1. ידוע שבכמה מקהילות ה"חרדים" הנהיגו בשנת השביעית להניח "פח שביעית" שאליו זורקים את שאריות הפירות והירקות שקדושים ב"קדושת שביעית". נעזוב לרגע את העובדה שחלקם סכלים גדולים וזורקים לשם אפילו את שאריות הפירות והירקות שהם מתחסדים לקנות מ"יבול נכרי" (שלא חלה עליהם קדושת שביעית).
אולם, שאלתי היא, האם באמת יש טעם לייחד פח מיוחד לפירות וירקות שביעית? האם באמת אסור להשליכם לפח רגיל?
כשעברתי על דינים אלו ברמב"ם (פרק חמישי מהלכות שמיטה) לא הצלחתי למצוא סמך או מקור לדבריהם. אם כן, האם יש עניין או סמך למנהגם?
2. בפרק ששי מהלכות שמיטה כותב רבנו שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית - מוכר. וכשמוכרין פירות שביעית - אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במניין, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה (בלי לשים לב לכמות).
אם כן משמע, שכל איסור הסחורה חל על המוכר, וכן משמע שהאיסור הוא דווקא למכור בכמות מסחרית. השאלה, האם הקונה כיום פירות וירקות שביעית בסופר או בחנויות השונות בכמות קטנה לצורך בני ביתו, עובר על איסור סחורה?
3. אשמח להסבר, ע"פ דברי רבנו בפרק שביעי, כיצד בפועל מקיימים ביעור פירות שביעית?
1) מכיוון שראינו שיש חובה לנהוג קדושה בפירות שביעית, כגון שאין להשתמש בהם אלא כפי דרכם, נראים הדברים שלא ראוי לנהוג בהם כמנהג שאר פירות וירקות שמשליכים לזבל. ברם, מכיוון שכל דיני השמיטה בימינו הינם דרבנן, ומכיוון שלא מדובר בדין מפורש אלא בדין מסתבר, די אפוא בהיכר כלשהו, דהיינו אין צורך בהכרח בפח מיוחד, אלא די לשים אותם בתוך שקית סגורה ולזורקם כך לזבל.
2) נראה שהאיסור חל גם על הקונה, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם יילך לחפש עוברי עבירה בשביעית כדי לקנות מהם פירות שביעית.
והנה לפניך הלכה (שמיטה ויובל ח, יב):
"במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם; אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן--אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית, כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ושזור".
3) נעיין תחילה בהלכות שמיטה ויובל (ז, ב-ג):
"כיצד: הרי שהיו לו גרוגרות של שביעית בתוך ביתו--אוכל מהן, כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה--אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.
ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור--שורף באש, או משליך לים, או מאבד בכל דבר שמאבד".
נראה אפוא שהביעור הרצוי הוא האכילה והחלוקה לאכילה, ובדרך כלל די בזה.
ואם לא, "מאבד בכל דבר שמאבד", ואפילו זורק בתוך שקית לפח הזבל.