דביר

ברוך תהיה! חיזקת את דעתי המסופקת.

תודה רבה על התשובה ועל הסבלנות. לא הייתה בכוונתי לפגוע באף אחד. אתקן ואערוך את הכותרת והשאלה כך שלא יישמעו דברי כדברים חריפים. ואם טעותי גרמה לכך שתכתוב את תשובתך על אף שאתה טוען שהיא בשטחיות (ולדעתי היא לא, והיא עמוקה מאוד, לשכלי לפחות) אז יצא מזה טוב, ואני מקווה מאוד שהטוב שיצא מזה גדול מהרע שגרמתי. שוב תודה

תודה על התשובה, שים לב שאין הדוגמה שהבאת דומה לנידון. קניית שתי בגדים חדשים זו אותה הברכה ואותה המהות - ברכת ה' על הנאה גשמית חדשה. ובנידון שלנו יש שתי סוגים של ברכת שהחיינו האחת על הרגל ואחת על המצוות הבאות מזמן לזמן... לכאורה אם זו הייתה אותה ברכה במהותה הרמב"ם היה כותב הלכה המפרטת את כל המקרים בהם יש לברך שהחיינו וכולל בה מצווה הבאה מזמן לזמן, ירידת גשמים על שדה של אדם, ראיית פרי חדש, ראיית חבירו אחר שלושים יום, קניית כלי חדש, וכו' אך זה שהרמב"ם הפריד את הסוגים של ברכת שהחיינו להלכות שונות, ובהלכה זו כלל בסוג אחד רק את ברכת שהחיינו על המצוות ולא כלל את ברכת הזמן שעל הרגלים -אולי האחת לא יכולה להוציא את חברתה. בתודה

הכוונה לדעתי, שאדם ישים לב וישמור את ידיו מכל אותם הדברים המטנפים והמזהמים.

טל, הוא שאמרתי, זה עניין של סמנטיקה. וכפי שהרב אדיר כתב: "ויש למילה אמונה משמעויות נוספות". ואין להתעקש על זה...

תודה רבה הרב אדיר על תשובתך המשמחת! אשמח אם הרב יכתוב לנו בקצרה מהם התנאים לשאלות הלכתיות, ומה הגבול בין שאלה רלבנטית לבין שאלה שאיננה רלבנטית. שאדע מתי אני מגזים ב"למדנות" ומתי אני שומר על הגבולות הנכונים ולא מכלה את זמני בזוטות. ממש תודה רבה וברוך תהיה דביר

איתמר היקר, אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, שכלי צר ולא מבין. אני רוצה לדעת מה לעשות וזה לא זוטות משום שכל אחד נתקל בהלכה זו כמעט כל יום... זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת מהו המינימום העולה מפשט דברי רבינו... אני לומד הלכה, ולדעתי לא כל דבר שהוא דרבנן יש לפטור באמירה שיש להקל, שכך תשכח הלכה מישראל ורק צריך לדעת מה דאורייתא ומה דרבנן ואפשר להקל רק בגלל שאנו לא יודעים את ההלכה הפסוקה... וחוץ מזה אני לא מבין, אתה אומר לי להקל, מה זה אומר? שאברך שוב ואקל בלא תישא? או שאתה אומר שלא אברך ואקל באיסור הנאה מהעולם הזה בלא ברכה? כל פעם שאני רוצה לברר הלכה ולדעת רצון ה' אתה יוצא נגדי.. לא אברר הלכה? לא אשאל? לא אלמד?

אתה מפרש אמונה= חשיבה בלי בירור מעמיק וללא ידיעה. אך אפשר לפרש אמונה גם כידיעה מבוררת וכפי שאמר יוסף לאחיו (בראשית מב כ) שהוא יאמין להם שיש להם אח בנימין רק אם יביאוהו לפניו, ומה שייכת אמונה בזה הרי הוא לפניך, אלא שפירוש אמונה = ידיעה מבוררת שכלית. "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן" בקיצור אין מה להיבהל מסמנטיקה

הרב אדיר תודה רבה על ההבהרות. אכן כוונתי בשמירת הידיים הייתה שלא יסיח דעתו מהן. תלמיד משה נראה לי שאם הסיח דעתו מידיו לא מספיק חיטוי כי תקנת חז"ל בנטילה מכלי ע"י מים.

עכשיו חשבתי, שנראה לדייק בדברי הרמב"ם שכתב "ומתנה עליהן כל היום" שהנטילה מועילה בשני תנאים: א. ששומר ידיו בטהרה. ב. שהתנה שהנטילה תעלה לו לכל היום. כלומר לא מספיק ששמר על ידיו ויודע שהן טהורות אלא שצריך שבשעת הנטילה הייתה דעתו על כך.

אתה אומר שאם יבא גוי וידבר על עניינים רוחניים שאינם נובעים מתורת ישראל חזקה עליו שיפול לע"ז באיזו צורה. אך אותו דבר נראה נכון גם לגבי יהודים (כפי שמוכח בפועל) כל מי שמדבר על רוחניות בלי יסודות תורת משה כנראה יטעה... ע"פ דברים אלו - אם גוי ילמד את תורת משה אנו יכולים לקבל תורה ממנו?

שלום! משום מה, כמה מהתשובות בשרשור זה נעלמו (אולי רק אצלי). לכן ארצה לשוב ולשאול - כמה זה שיעור רביעית בסמ"ק? ומניין לנו זאת? תודה רבה!

שלום! משום מה, כמה מהתשובות בשרשור זה נעלמו (אולי רק אצלי). לכן ארצה לשוב ולשאול - כמה זה שיעור רביעית בסמ"ק? ומניין לנו זאת? תודה רבה!

חוץ מדברי האמת של איתמר, יותר נראה שלא היה "ממציא" לשפת הסימנים אלא אני משער שכל משפחה הייתה מנסה לתקשר עם בן משפחתה החירש בכל מיני דרכים כמו סימנים קבועים למשל. נראה לי שקראתי פעם ששפת הסימנים המפותחת הראשונה נוסדה בבית יתומים של חרשים, והדבר מסתבר משום שהם היו צריכים להמציא לעצמם דרך תקשורת קבועה ואחידה למען הנוחות, זה תהליך אבולוציוני.

יש לי עצה: מי שגר בירושלים (בכרכין) ולא מכיר עניים בקרבת ביתו שיבואו לסעוד אצלו בשבת יכול לתרום כסף לבית תמחוי המאכיל עניים בשבת של פורים ויחשב לו שנתן מתנות לאביונים.

@אדיר דחוח-הלוי הבנתי, ברוך תהיה!

תודה רבה על התשובה שלך הרב אדיר! אינני מקפיד על איתמר, אדרבה, אני מעריך את האכפתיות שלו כלפיי בכך שהוא דואג שלא אגלוש לפלפולי סרק (יכול להיות שאני חוטא בכך מפעם לפעם משום סקרנותי העזה לידיעת פרטי ההלכה למעשה וידיעת רצון ה'). לכאורה ה"כל שכן" שעשית משבת לפורים לא מתיישב עם הלכה שמצאתי עכשיו ברמב"ם (נדרים ג ט): "הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב--חייב לצום, שהנדרים חלות על דברי מצוה כמו שביארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים--הרי זה חייב לצום; ואין צריך לומר ראש חודש. פגע בו חנוכה ופורים, יידחה נדרו מפני הימים האלו--הואיל ואיסור הצום בהן מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק; ויידחה נדרו, מפני גזירת חכמים." לכאורה ע"פ הלכה זו ה"כל שכן" ניתן להאמר על ר"ח אך לא על פורים.

מצד אחד כתב הרמב"ם (מגילה ב יז): "חייב אדם לחלק לענים ביום פורים אין פוחתין משני ענים, נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלין שנאמר מתנות לאביונים שתי מתנות לשני ענים". משמע מדבריו עניים מבחינה כלכלית דווקא. ומצד שני כתב (שם יח): "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים... שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב ענים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו מדמה בשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". איך מיישבים ההדורים?

כתבתי מאמר קצר בנושא, להוכיח לענ"ד שלדעת הבבלי אין לאחר את הסעודה ליום ראשון. אשמח להערות והארות: זמן הסעודה כשפורים חל בשבת.docx

להבנתי יש סתירה בדבריך. מצד אחד אתה מסביר את הרמב"ם שאומר שיש לדרוש בהלכות הפורים בשבת זו משום שאין היכר, ואתה לומד מכאן שברור שלדעתו לא אוכלים כי אין היכר יותר גדול מסעודת פורים. ומיד אח"כ אתה כותב שאם יעשו סעודת פורים בשבת לא יהיה היכר שזו סעודת פורים כי יש ממילא סעודת שבת. אז יש היכר בסעודת פורים בשבת או לא? ההסבר שלך מחזק שלדעת הרמב"ם אוכלים בשבת. ובגלל שסעודת פורים לא ניכרת בשבת משום שממילא אוכלים סעודת שבת אז יש לדרוש בהלכות פורים. לדעתי הרמב"ם סתם בנושא זה כמו שהתלמוד הבבלי סתם. הם מניחים שהלומד מבין שלדעת הבבלי יש איסור "ולא יעבור" ולכן ברור ממילא שאין לקיים סעודה בט"ז.