דביר

שלום לכולם! בפירוש המשנה (סנהדרין פרק ז משנה ד) כותב הרמב"ם שמותר מצד ההלכה להסתכל על פנויה ורק מצד הצניעות והפרישות לא, וז"ל: "ומותר לראות את הכלה בשעת הברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור לראותה אחר כך אלא אם כן לא נתכוון להכיר צורתה. ואשה שאינה נשואה מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר כדי שלא יכשל באסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה ואף על פי שהוא מותר, מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם, וכך ביארו בפירוש דברי איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אבל אינו אסור. אבל אם נסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אתה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה הרי זה חובה והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן. אך בתלמוד (עבודה זרה דף כ עמוד א) נאמר שאסור להסתכל אף בפנויה אלא רק בפגישה בקרן זוית : לא תחנם - לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו. מיתיבי: מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'! ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא! ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו. ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות; אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות! קרן זוית הואי. האם מותר או אסור להסתכל על פנויה בכוונה להינות? האם הרמב"ם פשוט לא פסק את הגמרא בע"ז כי יש לו מקור סותר אחר? או שאפשר להבין את הסתירה הזו בדרך אחרת?

שלום וברכה, ברצוני לדעת אם ישנה חובה ליטול ידיים בברכה לק"ש רק כאשר היא קשורה לתפילה, או לכל אמירת הפסוק "שמע ישראל..."? הרי לדעת הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק ז, הלכה ב) אין חובה לקרא דווקא את פסוק שמע ישראל על המיטה אלא כל פסוק המבטא רחמים.. וז"ל: "וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע וישן ואפילו אשתו ישנה עמו קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן ואם אנסתו שינה קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואח"כ יישן". ולכן אולי לא צריך ליטול ידיים בברכה לפני ק"ש שעל המיטה שהוא ככל קריאת פסוק זה באמצע היום.. בתודה רבה! דביר

שלום וברכה! ידוע הדבר שהרמב"ם העלה את ערך האמת על נס. אם כן, דבריו במורה נבוכים (ג כח) קצת קשים לי, וז"ל: "ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא - מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו - אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו - ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו". ונראה לחאורה מדבריו שישנן אמונות אמיתיות וישנן אמונות הכרחיות שאינן נכנסות תחת הגדרה אחת עם האמונות האמיתיות חלילה. ואלו לכאורה שקרים שהתורה מספרת לנו כי העם מוכרח להאמין בהם ובלעדיהם יהיה בלאגן. ולמרות שאצל בורא עולם אין כעס וחרון אף, ואין אצלו שינוי הרגשות, התורה אומרת שיש כדי להפחיד את פשוטי העם שלא יסורו מדרך הישר.. ברור שלדעת הרמב"ם התורה לא מוכרחה לשקר. אם כן, מהו פירוש דבריו. גם לעניין חינוך הילדים, האם מותר לומר להם שאסור לחלוק על החכמים (האמיתיים) כדי שיגדלו לדרך הישר למרות שאני חושב שאכן כל אחד צריך להכריע בהלכה התלמודית לפי שכלו ואין לאף אחד סמכות בימינו ואפשר לחלוק ולהתווכח בהלכה? כנראה שלא הבנתי את כוונת רבנו, ולכן אבקש את עזרתכם. אני יודע שהרב אדיר לא הגיע במאמריו לחלק ג במורה עדיין, אך אני שואל כי שאלה זו מטרידה אותי. בתודה ובברכה.

שלום וברכה! שאלתי הראשונה היא מה דעתכם על רפורמת הכשרות? יכול להיות שהיא תפגע במערך הכשרות באמת אך תחליש את הממסד הרבני. מה עדיף? מה דעתכם? שאלתי השניה היא לגבי סידור אור הרמב"ם. התפילה השגורה בפי היא התפילה מסידורי עדות המזרח. וברוך השם קניתי את סידור אור הרמב"ם והתחלתי להתפלל ממנו, וראיתי שיש שינויים רבים במילים. ורציתי לשאול האם במקרה שאין בידי את סידור אור הרמב"ם עדיין אוכל להתפלל כפי התפילה השגורה בפי אע"פ שיכול להיות שהנוסח השגור בפי הוא משובש לדעת הרמב"ם? בתודה וברכה

כתב הרמב"ם בהלכות סוכה (ו יב): "בלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן". ובהלכות ברכות כתב (יא ט): "אם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן". האם ניתן להבין מכך שלא כתב ש"יכוון לצאת ידי חובה בברכת הזמן" שהרמב"ם סובר שיש לברך פעמיים בליל החג? פעם אחת על הזמן ופעם אחת על המצווה המתחדשת שהם שתי ברכות שונות? או כשאומר מברך עליהן בשעה שיוצא בהן ידי חובתו מתכוון שגם ככה מברך על הזמן אז צריך לכוון גם על הזמן וגם על המצווה באותה הברכה? תודה (אני יודע שחג הסוכות עבר אבל בשביל שאדע להבא)

שלום! האם לאכילת קורנפלקס בחלב יש דין של דבר שטיבולו במשקה המצריך נטילת ידיים? בתודה רבה

כך שמעתי מהרב זיני מאשדוד: כאשר הגעתי לאשדוד היה אחד מראשוני העיר שאהב לשמוע את דרשותיי. פעם סיפר לי מדוע. הוא נולד ברומניה ואביו היה עשיר גדול ובעל מפעלים. אביו היה דתי מאד וחסיד ויזניץ. והנה כאשר ראה אביו שהיטלר ימח שמו מתחזק בשלטונו החליט שזהו היגיע הזמן לעלות לארץ. אביו מכר את עסקיו ונסע לרבי האדמו"ר מוויזניץ לקבל את ברכתו. ומה היתה פליאתו כאשר האדמו"ר גער בו ואמר לו" השתגעת? לעלות לארץ? "שמה הכל זנות". אביו כחסיד שמע לאדמו"רו. אחרי שנים מועטות הנאצים נכנסו לרומניה וכל משפחתו נהרגה. והוא היחיד שהצטרף לפרטיזנים וניצול. גם תיאר לי מאורעות מזעזעים של השמדת יהודים שהוא ראה. מאז היה ליהודי הזה כעס גדול על ה"חרדים". בסוף ימיו הוא נסע לכותל המערבי בחול המועד סוכות. ישב באוטובוס חזרה לאשדוד ושמע פועלים זרים דוברי רומנית. שאל על מעשיהם והם ענו לו שהם עובדי בנין. שאל על נסיעתם לירושלים והם ענו שהם בחופש כי מעבידיהם בחג. שאל מי המעסיקים שלהם והם ענו : "כמרים שעבורם אנחנו בונים להם כנסיות". הוא נבהל "כנסיות באשדוד?" והם השיבו בחיוב. ושאל היכן ? ומי הכמרים הללו? והם השיבו לו "כמרים מיוחדים, לבושים הכל בשחור, ועם הרבה הרבה ילדים". ואז הבין שמדובר בחרדים ובישיבות. אמר לי "תראה מה עושה הקב"ה. מביא גויים שיאמרו על האדמו"רים שלא נתנו לעלות לארץ שהם כמרים!! "

במאמרים של הרב אדיר על תפילת ערבית מבואר בטוב טעם שאע"פ שהרמב"ם הזכיר שעם ישראל קיבלו עליהם את תפילת ערבית בתורת מנהג כחובה, עדיין הרמב"ם התייחס אליה כרשות במלא מובן המילה. ובפרשת השבוע תזריע, עיינתי בדברי רבינו הרמב"ם בהלכותיו על דם טוהר וראיתי התייחסות דומה מאוד להתייחסותו לתפילת ערבית, ואפרט דבריי: הרמב"ם בכמה מקומות בדבריו (כגון איסו"ב פרק ד הלכה ה, ושם פרק ו הלכה א ובהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה הלכה ב- ד) מתייחס הלכה למעשה לדם הטוהר כדם טהור ממש, כפי שחז"ל פסקו בתלמוד (חולין קט:) "כל דבר שאסר רחמנא התיר לנו כמותו... אסר נידה - התיר דם טוהר...". אם כן אנו רואים שהרמב"ם פסק בכמה מקומות (ייתכן שיש עוד ואינני בקיא) שהלכה למעשה אחרי שעוברים ליולדת מספר ימים המתאים לזכר או לנקבה כפי שהתורה קבעה, אע"פ שהדם עדיין שותת ויורד, הרי היא מותרת לבעלה ורק לקדשים היא אסורה. ורק בהלכות איסורי ביאה (פרק יא) הזכיר הרמב"ם את המנהג וז"ל: "וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם. ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו. ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג". אם כן, שאלתי היא מהו היחס האמיתי של הרמב"ם לדם הטוהר במנהג לעומת ההלכה הפסוקה בתלמוד? והאם יחסו לדין זה דומה לייחסו לדין תפילת ערבית? ואם לא, אז מה ההבדל? תודה רבה!

האם מברכים אחרי הכרפס ברכה אחרונה? מצד אחד כותב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ד הלכה ז) "גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אף ע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית". ומשמע שאין לברך אחר הכרפס ברכה אחרונה ועל המרור ברכה ראשונה משום שיודע ונותן דעתו לאכול את המרור. אך מצד שני בשו"ת הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח): "(שאלה מרבינו משה ז"ל) שאלה כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בורא פרי האדמה אם יברך בסוף אחריו או לא יברך עד שיגמור ההגדה ויברך על המרור באחרונה. תשובה יברך אחריו לפי שההגדה מפסקת וכשיאכל המרור יברך תחלה כך ואחר כך יחזור ויברך לבסוף. משה ברבי מימון זצ"ל". משמע שההגדה מפסיקה ולא מספיק שנותן דעתו על כך שימשיך לאכול אחר זמן. כיצד מיישבים ההדורים? האם ניתן לומר שבמשנה תורה כוונתו שכל היום לא יתעסק בדברים אחרים? הרי זה לא הגיוני... תודה רבה!

נאמר במדרש איכה רבה פרשה ב סימן יג "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים - תאמן... יש תורה בגוים - אל תאמן" חכמה בגויים- אני מבין. אבל במה יהודי עדיף על גוי בתורה? הרי גם התורה נקנית ע"י הבנת השכל וגם גוי (אע"פ שאסור לו) יכול ללמוד ולסבור סברות ישרות. ולמה שלא נקבל ממנו האמת? או שיש פירוש אחר? תודה רבה!

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ו הלכה יז "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה". האם דבריו מדברים על נט"י של שחרית בדווקא? או שכל עוד אדם טיהר ידיו בנטילה ולא הסיח דעתו מהם לא צריך ליטול לשום דבר שחז"ל תיקנו לו נטילה?

לא מצאתי שהרמב"ם כותב אם מותר או אסור להתענות תענית חלום בפורים. לגבי שבת הוא פוסק (תעניות א יב) שכן מתענים תענית חלום. והגמרא אומרת (פסחים סח:) שמר בריה דרבינא התענה כל השנה, מלבד פורים. מפשט הדברים נראה שאסור להתענות תענית חלום בשבת. מהי דעת הרמב"ם הלכה למעשה?

כתב הרמב"ם (הלכות ס"ת פרק ד הלכה כג): "כל כתבי הקדש אין כותבין אותם אלא בשירטוט אפילו כתבן על נייר". ולכאורה יש לשאול איך מותר להדפיסס חומשים? הרב רבינוביץ' הביא מהגאונים שאם כותבים עם ניקוד אז לא צריך שירטוט, והרב קאפח הביא מהתשב"ץ שלפי התלמוד אין יסוד להיתר זה של הגאונים. והרמב"ם בתשובה (בלאו, רסח) כתב "שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר. ואם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב ונותנים לו צורה אחרת או כותבים מכל תיבה אות אחת או שתיים, סוף דבר, מקצת התיבה, או כותבים בסירוגין..." לכאורה לפי הרמב"ם אין היתר להדפיס פסוקים בלי שירטוט אלא אם כל שלוש מילים יהיה רווח או קיצור מילה וכדו' ונראה מדבריו שהניקוד לא מועיל. מה אתם אומרים? ברוכים תהיו! דביר

הרמבם בהלכות ברכות (א יט) כתב שכל האוכל דבר אסור בשגגה אינו מברך עליו בתחילה. אם זה שגגה איך אפשר לאסור עליו לברך? שהרי אם הוא לא יודע שהמאכל אסור הוא יברך… על איזה מקרה מדובר?

קאפח כתב (תפילה ג הע' ט) "...הרי ברור כי צאה"כ ושקיעת החמה אחת היא, והעלמות השמש נקראת בפי רבינו הסתתרות השמש והוא סמוך לשקיעה כדלעיל פ"א הע' כו". הבנתי מהתכתבויות באתר נצח ישראל שבין תלמידיו היו שלא הסכימו איתו ולדעתם שקיעת החמה לדעת רבינו היא שקיעת החמה שכולנו מכירים. מה לדעתכם היא דעת רבינו הרמב"ם? תודה

במקורות הקדומים אין אזכור לנס פח השמן, והמקור היחיד הוא הגמרא. החוקרים (חילונים ברובם) מסיקים שחנוכה לא נחגג בגלל נס פח השמן אלא בגלל הניצחון במלחמה. השאלה שלי האם יעלה על הדעת (או שמא זו חובה) להבין את הסיפור ההיסטורי הזה המופיע בגמרא כאגדה שאיננה כפשוטה ובאה להעביר מסר (למשל שהניצחון של המכבים היה ניצחון החכמה האלוקית הטהורה הנרמזת בשמן הטהור וכדו')? תודה

האם מותר לחצות את הפסוק אנא ה' הושיע נא אנא ה' הצליחה נא? כמו המובא בסידורים בנוסח ההלל? הרי דברי חז"ל לכאורה מורים שהדבר אסור במגילה כב. ותענית כז: "דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן" תודה