לומר כך: השגחה פרטית לעניות דעתי, היא שמירה והגנה מיוחדת על האדם השלם בכל דרכיו ומעשיו ומחשבותיו, אך בנוסף לה, יש לכל אדם אפשרות ליצור קשר עם בורא עולם, בתנאי שהוא יקרא אליו באמת ובתמים מלב נשבר ונדכה.

10) הערה כללית, הנך מבלבל בדבריך לעיל כמה ענייני מחשבה עמוקים יחדיו, כגון השגחה פרטית, שכר ועונש, ביטחון בה', משמעת לציווי ה', אהבת ה', ועוד. ולצערי הסלט הזה ייפתר אצלך רק לאחר שתלמד באופן יסודי כל אחד ואחד מן העניינים הללו, וגם זאת רק אם תהיה לך סבלנות רבה ללמוד באופן הדרגתי.

11) בעניין המעקה, ברור שעל האדם להיזהר ולשים מעקה, כי אין השגחה פרטית על בני האדם, ועל בני האדם להיזהר שלא להזיק לעצמם. ואיני מבין את הקשר של שאלה זו לענייננו, כי חובת הביטחון בה' אינה שוללת את החובה להיזהר ולהישמר ולנהוג בזהירות. גם מי שיוצא למלחמה ובוטח בה' באמת, צריך לצאת למלחמה בתחבולות ככל יכולתו ומתוך חישובים מדויקים ומדוקדקים.

12) ואם תרשה לי, כדי להגיע לדרך הישרה והנכונה, אני ממליץ לך ללמוד תנ"ך, פשוט ללמוד היטב את דברי התורה והנביאים והכתובים. ומשם אתה תלמד הרבה השקפות נכונות, אמנם, לא תמיד אתה תבין משם מדוע הם נכונות, אבל משום יתקבעו לך ההשקפות הנכונות, ולאט לאט תתרומם להבין גם מדוע הם נכונות בראיות מחשבתיות, באמצעות דברי הרמב"ם, רס"ג ועוד.

במעמד העקידה לא שייך המושג ביטחון אלא קבלת ציווי בהכנעה ושמחה.

ביטחון בה' לעניות דעתי, הוא להסיר פחד מן הלב, כלומר, אם אדם הולך בדרך ה' או אפילו יוצא למלחמה במטרה לקייים מצוה חשובה, עליו להסיר פחד וחשש מלבו, ולהחדיר ללבו ביטחון ושלווה שה' יסייע לו להצליח בהשתדלותו ובמשימתו.

כמו כן, הביטחון הוא ההבנה שכל דעבדין משמיא לטב. כלומר, אם האדם שואף לעבוד את ה' מאהבה ולזכות לחיי העולם-הבא, אין ספק שהוא יבין שכל ייסוריו וקשייו אינם אלא לטובתו כדי למרק ולזכך את נפשו ולהכינה לחיי העולם הבא.

וכתבתי מאמר על נושא קרוב: "השמחה במשנת הרמב"ם".

ראיתי הגדרה מעניינת לביטחון, בספר הנהגת הבריאות, בזה"ל:

"ואמנם, המחשבה המביאה לקוצר הנפש, במה שיפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה גם כן בזה ההשתכלות: כי כל מה שיפחד האדם שיפול עליו, הוא מצד האפשר. אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. וכמו שיכאב וידאג שמה יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי, שירחיב נפשו בבטחון השם יתברך. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שיבוא עליו וגם הפכו — שניהם אפשריים".

כלומר, שהביטחון בעצם הוא הסרת הפחד, שהרי הדברים שקולים, ואין לפחד יותר מאשר לבטוח בה'. וזו הגדרה נפלאה ביותר מאת הרמב"ם. ומעניין שדוקא את זה כתב למלך הערבי, ולא פירש ענין זה בספריו התורניים שנועדו עבור היהודים. ואולי לעם ישראל יש יותר עניין להרחיב נפשם בביטחון כיוון שההשגחה האלוהית עליהם יתירה משאר האומות.

ומה שהביא 'תורת משה' מאד מעניין. אני עד עכשיו הבנתי שהביטחון הוא - שלא לצפות שע"י השתדלות אסורה תבוא הפרנסה, כגון ע"י גניבה וגזילה או איסורי ריבית, אלא ללכת בדרך הישר ולהשתדל ככל יכלתו, ואז שייך הביטחון. אבל לקבל מתנה לכאורה אין איסור, ולמה לא נאמר שה' הזמין לו מתנה זו? הרי הרמב"ם עצמו (כפי שהביא 'תלמיד הרמב"ם' לעיל, שהובאו דברי הרמב"ם במספיק לעובדי ה' עמ' פ') אומר שגם אשה הבוטחת על בעלה נקראת בוטחת בה'. ואולי זה קשור לאיסור ליהנות מדברי תורה, אף שלא משמע שמדובר שם שמקבל מתנה משום שלומד תורה. אודה למי שיאיר עיני בענין.

עלי להודות, שיש לי קושי אינטלקטואלי עצום, לתפוס קונצפטואלית את המושג: ביטחון בהשם.

ביטחון שמה? שיעזור לי במיבחן בבית הספר? שיפגיש לי את האישה המתאימה לי? לבטוח בו שיעזור לי להבין דברי תורה? ביטחון בה" שיחזיר אותי הביתה חי מן המלחמה? לבטוח בו שיבריא את אימי מן המחלה?! שאני אלמד תורה 24 שעות והוא ידאג לפרנסת משפחתי? על איזה ביטחון אתם מדברים כשאתם מתכוונים לברוך הוא?

אני מודע ומכיר את חובתי לעבוד את השם בעולם כמות שהוא, אני מבין שיש השגחה כללית ויש השגחה פרטית בעולמו של ברוך הוא.

את משמעות ההשגחה הכללית, מציגה ההכרזה הגדולה מפיו של ירמיהו הנביא "כי אני ה" עושה חסד משפט וצדקה בארץ".

חסד משפט וצדקה, לכאורה הם קטגוריות של התודעה והכוונה והעשיה האנושית, אולם כתארי ה" אין הם מציינים אלא את המציאות הטבעית, כפי שהיא קיימת מרצונו של בוראה: חסד ה" אינו אלא עצם מציאותו של עולם נברא: משפט ה" הוא הקשר הסיבתי שהטביע בו בוראו ושממנו מתחייבת ההשתלשלות החוקית של כל ענייני העולם זה מזה: צדקת ה" היא היכולת שהטביע ביצורים החיים לפעול פעולה ספונטאנית(שלא כעולם הדומם שהוא פאסיבי). להשגחה כללית זו משועבד גם המין האנושי וגם כל אדם כפרט, באשר קיומו נכלל בנוהג של עולם הטבע כפי שנקבע על ידי בוראו, אלא שמן החוקיות של נוהג זה, הופקע ברצונו של הבורא, רצונו של האדם, ומבחינה זו ניתנת לו "רשות " מוחלטת.

ברור לרמב"ם, שכל אדם, באשר הוא חלק מן המציאות הטבעית, כפוף לסיבתיות הגלומה בה ולתוצאותיה, ומבחינה זו, קורותיו נכללות במערכת הכללית של סיבות ומסובבים שהטביע הבורא בעולמו: אולם הכרעותיו הרצוניות של האדם אינן נובעות ממציאות כללית זו, והן מסורות בידי כל פרט ופרט.

החשובה בהכרעות אלו, ההכרעה שהיא לבדה משמעותית היא, בין הכוונת תודעתו של האדם להכרת ה", ולעבודתו, ובין הכוונתה לכל תכלית אחרת.

ההכרעה, "להתעסק בו ית" ולא בעסקי עולם", איננה עובדה אנושית אוניברסלית, וכל אדם כפרט מקבל אותה או דוחה אותה.

הפרט שמקבלה, מפקיע עצמו מעולמה של ההשגחה הכללית, שהיא המציאות הטבעית האינדיפרנטית מבחינה ערכית ומעמיד את עצמו לפני ה".

מעמדו של האדם שהכריע לצד ידיעת ה", במובנם של דברי דויד המלך לשלמה בנו: "דע את אלוהי אביך ועבדהו" הוא הוא מה שמכונה בדיבור האמוני דתי המקובל בשם ההשגחה הפרטית.

הידיעה שהאדם יודע את ה", היא היא הידיעה שה" יודע אותו, והיא היא ההשגחה עליו: כמו שאנחנו השגנוהו באור אשר השפיע עלינו, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא עמנו משקיף ורואה.... והבן זה מאד!!

לא מטבע בריאתו כיצור אנושי נמצא הפרט בהשגחה אלוהית, עליו מוטל לרכוש לעצמו השגחה זו, כמתגלמת בדבקותו בה", וזוהי תכלית האדם ושלמותו: הזוכה לה "הוא עים אלוהיו ואלוהיו עימו" וקיומו הופך מנתון טבעי אינדיפרנטי לעובדה משמעותית (שבה נכללת גם הישארות הנפש) מי שאינו מגיע לשלמות זו, נשאר חלק של המציאות הטבעית שבשלטונה של ההשגחה הכללית בלבד, ז.א הוא נתון לשלטון של מה שנראה לבני אדם כ"מקרה" חסר משמעות.

ואחרי דברים אלו, כשאני חושב על ביטחון ואמונה, עולה לנגד עיני נסיון העקידה.

בנסיון זה, השם מתגלה לאברהם, לא כאל טוב ומטיב, בכל המובנים האפשריים שיש למושג הטוב בתודעה האנושית, הרי הוא מצווה עליו לא רק לעקוד את בנו יחידו אהובו, אלא שגם כל ההבטחות שהבטיח השם לו הכל בטל!

מה נישאר לאברהם במעמד אדיר זה... ביטחון? אמונה? מה יתן לו ברוך הוא לאברהם, אם אברהם מקיים מה שנצתווה?! איזה טוב, שאפשר להעלותו על דעת יכול לצאת לאברהם על מילוי הציו האלוקי?!

ואברהם שתק, והכריע לקיים את מצוות בוראו!

על זה נאמר לו, עתה ידעתי כי

ירא אלוהים אתה, וגם נאמר רק עליו, והאמין בה"

ויחשבה לו לצדקה.

הוא הדמות המקראית היחידה שה" מעיד עליו כעל מאמין בה"!

וגם קיבל את התואר הבלעדי מכל אישי המקרא: אוהב השם!

אין במציאות הריאלית אדם אשר אינו זקוק לאדם! ורק יחידי סגולה יכולים לא

לבטוח בנדיבים!   או  "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"  

אני חושב שרק נביא יכול באמת לומר כך!

רשם רבנו

"הצדיקים הגמורים ואנשי המעשה לא יקבלו מתנה מאדם , אלא בוטחים ביי ברוך שמו , לא בנדיבים. והרי נאמר : "ושונא מתנת יחיה"

(הלכות זכייה ומתנה יב,יז)

כמה יסודות יש בהלכה הזו :

דבר ראשון שלמדנו רבנו שאדם שמקבל ממישהו זה אומר שהוא בטח בו / בוטח באותו אדם וזו תוכחת מגולה לכל המתחסדים שחושבים שהשם זורק להם אנשים שיפרנסו אותם בכל מיני דברים , בעצם הם נשענו על נדיבים

דבר שני רשם הרמב''ם "לא יקבלו מתנה מאדם" משמע מכל אדם שהוא !

דבר שלישי אדם שלא נעזר באחרים ולא מקבל מהם הוא זה שבוטח בהשם!

ועוד רשם : "כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל-אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לברייות, והרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז,ה).  וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל--הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות."

"וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור--אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז,ז)."

(הלכות מתנות עניים י,יט)

מהלכות האלה יוצא בבירור שמי שמסרב לקבל מאחרים ובעזרת הכוחות שהשם נותן לו עושה הכל כדי להסתדר מבלי שבני אדם יעזרו לו הוא הבוטח בהשם ומי שמקבל מאחרים בעצם זה נקרא שהוא שם מבטחו אצלם.

הבטחון של יוסף בדעת הרמב''ם  (לעניות דעתי)

ידוע המדרש על זה שיוסף תלה בטחונו בשר המשקים ובגלל זה הוא נענש ונוספו לו שנתיים בבית הסוהר , ראיתי שרבנו אברהם בן הרמב''ם הסתייג מזה באופן מסויים יעו"ש בפירושו על התורה אך לעניות דעתי גם לשיטת רבנו הדברים מסתדרים.

"...ורוב שימוש ספרי הנבואה במילת חסד הוא בהטבה למי שאין לו זכות עליך כלל, ולפיכך כל טובה הבאה מאתו יתעלה נקראת חסד, אמר חסדי ה' אזכיר , ולפיכך כל המציאות הזו כלומר  המצאתו יתעלה אותה הוא חסד.  אמר עולם חסד יבנה , עניינו בניין העולם חסד הוא,  ואמר יתעלה בתיאור מידותיו ורב חסד ."

(מורה נבוכים ג ,נג)

" כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה"

(בראשית מ,יד)

מהפסוק נאמר במפורש שיוסף ביקש עם שר המשקים לעשות עמו חסד ולא אמת , ז"א שהוא לא היה חייב את זה ליוסף. נמצא שיוסף ביקש מעין מתנה ולפי דרגתו כנראה על זה הוא נתבע כמו שהמדרש אומר. וחלק מהמפרשים נגעו בזה אבל עכשיו לשיטת רבנו הרמב''ם זה ברור יותר.

ושוב אני חוזר הדברים כך נראים לעניות דעתי , מחכה לתגובה

נראה לי כי המושג הקרוב ביותר ל"ביטחון" במשנת רבנו הוא השמחה, כי כאשר אדם שמח הוא למעשה בוטח בהקב"ה ואין לו שום דאגה או צער או חשש מהבאות. ועל השמחה כתבתי שני מאמרים צנועים:

1) איך אפשר לברך על הרעה?

2) השמחה במשנת הרמב"ם.

לשאלתך, דומני שהביטחון במשנת רבנו הוא להבין את מאמר חז"ל "כל דעבדין משמיא לטב" לכל עומקו והיקפו, כלומר מתוך ידיעת ה' והבנת אופני השגחתו. וכתבתי מעט על כך כפי הבנתי במאמרים שהזכרתי לעיל.

ניתן להקליק את שם המאמר במנוע החיפוש ולהגיע אליו בקלות.