אדיר דחוח-הלוי

נשאלתי כך: האם מותר לעבוד במשטרה בשבת בתפקיד סייר? כי יכול להיות שלא יהיה אירוע חריג שמצריך ממני להיות נוכח, ואם לא יהיה אירוע כזה, האם אהיה בגדר מחלל שבת? תשובה: ספק פיקוח נפש דוחה את השבת, אפילו ספק רחוק. והואיל וספק הוא, שהרי לעתים מתרחשים אירועים שמוגדרים כפיקוח נפש – מותר לך ואף מצוה לסייר ולהראות נוכחות. אמנם, יש לפעול לכך שכל ניידות המשטרה יהיו חשמליות, וכך יצאנו מגדר חילול השבת. כמו כן, יש להיזהר ולהישמר מאד מביצוע פעולות מיותרות שאינן הכרחיות לאכיפת החוק, ועל האדם שעובד בשבת להתפלל לה' אלהיו שיסייע לו לבצע אך ורק את הפעולות הנדרשות. חשוב להוסיף, שלא ייתכן שלא לשמור על תקינות חיי העם ביום השבת, והעדר משטרה וכוחות אכיפה עלול לגרור להתפוררותה של החברה כולה, ולצער וליגון עצומים לבני האדם אשר ייפגעו כתוצאה מהעדר אכיפה. כלומר, עצם העובדה שמתקיימים סיור ושמירה בשבת מרתיעה את הרשעים והאויבים מלבצע את זממם, ומלפעול פעולות שמסכנות חיי אדם. "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ" (יש' סב, ו–ז).

נשאלתי כך: האם מותר לשבח שחצן אורתודוקסי על אתרוגו "המהודר"? הוא קנה אותו כדי שכולם יחשבו שהוא היהודי הקדוש והמהדֵּר ביותר בכל הקהילה, ומטרתו היא שכולם יתפעלו ממנו ויעריצו אותו, וכך האגו שלו ינופח וימלא במשהו את נפשו העשוקה והריקנית. בקיצור, כל מטרתו היא השגת שבחים והלל וכבוד מדומה מן הציבור, כדי לרומם את שחץ ליבו. תשובה: גם אם אתרוגו אכן אתרוג מקורי, דהיינו גם אם אתרוגו אינו מורכב כמנהג האשכנזים ועבדיהם הנרצעים, מצוה רבה היא להתעלם לחלוטין מאותו שחצן ומאתרוגו. וכמה מגוחכים המה רודפי הכבוד למיניהם אשר קונים אתרוגים מורכבים, ונדמה להם שהם כוכבים בשמים, בעוד שאפילו לצאת ידי חובת מצות לולב אינם יוצאים, ואתרוג מינות מכוער מאד בידם. והנני מכיר גם יוסי אחד, דרדעי אורתודוקסי רודף כבוד שמתאמץ למצוא אתרוג תימני במשקל כבד, וכל זאת כדי למשוך תשומת לב בבית-הכנסת ולפרסם תמונות שלו כדי שכולם יעריצוהו וירוממוהו לעילא-לעילא, וכך יחפה ברעש ובצלצולים מהובלים על אפסותו האנושית. ואותו יוסי לא מסתפק באתרוג תימני במשקל כבד, וראיתי שלקח לו גם לולב עבה מאד מדקל נוי (לאחר שערוסי התיר לו ליטול בלולב שכזה), ורדיפת הכבוד טמטמה אותו לגמרי. ולא אשכח איך עובד האלילים הלזה התאונן על-כך שהנני אומר על קאפח אלילו שהוא תועה ומתעה, והשבתי לו שאיני עובד את קאפח, אלא את ה' יתברך שמו, ודברי האמת הללו נותצו כגלים על עורלת אוזנו, "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם, וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה [...] וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי" (יש' מד, יח–יט). "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיה יג, טו).

להבנתי ניתן ואף ראוי לומר הלל ביום העצמאות, ואיני סבור שרבנו היה מתנגד לאמירת פרקי תהלים להלל ולהודאה, ואף שיש סברה בתלמוד שאין להרבות באמירת ההלל (שבת קיח ע"ב), סברה זו לא נפסקה להלכה. אולם, בשום פנים אין לברך לפניו ולאחריו, מסיבה חינוכית חשובה מאד: באמירת ההלל בברכה תחילה וסוף יש רוממות רבה מאד ל"חכמי הדור", כאילו יש מה להשוות ביניהם לבין חכמי המשנה והתלמוד אשר תיקנו תקנות וקבעו ברכות. אולם, "חכמי הדור" של ימינו הינם מחללי-שם-שמים במקרה הפחות גרוע, ולא מעטים מקרבם הינם אף מינים גמורים שמתעים את עמֵּנו אחרי התהו וההבל, ודינם הוא "מורידין ולא מעלין" – כמו לדוגמה הקוקו הידוע בציבור, אשר מבקשים עתה להנציח את זכרו המאוס בחוק מיוחד. לפיכך, מצד אחד הנני משיב שאפשר ואף ראוי להודות לה' יתברך באמירת פרקי ההלל, אך מצד שני אין לברך לפניו ולאחריו, כדי לזכור ולהזכיר שעם-ישראל עדיין רחוק מאד מדרך האמת, וכומרי השחץ האורתודוקסים עדיין מתעים ומתעתעים ומסיתים ומדיחים את עמֵּנו מדרכי מישרים, לדרכי מינות ומדוחים. עלינו לזכור ולהזכיר, שטרם קמה בישראל סנהדרין-אמת, סנהדרין-אמת שתשיב עטרה ליושנה, ושתכשיר את הקרקע לשיבת עמֵּנו לאלהיו. ועתה לסיבה ההלכתית, בהלכות קרית-שמע (א, ח) פוסק רבנו כך: "ברכות אלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא ובית-דינו תיקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן". מפשט ההלכה עולה שאין להוסיף ברכות מדעתנו מעבר למה שתיקנו עזרא ובית-דינו (ואף שדברי רבנו ברורים, יש להזכיר למתפלפלים ש'ספק ברכות להקל', דהיינו גם במקום שיש ספק אין לברך בשום פנים). כמו כן, אסור להוסיף ולברך מן הטעם האמור לעיל, דהיינו, עלינו לזכור ולהזכיר ש"חכמי הדור" של ימינו אינם כחכמי דורו של עזרא, ולא מפני שאין להעניק סמכות לחכמי האמת שבדור – אלא מפני שחכמי הדור של ימינו הינם מחללי-שם-שמים, כומרים פרו-נוצריים שהפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים אימתני.

"וַיַּרְא יוֹסֵף, אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל" (בר' מב, ז), ושם תרגם אונקלוס: "וַחֲזָא יוֹסֵף, יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן, וְחַשֵּׁיב מָא דִּימַלֵּיל עִמְּהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָין, וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוֹן" וכו'. כלומר, אונקלוס מתרגם את המלים: "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" – "וְחַשֵּׁיב מָא דִּימַלֵּיל עִמְּהוֹן", דהיינו יוסף חשב והרהר מה הוא יֹאמר לאחיו וכיצד יתייחס אליהם, ושאלה קמה וניצבה: מה ביקש אונקלוס ללמֵּד? ובכן, אונקלוס ביקש ללמדנו שיוסף לא פעל מתוך פרץ זעם ונקמה, אלא מתוך דעת ומחשבה. ליוסף הייתה מטרה והיא להעמיד את אחיו במבחן: האם הם יפקירו את בנימין אחיהם ויַפנו לו עורף, וכמו שהם נהגו עם יוסף במכירתו? או שהם התחרטו על הפקרתם ועל שנאתם ליוסף, יעמדו בחירוף נפש לצידו של בנימין, ויעשו ככל אשר לאל ידם כדי שהוא לא יילקח מהם לעבדות? וכידוע, אחֵי יוסף עמדו במבחן, ובסופו ראה יוסף שאחיו אכן מבכים על חטאם.

ראו על כך כתבה כאן.

ראו נא כתבה כאן.

ראו נא כתבה כאן.

בהלכות חנוכה (ד, ה) רבנו פוסק כך: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה [=במהלך שקיעת החמה] – לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק – וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יותר. עבר זמן זה אינו מדליק". ובכן, לכתחילה יש להדליק את נרות החנוכה "עם שקיעת החמה", דהיינו כ-20 דקות לפני זמן צאת שלושה כוכבים האמור בלוחות הנפוצים, ומדליק והולך לכתחילה בכל אותן 20 דקות הללו. ולעיון נרחב בדרכו של רבנו בעניין שקיעה החמה, ראו: "השקיעה לפי רבנו". ובדיעבד, יכול להבנתי להדליק בברכה "עד שתכלה רגל מן השוק", דהיינו עד שעה די מאוחרת שכבר לא מתהלכים אנשים ברחובות אותה העיר או אותו היישוב – שהרי הזמן שרבנו מגדיר להדלקה בדיעבד, שהוא "כמו חצי שעה או יותר", מותאם לזמן שבו כלתה הרגל מן השוק באותם הימים שנפסקה ההלכה, ולכן רבנו מוסיף בהגדרת הזמן הזה "או יותר". דהיינו, במקום שאנשים מתהלכים ברחובות, יש להאריך את הזמן הזה בהתאם לזמני הילוך בני האדם. ושימו לב להמשך ההלכה האמורה: "וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק. הדליקה וכבתה – אינו זקוק להדליקה פעם אחרת [=ובוודאי שלא יברך שוב אם החליט להדליקה]. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק – אם רצה לכבותה או לסלקה, עושה". כלומר, שלוש פעמים רבנו מדגיש שזמני ההדלקה נקבעים לפי זמני הליכת בני האדם בשוק, דהיינו ברחובות העיר, ולכן נראה לי פשוט מאד שניתן ואף חובה להדליק בברכה גם לאחר צאת הכוכבים, עד השעה שבה בני האדם חדלים מלהתהלך ברחובות.

אחד החברים היקרים פנה אלי וכתב כך: אני רוצה להתייעץ איתך במשהו. ברוך ה' אני בחודשים האחרונים התחזקתי מאד. במורה הנבוכים, בהלכה לפי רבנו הקדוש. ואני גם רוצה להודות לך רבות על סדרת המאמרים נגד פירוש רש"י! אתה לא יודע כמה הייתי צריך את זה, ואני כל כך נהנה לקרוא את זה שוב ושוב, בצבא יש שיעורים על פרשת השבוע עם פירושי רש"י ומאוד התקשיתי להיות נוכח. בימים האחרונים אני סובל ממחשבות טורדניות ואלה מחשבות כפירה, שאולי אין אלוהים בעולם, ואולי התורה היא לא אלוהית, וזה משגע אותי. כל פעם שאני לומד ומתפלל המחשבות האלה רודפות אותי וזה מתסכל אותי ברמות. החלום שלי זה להיות תלמיד-חכמים ולהיות דבק בהקב"ה ובהלכות של רבנו. והמחשבות האלה מלחיצות אותי ואפילו מפחידות אותי. יש לך המלצה מה אוכל לעשות? איך להשתלט על המחשבות הטורדניות האלה? זה מעולם לא קרה לי! אני רוצה שיהיו לי רק מחשבות טהורות ואני רוצה להיות דבק בהקב"ה ובהלכות משנה תורה, זה החלום שלי, ואני עובד על זה מאד קשה. אני אפילו מדבר עם דמעות בעיניים, עוברים לי דמיונות מהמחשבות האלה שאני הופך לחילוני, ואין לך מושג כמה יש לי חשק ומוטיבציה לתורתנו הקדושה, וכמה אהבה יש לי, אני מפחד לאבד את זה, ואתה האדם היחיד שאני יכול לשתף אותו בזה, כמו שהחזרת אותי בתשובה כאדם חילוני אני בטוח שיש לך את העצות הכי טובות לתת לי. תודה לך על הכל. תשובה: שלום עליכם, עצתי הראשונה לך היא לפנות להקב"ה שֶׁיָּאֵר את עיניך להבין ולהשׂכיל. וככל שתשׂכיל את חוקי התורה ומצוותיה ותבין את מוסריותם וחכמתם, כך תבין יותר ויותר שמקורם הוא מקור אלהי, ושבן-אנוש אינו מסוגל להמציא תורה כֹּה מדויקת באיזוניה המופלאים. וביחס לאמיתת מציאותו של בורא-עולם ניתן להוסיף ולומר כך: תישען על שלושה עניינים שקל להבינם ולאמצם למחשבה: האחד, לא יעלה על הדעת שהמציאות הנפלאה והמשוכללה שסביבנו לא נבראה ולא מתקיימת על-ידי בורא שבראהּ ומקיימהּ; והשני, בשאלת מציאותו של בורא-עולם כבר כילו את ימיהם כל הפילוסופים הקדמונים, והגיעו למסקנה שהוא קיים. והשלישי הגדול מכולם הוא מעמד הר סיני, אשר כל עם-ישראל ראה ושמע את הקולות ואת ה' מדבר עם משה, כלומר אבותינו היו עדים לכך שה' הוא האלהים ואין בלתו – ואם היה שקר בדבר, מסורת זו לא הייתה מצליחה להשתמר, שהרי מסורת זו טוענת שכל עם-ישראל ראו ושמעו את הקולות ואת האותות והמופתים הגדולים במעמד הר סיני. ואם מסורת זו בהכרח אמת לאמיתה, וודאי שגם מוסֵר התורה שעמד בראש ההר הוא שליח אמת. ואם מוסֵר התורה אמת וודאי שכל הנביאים ע"ה שבאו אחריו והטיפו לשמור את התורה שהוא מסר לנו בהר סיני, אף הם אמת ואף נבואותיהם יוכיחו. ועוד בעניין זה ראו נא: "זכרו מעמד הר סיני".

בעבר פורסם פוסט שבו הפניתי ליובל נפש לרכישת תפילין לפי הרמב"ם, משום מה הוא נמחק ולכן הנני חוזר ומפרסם אותו כאן, יובל נפש, טלפון: 054-6671712, 050-8740047 יובל שואל כיצד הננו רוצים את התפילין ומפרט כמה עניינים, ולהבנתי כך יש להשיב לו: א) בתים – אפשר סטנדרט ואפשר בגודל קטן יותר, עדיף גודל קטן יותר. ב) פרשיות – ניתן שיובל יכתוב וניתן שמישהו אחר יכתוב, לא משנה (יובל ייקח מחיר יותר גבוה). ג) תיוג – עדיף שהן יהיו מתויגות ובהתאם לפסק הרמב"ם. ד) צורת האות שי"ן של תש"ר (תפילין של ראש) – רצוי שתהיה שקועה כמסורת הקדומה. ה) מטלית – להבנתי שאלתו היא האם לכרוך את הקלף של התפילין במטלית כפי מסורת התורה-שבעל-פה. ואם הבנתי נכון, תמוה מאד בעיניי שיובל שואל על-כך שהרי זו מסורת התורה-שבעל-פה, וכי מותר למכור תפילין שאינם לפי מסורת התורה-שבעל-פה? ו) שיער – אין להוציא, דהיינו אין לנהוג במנהג המקובלים ולהוציא קווצות שיער לסטרא-אחרא הדמיונית שמפעפעת במוחותיהם של השוטים, ותמוה מאד בעיניי שיובל בכלל שואל על-כך, מפני שאסור באיסור חמור למכור תפילין של מינות לשוטים ולהניח מכשול לפני העיוורים. ז) רצועות – שיהיו מושחרות משני הצדדים כדברי רבנו בהלכה. ח) ימני/איטר – מי שימני שיבקש כמובן תפילין-של-יד שיתאימו לידו הימנית. ט) קשר תימני – איני יודע בדיוק למה כוונתו, אבל ברור ששני הקשרים, של יד ושל ראש, ששניהם יהיו כמסורת הקדומה והנאמנה ששמרו ושימרו יהודי תימן. י) יש להוסיף ולציין בפני יובל שלא יוסיף את הסרח העודף שבהמשך הקשר של התפילין-של-יד, דהיינו את התוספת הזו שיש בסופה קשר של מעין יו"ד, מפני שזה מנהג המינים (רש"י), ויש להתרחק ממעשי המינים ומכל מנהגותיהם המאוסים. גילוי נאות: הוכחתי בעבר את יובל נפש, ואמרתי לו שהתפילין, וכן כלל המכירות שהוא מוכר, דהיינו הקלף של התפילין וכו', כולם נמכרים במחירים גבוהים מאד, עד כדי מחירים מופקעים שיש בהם חילול-שם-שמים – אך הוא סירב לקבל את תוכחתי בתוקף ואף בגסות. איני מכיר מישהו אחר שמוכר תפילין לפי הרמב"ם, זה מה שיש, ולצערי כל הדרדעים האורתודוקסים אשר סוטים אחרי קאפח וערוסי הנבלים כבר חלו בעקבותיהם במחלת רדיפת הבצע, ואינם מבינים על מה ולמה הנני מוכיחם, אך כבר טחו עיניהם מראות, וליבם נאטם מלהשׂכיל. "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ?" (מלאכי ג, יד).

נשאלתי כך: שלום אדיר, אני אוהבת מאד ולומדת הרבה ממאמרים על היהדות. האמת שממש התפלאתי לקרוא כל-כך הרבה שנאה ליהודים שהם לא ספרדים. אני ספרדייה, אבל גם אוהבת ומעריכה את חב"ד ואת כל העשייה שלהם למען הקהילות השונות. אני ממש לא מבינה את הביקורת הנוקבת כלפי יהודים אחרים... עלינו לכבד אחד את השני, לאהוב שלום ולרדוף שלום. בברכה, רות. תשובה: שלום וברכה, השנאה שלי כלפי האשכנזים ועבדיהם הנרצעים (דהיינו הספרדים והתימנים האורתודוקסים אשר תועים אחריהם בעיוורון) איננה נובעת ממוצאם, אלא מבחירתם להרוס ולהחריב את תורת משה, ומצוה לשנוא אותם לפי התורה-שבעל-פה שקיבלנו בהר סיני, והעניין כבר הוּכח בעשרות מאמרים. כמו כן, אשכנזי שיבחר ללכת בדרך האמת הישרה יהיה בעיניי אח יקר ואהוב. לעומת זאת, תימני או ספרדי שמתעקש ללכת אחרי ההבל יהיה בעיניי מאוס ונתעב ביותר, לא פחות מאשכנזי. הסיבה שהנני מתמקד באשכנזים היא מפני שהם המקור להשחתתה של תורת משה. וכדי לעקור שיטה רעה יש לתקוף את מקורה הרע. ואולי יום יבוא, אם תרצי, ואם תמשיכי ללמוד ולהשׂכיל, ותביני זאת. ואם יורשה לי אפנה אותך לשני מאמרים בעניין הדברים שציינת: א) "תשובה לליאל", אולי מתוך התשובה לליאל תוכלי ללמוד משהו על דרך האמת ועל אהבת ה'; ב) "האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה?"; ויש עוד מאות רבות של מאמרים שמוכיחים את דרכנו. בהצלחה רבה!

לכאורה, רבנו כורך את ההבדלה יחד עם הקידוש כמצוה מן התורה, גם בספר-המצוות עשין קנה, וגם בהלכות שבת פרק כט. ברם, בהלכות יב–יג שם רבנו פוסק כך: "מי שהיה [...] אוכל בשבת, ויצא השבת והוא בתוך סעודתו – גומר סעודתו, ונוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר-כך מבדיל עליו [...] היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון תחילה ואחר-כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצוות בכוס אחד, שמצות קידוש היום ומצות ברכת המזון, שתי מצוות של תורה הן". מהלכות אלה עולה בבירור שההבדלה היא מדרבנן, כלומר הקושיה שעולה מהלכות אלה חזקה מאד, ולהבנתי מחייבת לסבור שההבדלה מדרבנן, שהרי רבנו אומר בזה כמעט במפורש שההבדלה דרבנן. זאת ועוד, ביחס לקידוש רבנו פוסק (כט, יד): "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח". ברם, ביחס להבדלה רבנו פוסק (כט, יז): "מדינה [=עיר] שרוב יינה שכר, אף-על-פי שהוא פסול לקידוש מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה". ומזאת עולה, שההבדלה איננה בכלל "קידוש היום" שנצטווינו עליו בתורה, אחרת לא היו מתירין להבדיל על השכר. כמו כן, גם בפירוש המשנה (קידושין א, ז) וגם בהלכות עבודה-זרה (יב, ד) רבנו מציין בעניין חובת מצות הקידוש, אך ורק את "קידוש היום", ואינו מזכיר כלל את ההבדלה. יתר-על-כן, בספר המצוות (עשין קנה) רבנו מצטט את המכילתא שהיא המקור המרכזי להבנתי לעניין זה, וכך רבנו אומר שם: "ולשון המכילתא: זכור את יום השבת לקדשו בברכה, ובַפֵּרוּש אמרוּ זכרהו על היין", הרי שלא נזכרה ההבדלה במכילתא, ומה שנאמר לאחר-מכן בספר המצוות: "קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו", אין זה המשך המכילתא אלא דברי רב אחאי בשאילתות. ויתרה מכולן, המתבונן הנבון יבחין שרבנו מיד בהלכה הראשונה מורה לנו שההבדלה מדרבנן, שהרי רבנו פוסק כך בראש פרק כט: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' [שמ' כ, ח], כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש". הנה, רבנו קובע במפורש שמצות-העשה מן התורה היא אך ורק הקידוש, שהרי אם גם ההבדלה הייתה מן התורה היה עליו לומר: "כלומר זכרהו זכירת שבת בקידוש והבדלה". אך רבנו הזכיר בהגדרת המצוה רק את הקידוש, ורק לאחר-מכן הוסיף: "וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו". ועדיין שאלה במקומה עומדת: מדוע רבנו כורך את הקידוש וההבדלה יחדיו גם בספר-המצוות וגם בהלכות שבת פרק כט, באופן אשר קרוב להשוות את מעמדה של ההבדלה למעמדו של הקידוש? ובכן, לדעתי רבנו כרכם יחדיו על דרך "אי ההקפדה" משום כבוד השבת וחשיבות ההבדלה. רבנו חשש שאם הוא יֹאמר במפורש שההבדלה מדרבנן יזלזלו בה, והגאונים כבר קדמו לרבנו בעניין זה, דהיינו בטשטוש העובדה שההבדלה מדרבנן כדי שלא יזלזלו בה, שהרי בספר המצוות רבנו מצטט מדברי השאילתות, שם נאמר: "קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו". ובמלים אחרות, רבנו, בעקבות הגאונים, ראה לנכון לרומם את ההבדלה ולהשוות את חשיבותה לקידוש כדי שלא יזלזלו בה, הואיל ובצאת השבת האנשים ממהרים לעסקיהם.

נשאלתי כך: רבנו פוסק (מאכלות אסורות ט, כז): "מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר שלבין השיניים שאינו סר בקינוח". מניין לרמב"ם שעוף נכלל באיסור? תשובה: כך נאמר במסכת חולין (קה ע"א): "אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא, בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". וכך היא הסוגייה בדברי הרי"ף (לז ע"ב): "ושמעינן מהא דהאי דאמר ר' חסדא: אכל בשר אסור לאכול גבינה, דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אף-על-גב דשהי ליה כי האי שיעורא, קרי אנפשיה חלא בר חמרא". מכיוון שאין חילוק בסוגיה בין בשר עוף לבשר בהמה, נראה די ברור שבמלה "בשר" שנזכרה בתלמוד ובדברי הרי"ף נכללים גם בשר עוף וגם בשר בהמה. שהרי לא יעלה על הדעת שאין צריך להמתין כלל בין עוף לגבינה... אלא פשוט וברור שחכמי התלמוד ע"ה כללו את שני סוגי הבשר בסוגיה. ואף אוסיף ואוכיח זאת: 1) בדקתי ומצאתי כי יש כ-300 מופעים של המלה "בשר" במסכת חולין. מבדיקת עשרים המקורות הראשונים עולה, כי במחצית מהם המילה "בשר" משמעהּ גם בשר עוף וגם בשר בהמה... הנה אפוא המקור לפסקו של רבנו; 2) כמו כן, ההיגיון מורה שאין הבדל בין עוף לבשר לעניין שהייה בין בשר לחלב, כדי שלא ליצור בלבול, שהרי בדרך-כלל קוראים גם לעוף בשם "בשר", לפיכך שיטתו של רבנו הגיונית מאד; 3) יתר-על-כן, נראה שרבנו פסק כן גם בשל העובדה שבשום מקום לא נאמר שיש לשהות לאחר אכילת עוף מספר שעות שונה, ורבנו הסיק מכך שאין הבדל בין עוף לבשר לעניין הַשְּׁהייה. אגב, נשים לב שאביו של מר עוקבא היה ממתין לאחר אכילת בשר עד ליום המחרת, ורק ביום המחרת הוא היה אוכל גבינה, ומר עוקבא קרא על עצמו את הביטוי: "חלא בן חמרא" (חומץ בן יין), ללמדנו שחכמים ע"ה ראו חשיבות גדולה להמתנה בין בשר לחלב, ולכן קשה מאד לסבור שהם היו מקלים לחלוטין בין בשר עוף לחלב, ואם היו מקלים בזה היו מפרסמים זאת. עוד נשאלתי: מדוע דווקא שש שעות? תשובה: ובכן, בגמרא נאמר שבסעודה הבאה (לאחר אכילת בשר) מותר לאכול גבינה. וכנראה שהעולם לא השתנה מאז ועד היום, והטווח הממוצע שבין הסעודות הוא כשש שעות. וכך פוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (ט, כז): "מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה ובין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר שלבין השיניים שאינו סר בקינוח". אגב, נשים לב שבמלה "בשר" שבסיפא, רבנו כולל גם בשר עוף וגם בשר בהמה. וזו ראיה נוספת לכך שחכמים ע"ה השתמשו במילה "בשר" כדי לכלול בו בשר בהמה ובשר עוף.

נשאלתי כך: לפי רבנו הרמב"ם, אם אדם אוכל בשר ואחר כך מקנח את שיניו היטב כדי להסיר את הבשר, האם יהיה מותר לו לאכול גבינה או לשתות חלב מיד לאחר מכן בלי לחכות זמן כלשהו? תשובה: רבנו פוסק (מאכלות אסורות ט, כז): "מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר שלבין השיניים שאינו סר בקינוח". ונראה לי, דאף אם האדם הסיר את כל הבשר שבין השיניים עליו להמתין שש שעות, שהרי רבנו אומר: "עד שישהה ביניהן שיעור סעודה אחת", ואם רבנו היה סבור שניתן להסיר את הבשר ולאכול מיד גבינה היה עליו לומר: "לא יאכל אחריו חלב עד שיסיר את הבשר או עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת" וכו'. לפיכך נראה לי שחייב להמתין שש שעות על כל פנים. כמו כן, החילוק הזה לא נשמע בגמרא. ודרך אגב, כוונת רבנו באמרו "כמו שש שעות" היא שלא ימתין עם סטופר, אלא פחות או יותר. זאת ועוד, נראה לי שהטעם שרבנו מציין בהלכה: "מפני הבשר שלבין השיניים שאינו סר בקינוח", הוא טעם כללי ובלתי תלוי בקינוח. כלומר, אף שרבנו קובע את הטעם הזה, הוא אינו מחלק בין מי שמקנח את שיניו לבין מי שאינו מקנח את שיניו, ומדוע? ובכן, אולי לא סמכו על בני האדם שיקנחו את שיניהם היטב, או שחכמים ע"ה חששו שאם יתירו לאדם לקנח את שיניו וכו', היתר זה יוביל לעקירת הדין של המתנת שש שעות, כי כך הוא טבע האדם: בתחילה בני האדם היו מקנחים את שיניהם ואוכלים מאכלי חלב, ולאחר מכן, לאט-לאט, היו מקנחים באופנים פחות ופחות יסודיים, עד לשטיפה בלבד וכיו"ב, עד שהדין הזה היה מתמסמס.

נשאלתי כך: למה לשלמה המלך מותר לכתוב שיר משל על ה' ומכנהו "דודי", ולנו אסור? ומה ההבדל בין לומר כתר ולומר מלך? תשובה: לכל אדם מותר לכתוב משלים ביחס לבורא-עולם ובתנאי ששורה עליו רוח-הקודש, ברם, גם את המשלים הללו שנכתבו ברוח-הקודש אסור לנו באיסור חמור לומר בתפילת הציבור. יתר-על-כן, מי שכותב פירוש לתורה לדוגמה, ומצהיר במפורש שהוא כותב פירוש פשטני שכל מגמתו היא חתירה לפשוטו של מקרא, אסור לו באיסור חמור לנהוג כשלמה המלך, אלא חובה עליו לנהוג כאונקלוס, כרס"ג וכהרמב"ם. אגב, יש הבדל בין סוגי התארים שציינת, דהיינו "כתר" ו"מלך": כתר הינו תואר אשר מחייב הגשמה, שהרי מדובר בתואר שמייחס חפץ חומרי לבורא יתעלה. לעומת זאת, התואר "מלך" רחוק בהרבה מן ההגשמה, מפני שהוא רק מתאר יחס בינינו לבין בורא-עולם. ועל ההבחנה הגדולה שבין שני התארים תוכל ללמוד במאמר: "תורת שלילת התארים – תארי החיוב". כמו כן, על האיסור להתפלל במשלי כתבי-הקודש לפני ה' יתעלה, ראה במאמר: "זמרירי חרזני הסליחות – מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות", בפרק: "תנאי השימוש בתארים האסורים".

שלום לכל החברים, ב"ה יצאה לאור מהדורה מתוקנת ומשופרת לספר "אפיקים לדרך האמת - חלק ב" (מהדורה שלישית). ניתן להורידה במדור ספרים, או כאן. מועדים לשמחה ולששון!

נשאלתי כך: בעניין צליית כבד על הגז, האם מותר להכשיר כבד בצלייה על-גבי רשת שתחתיה מונח מגש שמקבל את הדם? ואם מדובר במגש די צמוד, כשני סנטימטרים מתחת לרשת? כלומר, האם אין בעיה שהדם נוזל למגש והאדים שלו עולים בחזרה לכבד שנצלה על הרשת? ושמא עדיף להשתמש במגש שאינו בנוי כתבנית אטומה אלא במגש שיש בו חריצים? תשובה: אין איסור לצלות ולהכשיר באופנים שציינת, שהרי אף בתנור סגור שיש בו הבל רב, אין איסור לצלות כבד, ואין איסור להניח תחתיו כלי שיקבל את הדם. כמו כן, פסק ההלכה הוא שריח אין בו ממש, ואסרוהו, דהיינו את האדים, אך ורק בצליית שחוטה ונבלה בתנור אחד, וגם זה אך ורק לכתחילה, אך בדיעבד בשר השחוטה מותר (ראה הלכות מאכלות אסורות טו, כט). זאת ועוד, הכלל הגדול הוא שהאש שואבת מן הבשר, ולא מבליעה בו איסור. לסיכום, להבנתי אין צורך להחמיר ולהשתמש דווקא במגש שיש בו חריצים, ובין כך ובין כך יעלה הבל רב.

נשאלתי כך: שלום עליכם ומועדים לשמחה, האם מותר לי ליצור מוזיקה דרך המחשב בחול המועד? אני עושה זאת כתחביב וכדבר שמסב לי עונג, ומשקיע בזה לא מעט. תשובה: עליכם השלום ומועדים לשמחה ולששון, תחילה יש לדעת, ששמיעת מוסיקה אינה מותרת אלא לצורך ריפוי הנפש מדכדוכה, שהרי חכמים קבעו שכל עוד בית-המקדש חרב אין להשמיע כלי זמר, ובעניין זה ראה: "האם מותר לשיר ולנגן בשמחות בימינו?", "האמנות במשנת הרמב"ם". לפיכך, אם אתה יוצר מוסיקה לאחרים כדי לרפא את נפשם, לא ראוי לך לעשות כן בחול-המועד, הואיל ולא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה ובמצוות – וזו השמחה השלמה והאמיתית, ראה: "השמחה במשנת חז"ל והרמב"ם". ברם, אם אתה מדוכדך בחול-המועד, מותר לך ליצור מוסיקה כדי לשמח את נפשך.

נשאלתי כך: מדוע הרמב"ם בהלכות לולב (ח, ט) מתיר בימי הסוכות (למעט יום טוב ראשון) לקיים מצות לולב בלולב הגזול והגנוב? איך ייתכן לברך לאלהים עם לולב גזול או גנוב? כמו כן, הייתכן שהראב"ד יותר מוסרי מהרמב"ם? שהרי הוא פוסק כירושלמי שלולב הגזול – פסול. תשובה: פסקוֹ של רבנו הוא פסקם של חכמי התלמוד והגאונים, שהרי כלל הוא ש"כל מקום שנאמר 'ופליגא' יצא הנפלג מההלכה", ויש להוסיף ולשאול: אדם שגנב מחברו בקבוק מים מהמקרר האם הוא פטור מלברך עליו "שהכל נהיה בדברו"? אדם שגנב לחם מהמכולת, האם הוא יהיה פטור מלברך עליו "המוציא לחם מן הארץ"? ברור שלא, אלא הוא חייב לברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה אף שהלחם הוא לחם גזול או גנוב. והוא הדין כאן, גם מי שגוזל או גונב לולב מחברו היה ראוי לברך עליו ואפילו ביום-טוב ראשון, אלא שיש לנו בעניין זה לימוד ייחודי, לפיו נאסר עלינו בתורה לקחת ביום הראשון לולב שאינו שלנו, ולכן באופן מיוחד נאסר עלינו לברך על לולב הגזול והגנוב ביום טוב הראשון של סוכות, אך בשאר ימי החג – מותר. ועתה לדברים שנאמרו בתלמוד הירושלמי (יב ע"א): "תני רבי חייה 'ולקחתם לכם' – משלכם ולא הגזול. אמר רבי לוי: זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו: אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו". ואין שום ראיה לכך שהתלמוד הירושלמי חולק על דברי התלמוד הבבלי, שהרי הלימוד בירושלמי עוסק במצוה מן התורה "ולקחתם לכם" ואין לקיחה אלא ביום הראשון, ודברי ר' לוי המדרשיים שמובאים בירושלמי לאחר-מכן, נועדו אך ורק לחזק את האיסור ליטול לולב הגזול או הגנוב ביום-טוב. ולעצם הרעיון לפיו מותר ואף חובה לברך גם על אוכל או לולב גנוב, ובכן, נראה לי שהוא מבטא את יסוד התשובה. כלומר, גם אם אדם חטא לא ננעלת בפניו הדלת לתשובה ולחרטה, וגם לאחר שעשה עבירה עדיין פתוחה בפניו הדלת לקיום המצוות ולשוב בתשובה שלמה. וברור שהפוחז לא היה מוסרי יותר מהרמב"ם והגאונים וחכמי התלמוד, שהרי הוא היה שוטה רשע וגס-רוח ואף מסופק בענייני הגשמה, ומהשגותיו עולָה דמות של מגלומן וכסיל יהיר, אשר אינו מבין הלכה לעומקה, ואינו יודע מאומה על יסודות הדת המחשבתיים של דת משה.