אדיר דחוח-הלוי

בהלכות איסורי ביאה פרק ד (יג–טו) פוסק רבנו כך: [יג] "דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד? מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה, ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש [...]; [יד] בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים; והם הנקראים 'עדים' בעניין זה [...]; הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה קודם תשמיש; ואישה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים: אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עֵד לפני התשמיש אלא משום צניעות, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים, אחד לו ואחד לה". ובכן, רבנו פוסק לעיל: "בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן", ברם נראה לי ברור שהוא הדין שמותר לקנח בטישיו לבן איכותי, ולא רק בגלל שהרשעים האורתודוקסים מוכרים פיסות עדים קטנטנות במחירים מופקעים, אלא כי ברור שאם חז"ל היו רואים את הטישיו הלבן האיכותי הם היו פוסקים שאין שום בעיה לקנח בו. כמו כן, לעניין בדיקת קינוח לא נדרש שהעדים יהיו מקבלים טומאה וכמו שקבעו חכמים להקל בדיני הכתמים, ולכן טישיו מצוין.

נשאלתי מהו "יֹשֵׁב אֹהָלִים"? והשבתי כך: בבראשית (כה, כז) נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", ואונקלוס פירש שם: "מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אֻלְפָנָא", דהיינו הוגה בחכמה, כי כאמור תורה במתכונתה הנוכחית לא הייתה באותם הימים, אלא משמש את החכמים שהוגים בדברי מוסר חכמה ודעת. כלומר, ברור שיעקב אבינו נהג ללמוד ולהשׂכיל ולשכלל את מידותיו בניגוד לעשו אשר אהב לשוטט ולהתפרע. אגב, נראה לי שהמורה המרכזית של יעקב הייתה רבקה, ואין ספק שהיו לו עוד מורים רבים שלימדוהו. כמו כן, נראה לי שכוונת המלים "יֹשֵׁב אֹהָלִים" היא לרמוז לכך שיעקב אבינו היה בעל רגש חם וקשור מאד-מאד לבית ולמשפחה, ולכן נאמר בפסוק הבא: "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", וזאת בניגוד מוחלט לעשו אשר לא ראה שום ערך במשפחה ובבית ובדרך שהנהיג יצחק אביו.

ובכן, מותר להוציא כנים בשבת שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (ה, יד): "אין פולין לאור הנר", משמע אפוא בבירור שמותר לפלות כנים שלא לאור הנר (וכל החשש בנר הוא שמא יטה), וכן פוסק רבנו בהלכות שבת (יא, ג): "המפלה כליו בשבת, מולל את הכינים וזורקן". ברם, נראה לי שאין להשתמש במסרק סמיך מכיוון שהוא משיר את השיער בוודאי, וכפי שאסר רבנו על הנזיר להסתרק בהלכות נזירות (ה, יט): "מפני שמשיר את השיער ודאי". כמו כן, אסור להבנתי להרוג את הכינים, וכפסק רבנו בהלכות שבת (יא, ב): "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה [...] ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה", ויש להתעלם מפסקו בהמשך מפני שהוא מיוסד על הבנה מדעית שגויה: "ומותר להרוג את הכינים בשבת, מפני שהן מן הזיעה". ועל-כל-פנים מותר למעוך את ביצי הכנים, שהרי הכינים המצויות בהן אינן בגדר נשמה עדיין. ואגב, להבנתי מותר להסתרק בימינו בשבת במסרק ומברשת עדינים שאינם משירים את השיער בוודאי.

נשאלתי כך: האם זה נכון שאסור לבקש בקשות אישיות בשבת? תשובה: ובכן, בהלכות שבת (ל, יב) רבנו פוסק כך: "אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהציבור מתענין ומתריעין עליהן – אין מתענין ולא מתריעין בשבת ולא בימים טובים: חוץ מעיר שהקיפוה גויים או נהר או ספינה המיטרפת בים, שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן, ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים". מן ההלכה עולה באופן מפורש שכל האיסור לזעוק ולהתחנן בשבת הוא בדברי צרות וייסורים אשר מעציבים ומדכאים את האדם, ולכן אסרו חכמים כי השבת נועדה לעונג ולשמחה. אבל, מותר לאדם להתפלל ולבקש מה' כפי צחות לשונו כל שירצה בשבת, ובתנאי שבקשותיו ותפילתו לבוראו אינן מעוררות בקרבו צער ויגון.

בהלכות תפילה (ז, ד) פוסק רבנו כך: "כשמניח סדינו על ראשו, מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה". ונשאלה השאלה: האם ראוי בימינו לברך את הברכה הזו על חבישת הכיפה? ובכן, להבנתי אין לברך על הכיפה את הברכה האמורה, ולא רק מפני שחכמי המשנה והתלמוד חבשו סודר מכובד ומהודר ועליו תיקנו את הברכה הזאת, וספק ברכות כידוע להקל ולא להחמיר – אלא גדולה מזאת, חבישת הכיפה היא מנהג שנלמד מן הכומרים הנוצריים, כלומר יסודו של המנהג הזה בבורות הנרפשים של המינים האירופים אשר העתיקו ממנהגי הכומרים הנוצרים. כללו של דבר, לא יעלה על הדעת לברך "עוטר ישראל בתפארה" על מנהג שהוא נוצרי ביסודו. וראוי לשאול עוד: האם ראוי בימינו לחבוש כיפה בכלל? ובכן, לכתחילה לא ראוי לחבוש כיפה בכלל הואיל ומדובר במנהג שיסודו בנצרות, אלא שאין לנו כרגע אלטרנטיבה והליכה ללא כיסוי ראש בכלל מבטאת בימינו כפירה ומרידה בה' יתעלה – שהרי בימינו הכיפה הפכה לסמל דת, עד-כדי חילול-שם-שמים, כלומר אם התרגלו לראות אדם עם כיפה ופתאום לא יראו אותו עם כיפה מיד יחשבו שהתפקר... ולכן ראוי להמשיך ולחבוש כיפה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" – אך יש להשתדל למצוא פתרונות אחרים, לדוגמה, הנני משתדל ללכת ברוב הזמנים שאני יכול עם כובע מצחייה, וכל אחד אם ירצה, יכול לבחור לו כובע מכובד שמתאים לו. ובשעת התפילה ראוי לו לאדם לכסות את ראשו בטליתו, שהרי רבנו פוסק בהלכות תפילה (ה, ה): "ולא יעמוד לתפילה באפונדתו [בגופייה שסופגת זיעה] ולא בראש מגולה". ואגב, רבנו פירש במשנה (ברכות ט, ו): "ואפונדתו – בגד שאדם לובשו על בשרו להזיע בו שלא יתלכלכו בגדיו העליונים בזיעה, ואין דרך שום אדם לצאת בו לבדו, אלא עד שילבש עליו בגד אחר".

שלום עליך, שאלה לי אליך בנושא הפרשת חלה. קראתי את ההלכות ב"משנה תורה" ובנוסף קראתי כמה שאלות בפורום בנושא אבל אני עדיין לא מבין: 1) מאיזה שיעור חייבים להפריש חלה? זה לפי נפח או משקל? איך מודדים? 2) מפרישים אחרי שיש לי עיסה כבר? האם אני צריך לברך? אם כן, מברך ואז מפריש? 3) מה אני עושה עם מה שהפרשתי? אשמח אם מעבר לתשובות לשאלות, תוכל להסביר לי כמה מונחים בסיסיים בנושא שאדע אולי להתחיל להבין איך לומדים את זה בעצמי ושיהיו לי כלים ללמוד בהמשך. בברכה והערכה, תשובה: שלום וברכה, 1+3) מפרישים משיעור נפח מסוים (ראה ביכורים ו, יג–טו) אשר משערים אותו בכ-1.7 ק"ג קמח. וכתבתי על זה מעט במאמר: "שיעור כזית – מהו?". כמו כן, מפרישים שיעור של אחד מארבעים ושמונה, ושורפין את החלה שהופרשה (ראה ביכורים ה, יב); 2) מברך "להפריש חלה" ומפריש מן העיסה (בכורים ה, טז; וכן עיין שם בראש פרק ח). ועוד בעניין זה, עיין בפוסט: "האם מותר לעשות עיסה שיש בה שיעור קמח שאינו מחיֵּיב הפרשת חלה?".

בסרטון המצורף רואים את אחד מחסידיו של מנדל הטמבל מדבר אתו בהתלהבות על ביאת גואל צדק. מנדל הטמבל כנראה נעלב מכך שבלי לשים לב, אותו חסיד רומז לכך ש"גואל צדק" עדיין לא הגיע, ומנדל הטמבל כנראה ראה בכך ערעור על ההזיה שהוא ניסה להחדיר באופן אגרסיבי מאד, לפיה הוא-הוא "גואל הצדק". לפיכך, מנדל שואל את אותו חסיד בתרעומת שהוא מנסה להסתיר במאמץ רב: "אבל היכן הוא גואל צדק? מתי הוא יבוא?", כלומר למה אתה מייחל לביאת "גואל צדק"? אתה לא שם לב שהוא עומד כאן לפניך? ואז אותו חסיד עונה למנדל תשובה שעוד יותר פגעה בגאוותו, החסיד משיב לשאלתו של מנדל "מתי הוא יבוא?", כך: "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תה' צה, ז; youtube.com/shorts/uDAp_pyyv_M). מנדל רותח, החסיד הטיפש הזה לא מבין שהמשיח כבר בא?! הוא עומד לפניו והוא לא מזהה אותו! נדמה לו לאותו חסיד טיפש שהמשיח עדיין לא הגיע! מנדל משתגע, איך החסיד הטיפש הזה לא רואה שהוא עומד לפני המשיח?! כעסו של מנדל, שאותו הוא מסתיר בכל כוחו מתפרץ החוצה בכפירה פרועה קמי שמיא, כאשר מנדל משיב לאותו חסיד טיפש כך: "למה לכם להוסיף תנאי?", כלומר למה לך לתלות את ביאת המשיח בשמיעה לקולו של הקב"ה? והלא המשיח כבר כאן והוא עומד לפניך! איך אתה חסיד טיפש לא רואה ולא מבין שאני המשיח?! והוא מוסיף: "כשהקב"ה מציב תנאים אלו ענייניו של הקב"ה, יהודי אינו צריך להציב תנאים, יהי רצון שיהיה היום ממש". כלומר, מנדל כל-כך רוצה להיות המשיח עד שהוא גוער בחסיד הטיפש וקובע שביאת המשיח איננה תלויה בשיבת עם-ישראל לה' אלהיו, זה יכול להיות "היום ממש" אפילו בלא שיבת עם-ישראל לאלהיו! בקיצור, מנדל מחליף את דבר ה': "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ", ל"היום אם בקולו של מנדל תשמעו", אם רק תשמעו בקולו הנסתר של מנדל אשר כל-כך משתוקק להיות משיח כדי שתעבדוהו ותעריצוהו יותר מה'-אלהים-אמת. יתר-על-כן, הקב"ה הוא זה שהִתנה את התנאי האמור: בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ולפיו עמֵּנו יזכה למלכות איתנה ולשלום בכל סביבותינו, אך ורק אם נלך בדרך ה'. לא אנחנו הם אלה שהִתנו את התנאי הזה ומחובתנו לזכור את התנאי הזה תמיד. מי שמתעלם מן התנאי הזה ודורש שמלכות ישראל תשוב למקומה ללא שיבת עם-ישראל לדרך ה', למעשה מתריס קמי שמיא וכופר בתורה ובדבר ה' בה. דבריו של מנדל בעניין זה הינם כמעשה המעפילים לאחר חטא המרגלים, שהתעקשו לעלות ולהילחם כנגד יושבי הארץ, ובסופו של דבר ניגפו. דהיינו הם ביקשו לזכות לכל הטובה שה' הבטיח לנו ללא הישמעות לציווי ה' המפורש. ואחתום בפסק רבנו בפירושו לאבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו]" – כל-שכן כשעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא רע מאד, וכמעשהו של מנדל, שעשה כמעשה המעפילים וכפר בדבר ה' כדי שהשוטים יקבלוהו עליהם כאלוה.

נשאלתי כך: רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין" – לכאורה רבנו מכשיר את דברי התושבחות או השיר על היין למרות שהדבר אסור לשיטתו: "ואפילו שירה בפה על היין אסורה". כמו כן, איך יוסבר היתרו זה לאור נאמנותו ההלכתית הידועה לפסקי הסנהדרין, והאם יש ללמוד מכך שיש להקל גם בשאר דברים שנהגו ישראל להקל בהם בדורות האחרונים? תשובה: להבנתי, רבנו הרמב"ם לא מכשיר את דברי התושבחות או השיר על היין, אלא מתאר את המציאות בלבד – וכל מטרתו בציון המנהג הרווח היא לחזק את האיסור המקורי, שהרי למרות שנהגו ישראל וכו' רבנו קובע שהדבר אסור. כלומר, רבנו מבקש לומר שהוא מודע לכך ש"נהגו ישראל", ואף-על-פי-כן הוא אוסר זאת בעיקר ההלכה. וזאת סיבה נוספת בעבורי שלא להצטרף לשירת הדיוואן, כי לא רק שהיא בדרך-כלל על היין, אלא שרבים מן השירים נכתבו על ידי הוזי הזיות או חמור מכך – מקובלים ארורים שהתעו את עמֵּנו אחרי התֹּהו וההבל.

נשאלתי כך: אודה אם אוכל לקבל הסבר לגמרא במסכת קידושין דף לא ע"ב, שם נאמר בעניין כיבוד אביו: "במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר: 'כך אמר אבא', אלא: 'כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו'. והני מילי תוך שנים-עשר חדש, מכאן ואילך אומר: 'זכרונו לברכה לחיי העולם הבא'". מה הכוונה "הריני כפרת משכבו" ולמה רק שנים-עשר חודש? תשובה: הלכה זו נקבעה במסגרת הכבוד שחייב הבן כלפי אביו, וכפסק רבנו בהלכות ממרים (ו, ז): "וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו, כיצד? היה אומר שמועה מפיו, לא יאמר: 'כך אמר אבא', אלא אומר: 'כך אמר אבא מרי, אני כפרת משכבו'. במה דברים אמורים? בתוך שנים-עשר חודש שלאחר מיתתו, אבל אחר השנים-עשר חודש, אומר: 'זכרונו לחיי העולם הבא'". באמירה "אני כפרת משכבו" הבן למעשה מבטא את הכבוד הגדול ביותר, דהיינו שהוא בחייו יהיה כפרה תחת הקבר של אביו, ובמלים אחרות, קברו-משכבו של אביו חשוב יותר ונעלה יותר מאשר הוא-עצמו דהיינו הבן. וברור שמדובר בגוזמה שכל תכליתה לכבד את זכר האב. וחייבו את הבן להתנסח באופן הזה כלפי אביו אך ורק בשנים-עשר החודשים הראשונים, מפני שבשנים-עשר החודשים הראשונים שלאחר מותו, חכמים ע"ה חייבו את הבן במנהגי אבלות ייחודיים, שנועדו לכבד באופן מיוחד את זכר האב, ובמסגרתם חייבוהו להזכירו באופן הזה. ומצאנו כפרה שמשמעותה כבוד ויקר בדברי הנביא ישעיה (מג, א–ו): "וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְיָ בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה, כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ, כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ, מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ, אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ, אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ". לעומת זאת, קארו הקראי פירש שם: "אני כפרת משכבו – עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו, מכאן ואילך כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהינום אלא שנים-עשר חודש". ודבריו חידוש פרו-נוצרי רע מאד, כאילו הקב"ה מענה את הבן בעולם-הזה כדי להקל ולצנן את אש הגיהינום ששורפת את אביו הרשע – וזה עוול נוראי, כאילו הקב"ה מייסר אדם (ישו) כדי לכפר על עוונותיהם של אחרים... כמובן שיש בזה גם כפירה בתורה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' כד, טז; לב, ד). כמו כן, סוף דבריו של קארו מעידים כאלף עדים על-כך שהוא היה מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, ובעניין זה ועוד, ראו: "דין רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש?"; "בחינת אמונת גלגולי הנשמות (חלק ב)", פרק ט. "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).

ראו נא קישור כאן, משנייה 57 בערך המכוערים עוברים לזמֵּר באנגלית.

הסיבה המרכזית לשלטונו המתמשך של אחאביהו הרשע בעשרות השנים האחרונות היא שחיתותם המוסרית הקשה של השמאלנים. השמאלנים החילוניים לא השׂכילו לשמור על האידיאולוגיה שהביאה אותם לשלטון, דהיינו אהבת ארץ-ישראל ואהבת העבודה וההתנדבות. ולא רק שהם התערטלו מן המצוה הגדולה שהייתה בידם והיא הפרחת ארץ-ישראל, אלא שהם סטו אחרי הזימה והתועבה ועודדו ורוממו באופנים דורסניים מאד את תנועת הלהט"ב, אשר הינה חרפה לא רק לעם-ישראל, אלא לאנושות בכללה, לכלל בני האדם שנבראו בצלם. השמאלנים החילוניים הפכו במשך השנים למסוממים, לחלשים, לרודפי תאוות, והחמור מכל: לבני אדם שאין להם אידיאולוגיה, מרוקנים לחלוטין מערכים אמיתיים ולא רק שאין להם ערכים אמיתיים, אלא שהם החדירו את העדר המוסר האנושי כערך "המוסרי" העליון – והם אף מחדירים וכופים את השקפות הלהט"ב הזימתיות, באופנים פשיסטים ודיקטטורים ממש. אם החילוניים רוצים להצליח במאבק על עתידה ודמותה של מדינת ישראל, אם הם רוצים לשמֵּר את עליונותה המדעית והטכנולוגית של מדינת ישראל, אם הם רוצים לשמור על שגשוגה הכלכלי של המדינה, אם הם רוצים לשמור על רמת חיים גבוהה – עליהם לשוב אל דרך ההתנדבות והאהבה לארץ-ישראל, וחובה עליהם להתנער ולהוקיע את תנועת הלהט"ב אשר מפוררת את החברה החילונית וגורמת לה לריקבון ולחידלון, שיוביל להכחדתה כליל. למיטב הבנתי, הייסורים הקשים שעוברים על החברה החילונית בעיקר בשנים האחרונות, נועדו לעורר אותם לשוב לאותם דרכי המוסר שציינתי לעיל, והבחירה בידם: האם להמשיך ולנפנף בדגלי אש"ף ולהט"ב ולהפסיד, או להשׂכיל ולהבין שהם צריכים לשוב לדרך המוסר, לדרך הערכים, לדרך ההתנדבות והעשייה ולאהבת ארץ-ישראל שפעם פיעמה בקרבם.

אחל בפסקי חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ג, ד–ז): "זמן מנחה גדולה משש שעות [זמניות] ומחצה עד תשע ומחצה [דהיינו זמנה שלוש שעות]. וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע [דהיינו זמנה לכתחילה שעה ורבע] ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה. [...] תפילת הערב, אף-על-פי שאינה חובה, המתפלל אותה יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. [...] ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי-שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת – לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא קרית-שמע בעונתה אחר צאת הכוכבים". בימינו נוהגים לסבור שניתן להתפלל ערבית שעה ורבע לפני תום השקיעה (זמן זה נקרא בפיהם 'פלג המנחה', מושג שלא נזכר בדברי רבנו). אולם, מדברי רבנו בהלכה עולה שלא ניתן להקדים עד-כדי-כך את תפילת ערבית, שהרי רבנו לא אומר על תפילת ערבית שניתן להקדימה בשעה ורבע, אלא הוא אומר עליה ש"אין מדקדקין בזמנה", דהיינו מדובר בהקדמה שולית מאד, שהרי דקדוק הוא עניין דיוק, כלומר אין צורך לדייק בזמנה של תפילת ערבית. ואחד העיר את תשומת ליבי לכך שהרי"ף בפסחים (יט ע"א) סבור ש"סמוך" פירושו כחצי שעה, ונראה לי שאפילו זה הרבה, כי הביטוי "אין מדקדקין בזמנה" משמעו בדבר מועט ולא יותר מכך. לסיכום, לדעת רבנו לא ניתן להתפלל ערבית לפני ששקעה השמש, ושקיעת השמש לפי רבנו היא כעשרים דקות לפני זמן צאת הכוכבים שבלוחות השנה. ועוד בעניינים האלה ראו נא: "השקיעה לפי רבנו ולפי הדרדעים האורתודוקסים", "תפילת ערבית – חובה או רשות?".

לא מעט הוראות ישנן בסידורי מכשפי האופל למיניהם בעניין הכוונות בשעת אמירת הפסוק הראשון בקרית שמע, דהיינו בעת אמירת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד". אולם, להבנתי גם הכוונות שאין בהן עבודה-זרה (להבדיל מכוונותיהם הכפייתיוֹת ליאהדונהי שהוא אלהים אחרים ואשר שמו מורכב משני שמות של הקב"ה: יהוה ואדני, אות מזה ואות מזה), מחטיאות את עיקר מטרתו של שמע ישראל, שהיא לייחדו. די אפוא להרהר בכך: דע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד שאין כיוצא בו. תוספת המילים "שאין כיוצא בו" מבטאת אחדות מוחלטת ושלמה, וכדברי רבנו במורה (א, נז): "כך אמרֵנו 'אֶחָד' עניינוֹ 'שאין כיוצא בו', לא שעניין האחדות נספח לעצמותו", ולעיון נרחב בעניין עמוק זה ראו נא במאמר: "תורת שלילת התארים: ה' אחד".

בהלכות תפילה (י, ה) רבנו פוסק כך: "האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים, אף בלבנים לא יעבור באותה התפילה; אמר: איני עובר מפני שיש ברגלי סנדל, אף יחף לא יעבור". מקור פסקו זה של רבנו הוא במשנה מגילה (ד, ז), ונראה לי שבהלכתם זו חכמים ביקשו לבער מקרב עמֵּנו את השחץ והמינות, ואסביר: מי שמתחסד ומתרברב בפרהסיה במקום שחכמים כלל לא ציוו להחמיר אינו אלא שחצן, שהרי הוא מודיע בזה שהוא חסיד גדול יותר מן החכמים ע"ה אשר קבעו שניתן להתפלל בבגדים צבועים – ובעשותו כן, דהיינו בבקשוֹ להתרומם ולהראות את עצמו כגדול מן החכמים הוא למעשה מערער על סמכותם הפסיקתית העליונה, והואיל ובהתחסדותו הזו הוא מערער על סמכותם העליונה, חשדוהו חכמים על המינות. והוא הדין למי שאומר שאינו מתפלל כשליח-ציבור מפני שהוא נועל סנדלים לרגליו, ונראה לי ששחץ זה האחרון חמור משל הראשון, מפני שזה האחרון מבקש להתדמות לגדולי האומה ובראשם משה רבנו, אשר נאמר להם: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמ' ג, ה). כלומר, הוא מבקש להראות את עצמו כנביא וכאיש אלהים, והואיל ושחץ ליבו כֹּה גדול, חשד המינות כלפיו גדול מן החשד כלפי הראשון. לפיכך, ביחס לראשון נאמר שאין להרחיקו מלהיות שליח ציבור אלא בתפילה זו שהוא שקע בסכלותו, ואילו כלפי זה האחרון, אסרו עליו מלהיות שליח ציבור באופן כללי ומוחלט, עד שיהיה ברור לנבונים שאותו שחצן אורתודוקסי מתחסד לא שקע במינות. ואגב למדנו מוסר השׂכל נעלה מאד: כל מי שמתחסד בפרהסיה ומתרברב בעיני בני-אדם להחמיר במקום שלא ציוו חכמים ע"ה, אינו אלא שחצן אשר חשוד על המינות! כי זו היא דרכם של המינים, דהיינו להתרברב ולהתחסד בפרהסיה בעיני בני-האדם השוטים אשר אינם יודעים לזהות את הנוכלים והשרלטנים, ובכך לגנוב את דעת הציבור ולהסית ולהדיח להזיותיהם. ואין סוף לחומרות ולמנהגי ההבל ההזויים של המינים ובמיוחד בעת התפילה, כמנהגם להתנדנד, או להתלבש כחוקות הגויים הרברבנים, או לחגור רצועת בד סביב כרסם התפוחה, או לעוות את פניהם בשעת התפילה כאילו הם נאבקים עם המלאכים, או לנפנף בידיהם וכל כיו"ב.

נשאלתי כך: נענע שצמחה בעציץ של גולדנברי: האם הנענע נאסרה או שאפשר להעבירה לעציץ אחר? או שאפשר להשתמש בה כך? תשובה: ראשית יש לידע שמן התורה מותר לזרוע כלאיים בעציץ שאינו נקוב, אך מדרבנן אסור וכפסק רבנו בהלכות כלאים (א, א): "אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות" – ומכת מרדות כידוע היא עונש על עבירה דרבנן. שנית, אפילו מי שזורע זרעים כלאיים במזיד "אף-על-פי שהוא לוקה – הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד" (שם א, ו). לפיכך, מותר לַשּׁוֹאֵל לעקור את הנענע וליהנות בה ככל שירצה, כל-שכן וכל-שכן שמדובר גם באיסור דרבנן שהרי להבנתי מדובר בעציץ שאינו נקוב, וגם בנענע שעלתה בעציץ מאליה ולא נעברה בה שום עבירה.

נשאלתי: האם הרמב"ם אומר משהו על ליל שבועות שצריך ללמוד כל הלילה? תשובה: לא, רבנו לא מזכיר מאומה בעניין זה, והראוי לאדם הנבון אשר עסוק במושׂכלות, להתענג בימים טובים ולא להכריח את עצמו להישאר ער, כי זה סוג של תענית וצער, ואסור להתענות בימים טובים – כל שכן כאשר הדבר יגרור לכך שהוא לא יקום מוקדם לתפילה ולעבודת ה' יתברך, וכל שכן וקל וחומר כאשר מדובר במנהג מינות אשר הופך את תורת ה' לסגולה פגאנית.

נשאלתי בעניין האמור במדרש ויקרא רבה (ויקרא, ב): "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא – יוצאין מהן מאה; מאה למשנה – יוצאין מהן עשרה; עשרה לתלמוד – יוצא מהן אחד. הה"ד [=הדה הוא דכתיב:] 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי' [קה' ז, כח]". ובכן, לפי פשט המדרש מתוך כאלף תלמידים שיושבים אצל המָּארי, רק מאה מתרוממים ללימוד המשנה, ומתוך אותם המאה רק עשרה מתרוממים ללימוד התלמוד, ומתוך אותם עשרה רק אחד מתרומם להורות הוראות לעם-ישראל. ברם, להבנתי מדרש זה נועד ללמֵּד שני עניינים נעלים יותר מאשר סתם סטטיסטיקה: א) יש להתאמץ ולהביא כמה שיותר תלמידים ללימודי קריאת המקרא, וכפי ששימרו יהודי תימן אשר הקפידו לשלוח את ילדיהם ללימודים אצל המארי, וזכיתי אנכי ללכת ללמוד אצל המארי מגיל שלוש וחצי שנים; ב) ויתרה מזאת, המדרש הזה מבקש ללמֵּד אותנו שהלימודים אצל המארי הם היסוד והתשתית לחכמים, לא ניתן להיות חכם באמת אם לא עברת את המסלול של הלימודים אצל המארי! אם האדם לא למד היטב מקרא ותרגום, והפסוקים לא משוננים ומחודדים בפיו ומאירים את חייו באורם – הוא לא ראוי להיות מורה הוראה בישראל, מפני שהבסיס שלו הוא רעוע ומעורער כחורבה. ולכן, רבים הם בימינו הכומרים האורתודוקסים החכמים בעיניהם, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, יודעים המה להתפלפל בהזיות פגאניות ובסתם הבלים נגעלים, אך מנותקים המה לחלוטין מתורת חיים, מן התורה שנמסרה לנו אות באות מפי הגבורה – וניתוקם המוחלט הזה גורר עמו ניתוק חמור מתורת האמת ומדרך האמת, ומטמטם את מוחם לקבל את כל הזיות הכומרים האורתודוקסים שקדמו להם, ואת כל שיטתם של השיכנז ועבדיהם הנרצעים באלף השנים האחרונות, אשר ביטלו את קריאת התרגום והחדירו במקומו את פירוש רש"י. כללו של דבר, ברובד העליון מדרש זה מבקש ללמדנו שרק בודדים מתאימים באמת ללימוד התלמוד, בניגוד מוחלט להוזי ההזיות האורתודוקסים השחורים אשר הפכו את תורת האלהים לקורדום חוצבים, ומתעקשים בכל מחיר (גם במחיר של הפקרת עם-ישראל בשעת מלחמת-קיום עקובה מדם), לאנוס את תלמידיהם ולהותיר אותם בכוח בישיבותיהם הטמאות, שכל תכליתן היא לפטם את שכבת "המלמדים" למיניהם אשר מאד מחבבים ילדים קטנים וגם ילדות, ומכל הבא לידם. יתר-על-כן, בימינו שזכינו ל"משנה תורה להרמב"ם" פשט המדרש כלל לא רלבנטי, כל-שכן שרבים המה אשר סוטים אחרי הדת האורתודוקסית שהפכה את המאגיה וההזיות ליסודות התורה, ולכן רק יחידי סגולה נדירים מאד צריכים לעסוק בתלמוד. וברובד העמוק יותר, להבנתי מדרש זה מבקש ללמדנו שלימוד התורה ושינונה אצל המארי, עד שהפסוקים ותרגומם מתנגן בעריבות בשכלו של האדם – הם היסוד והתשתית להיות אדם מוסרי באמת, להיות אדם חכם באמת, להיות אוהב ה' ורודף צדק באמת, להבין באמת את התורה-שבכתב וממנה להבין נכונה גם את התורה-שבעל-פה, אך כאשר היסוד נעדר – למעט יחידים נדירים מאד, כל הבניין הינו חורבה רעועה אשר מסכנת את נפש הנכנסים אליה.

נשאלתי כך: במדרש דברים רבה (ח, ו) נאמר כך: "ד"א מהו 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב], שמואל אמר: אין התורה מצויה באיסטרולוגין שאומנותן בשמים. אמרו לשמואל: הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה, אמר להן: לא הייתי מביט באיסטרולוגים אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים". ובתלמוד הבבלי עירובין (נו ע"א) נאמר כך: "[רישא] אמר שמואל: אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום, או בתחילת היום, או בתחילת הלילה, או בחצי היום, או בחצי הלילה. ואין תקופת תמוז נופלת אלא, או באחת ומחצה, או בשבע ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת תשרי נופלת אלא, או בשלש שעות, או בתשע שעות, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת טבת נופלת אלא, או בארבע ומחצה, או בעשר ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה, ואין תקופה מושכת מחברתה אלא חצי שעה; [סיפא] ו[עוד] אמר שמואל: אין לך תקופת ניסן שנופלת בצדק שאינה משברת את האילנות, ואין לך תקופת טבת שנופלת בצדק שאינה מייבשת את הזרעים, והוא דְּאִתְיְלִיד לבנה או בִּלְבנה או בְּצדק". והואיל ולא יעלה על הדעת ששמואל האמורא היה מעונן, איך יש לבאר את הסוגיות הללו? תשובה: א) המדרש הראשון הוא מדרש מאוחר אשר יצא תחת ידי המינים האירופים ולכן אין צורך להתייחס אליו; ב) המקור השני כלל אינו עוסק באסטרולוגיה אלא על חישובי תקופות ומזלות, דהיינו אסטרונומיה, ובעניין זה ראה נא: "חישוב תקופות ומזלות – מהו?". והוסיף ושאל השואל: להבנתי רק הרישא בעירובין עוסקת בענייני אסטרונומיה, ואילו הסיפא עוסקת בעניין האסטרולוגיה, אשמח אם תוסיף לבאר עניין זה תוך מתן דגש על הסיפא. תשובה: להבנתי גם הסיפא עוסקת בענייני מדע האסטרונומיה, וכוונת הדברים היא, שכאשר תקופות ניסן וטבת חלות בעת שכוכב צדק נמצא במצב כלשהו בשמים, אז הן חלות למעשה בזמני מעברי העונות, כאשר מזג האוויר מתעתע ברוחות סוערות או ביובש קיצוני. ובעניין חומרת הזיות האסטרולוגים וזיקתן הישירה לעבודה-זרה, ראה נא: "אי זה הוא מעונן?".

נשאלתי כך: רבנו פוסק בהלכות שבת (ה, א) שיש לברך על הדלקת נר של שבת, אולם הברכה הזאת לא מופיעה בתלמוד הבבלי או הירושלמי, או הספרא, או הספרֵי או התוספתא. ולכן, אם אין אנו רשאים לחדש ברכות שלא נכתבו במקורות הנאמנים, למה רבנו פוסק לברך ברכה זו? ולכאורה מה ההבדל בין הברכה "להדליק נר של שבת", לבין ברכת "הנותן ליעף כוח" או ברכת "על מצות ציצית", אשר שתיהן לא מופיעות בשום מקור מאלו שנזכרו לעיל ואין לברכן? תשובה: רבנו פוסק בהלכות שם וכֹה דבריו: "וחייב לברך קודם הדלקה, 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת' – כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים". כלומר, הדלקת נר בשבת היא מצוה מדברי סופרים ולכן אך טבעי שהם תיקנו לברך עליה. והסיבה שברכה זו איננה מופיעה במקורות שלפנינו, היא או בגלל שהיה לה מקור בגמרא אשר נשמט במהלך הדורות, שהרי הגמרא שלפנינו מלאה וגדושה בתוספות ובשיבושים ובהגהות וגם בהשמטות, או בגלל שעניין זה היה כל-כך ברור ופשוט לחכמים ע"ה עד שלא היה צורך לציינוֹ, או מפני שההיגיון והשכל הישר מורים שיש לברך על הנר של שבת, וכפי שרבנו מדגיש בהלכה לעיל: "כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים", או מסיבה אחרת שאיני יודעהּ. חזקה על רבנו שדבריו הם דברי אמת, אף אם אין מקור מפורש לכך. ועתה לסיפא של דבריך: אין מה להשוות בין הברכה הנדונה, לבין הברכות האורתודוקסיות שציינת: "הנותן ליעף כוח" או "על מצות ציצית". הברכות הללו כלל לא נתקנו על-ידי החכמים ע"ה, והם אף לא חייבו את האדם ללבוש "טלית קטן", שאף היא המצאה של האשכנזים.