דיני שביעית

1) מכיוון שראינו שיש חובה לנהוג קדושה בפירות שביעית, כגון שאין להשתמש בהם אלא כפי דרכם, נראים הדברים שלא ראוי לנהוג בהם כמנהג שאר פירות וירקות שמשליכים לזבל. ברם, מכיוון שכל דיני השמיטה בימינו הינם דרבנן, ומכיוון שלא מדובר בדין מפורש אלא בדין מסתבר, די אפוא בהיכר כלשהו, דהיינו אין צורך בהכרח בפח מיוחד, אלא די לשים אותם בתוך שקית סגורה ולזורקם כך לזבל.

2) נראה שהאיסור חל גם על הקונה, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם יילך לחפש עוברי עבירה בשביעית כדי לקנות מהם פירות שביעית.

והנה לפניך הלכה (שמיטה ויובל ח, יב):

"במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם; אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן--אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית, כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ושזור".

3) נעיין תחילה בהלכות שמיטה ויובל (ז, ב-ג):

"כיצד: הרי שהיו לו גרוגרות של שביעית בתוך ביתו--אוכל מהן, כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה--אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.

ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור--שורף באש, או משליך לים, או מאבד בכל דבר שמאבד".

נראה אפוא שהביעור הרצוי הוא האכילה והחלוקה לאכילה, ובדרך כלל די בזה.

ואם לא, "מאבד בכל דבר שמאבד", ואפילו זורק בתוך שקית לפח הזבל.