יושר ומוסר, ולכן לא די בכך שהאדם ישב בדד וידום, אלא עליו לצאת ממגורי הערים אל המקומות השוממים הרחוקים מנזקי

אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר

כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזקים

אלא יש להשיב, כי החכמים-באמת שונאים את הממון, כי הם מבינים את נזקו הממכר, וכמו האלכוהול ודומיו, ההתמכרות

וקאפח ניסח זאת כך: "נזק גדול והרס חומות הדת והאמונה", והוסיף: "וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא

אבישי ואֶחיו על-כך שהצעתם והפצרתם להמית את שמעי, תהיה לדוד למכשול ולתקלה, ועצה רעה שכזו, אשר תגרום נזק

בדבריו אלה קאפח גרם נזק אדיר לדרך האמת, ולא רק מפני שהרמב"ם אינו זקוק לדברי השבח הללו כלל, אלא ובעיקר

ועד כדי כך שהוא נאלץ לשתות את היין, למרות שידע שהוא יזיק לו נזק גדול?

שהרופא "ירד לאומנות חברו" בהיבט המוסרי, שהרי ברור שכל כוונתו של הרופא הייתה לנקום באותו דיין ולגרום לו נזק

הנכונים והרצויים לפני ה' יתעלה: "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, או יסלק נזק

זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שמשה רבנו נזקק שהקב"ה ישנן עמו את ההלכה, כאילו הוא עוד איזה תלמיד בבית-המדרש

וצאצאיהם וטרם בוטלה קריאת התרגום ולימודו] מצאתי, כי כאשר הוא [=אונקלוס] מוצא את הראייה קשורה בעוול, או נזק

ב" ן לביטול חלקי של החרם היא, שהרמב"ם אכן נטה מקו הצדק והיושר בכתיבת ספריו – המדע והמורה – אלא שהוא נזקק

ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא

אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים [ללמדנו עד כמה חמור עניינם ועד כמה עצום נזקם

ומשיבים: כל חֵלב נקי אינו מסריח, אבל הגידים האדומים שבו מסריחים, ואילו החֵלב שהוציאו מבטנו של ר' אלעזר