סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ד)
ראיה לב: מדוע מכשפי האופל אינם מוכיחים שניתן ליצור נבראים?
הנני מזמין את כל הטוענים שספר-יצירה הוא ספר שמכיל בתוכו חכמה נפלאה ומופלאה, שיוכיחו את הדבר ושיַראו לנו כיצד הם בוראים באמצעות שרבוטיו אדם או עגל משולש... ועצם העובדה שמעולם לא תועדה יצירת נברא כלשהו ואפילו יתוש קטן, מעידה כאלף עדים לכך שספר-יצירה הוא ספר מינות עקוש ויקוש, והפירוש הנדון הינו שרבוט אירופי נחות. ולא יעלה על הדעת שרס"ג יֹאחז בהזיה לפיה ניתן ליצור ולברוא יש מאין באמצעות לחשושים...
"וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי, עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי, נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ, כֵּן הָיוּ לָךְ אֲשֶׁר יָגָעַתְּ סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ אֵין מוֹשִׁיעֵךְ" (יש' מז).
ומי כן סבר שניתן לברוא וליצור באמצעות לחשושי לחשים מהובלים? על כך בפרק הבא.
מהו המקור שסילפו המינים כדי לטעון שהעולם נברא ברצפי אותיות?
במדרש בראשית רבה (א, א) שנזכר לעיל בראיה לא, נאמר שהקב"ה היה "מביט בתורה ובורא העולם [...] היך מה דאת אמר: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [משלי ח, כב]" – והואיל והקב"ה ברא את עולמו בחכמה מפוארה ומשוכללה עד מאד, חכמי המדרש ייחסו את החכמה האדירה הזו לתורה, כדי לשבֵּח לרומם ולפאר את התורה ולעודד את לימודה וקיומה; וכדי להוכיח לכם שאכן רק כך יש להבין את המדרש, אעתיק לפניכם פרק מתוך המאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", שכותרתו: "המקור להזיה – תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן":
כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה שהקב"ה ברא את עולמו בכישופים נעוץ בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש בעניין זה במסכת ברכות (נה ע"א), ושם נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".
כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה שמו זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.
ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש מבקש ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר-התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש שם יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללה.
ובמלים אחרות, חלילה לחכמים מלומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירופי אותיות", וכאמור כל מי שסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים ומלחששים תהו והבלים. אלא, האותיות הללו הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף ספרותי בולט ונאה מאד: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.
ואצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק בספר משלי שם עוסק בחכמה, ולאו דווקא בתורה. מדוע אפוא המדרש מחליף את החכמה בתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:
"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [פרק ח במשלי עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [=כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים [...] כיוון שהעיד השֵּׂכל ונאמר בכתובים כי היוצר יתהדר ויתרומם ברא מה שברא בחכמה – כלומר [באופן] מחוכם ומושלם – [ומאמר מוסגר זה נועד לשלול מה' חכמה שהיא חוץ ממנו, כי ייחוסה הוא שיתוף], נתברר בכך מה שאמר על החכמה שהיא קדמה לכל הבריאה בחיוב, לפי שהכל לא נברא אלא מחמתה [כלומר, לפי שהכל לא נברא אלא בחכמה]. [...]
והנה, עצם החכמה, ואף-על-פי שאינה עומדת בעצמה [דהיינו איננה ישות בעלת מודעות], הרי אין מציאותה נעדרת בכל נברא שברא ה' [שהרי הכל נברא כאמור בחכמה מופלאה]. ותיאר כאן כל מעשה בראשית, אמר על מה שנברא ביום הראשון: 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם' [משלי ח, כז] [...] והגיעה החכמה לתכלית הכבוד באמרה: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן' [שם, ל], כי בה מחדֵּש כל מה שמחדֵּש ובה יוצרו ומוציאו לפועל וממציאו. והיא בלי ספק על דרך המשל שמחה יום-יום, כי כל דבר שנברא בכל יום היא מתחדשת עמו [...] ואמרה: 'וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים' [שם] לא בעצמי, לפי שאינה פרט [=ישות בעלת מודעות], אלא, נוחליי ורוכשיי [=החכמים], עליהם אמרתי: 'וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם' [שם, לא]. והמאמרים האלה מן ההפלגה וההגזמה בכבוד החכמים מפני שמלאכתם מלאכת שמים".
נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש החליפו את החכמה בתורה כדי לרומם את מעלת התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם לימוד וקיום התורה. כללו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כפשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...
וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם המדרש בברכות מטרתו היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.
והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חוכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל. ומעידים על אמיתת דברינו גם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג), על החכמה: "'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים [=משוכללים] – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".
עד כאן מתוך המאמר, וכבר ראינו ראיות לא מעטות לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג הוא זה ששרבט את הפירוש לספר-יצירה, ועוד נראה כמה ראיות מעניינות לכך בהמשך מאמר זה.
בחינת ספר-יצירה ושיירי פירושו של השרבטן-הזייפן
עתה אחל לסקור את ספר-יצירה גופו וכן את שיירי הפירוש, ומכיוון שמדובר בפירוש עקוש ויקוש אשר מתאמץ מאד לרומם ולהחדיר הזיות מאד נחותות שאין להן שום בסיס מדעי אמיתי, התוצר הסופי הוא פירוש קשה להבנה, פירוש שמפליג וסוטה פעמים רבות מהנושא המרכזי: הוא ספר-יצירה והפרשנות סביבו, לדרשות ופרשנויות ועניינים אחרים. כללו של דבר, מדובר בשרבוט שהוא בזבוז זמן מוחלט שגורם נזק למעיין בו – בייגעוֹ אותו בהזיות, בכל מיני דרשות דחוקות ובסטייה תמידית מהנושא המרכזי לעניינים אחרים, עד שהקורא מואס בספר הנגעל והמבחיל הזה – ראיתי לנכון לצמצם ככל שניתן את הסקירה הזו, למען בריאותי הנפשית.
ובכן, בהקדמת שרבוטו לספר יצירה, המחבר קובע שהדבר "החשוב ביותר במה שהשיגה תבונת המתבוננים [...] והקשה ביותר [...] הוא היסוד הראשון אשר ממנו הוּצאו היסודות הללו הגלויים". כלומר לפי המחבר, העניין הקשה ביותר בכל המציאות הוא חקירת הדבר אשר ממנו ברא הקב"ה את ארבעת היסודות: אש, מים, רוח ועפר. ושאלה צריכה להישאל: מי בכלל אמר שיש יסוד כלשהו שממנו הקב"ה ברא את ארבעת היסודות? והלא עצם ההנחה הזו שיש יסוד נוסף שממנו הקב"ה ברא את היסודות הינו השערה והזיה שאין לה שום בסיס מדעי אמיתי. וכאמור, כל שגיאה מדעית בספר-יצירה היא עדוּת לכך שמדובר בנבואת שקר ותעתועים. כמו כן, מעשה בראשית אינו הדבר הקשה ביותר מכל החכמות שבעולם! שהרי חכמים ע"ה כבר קבעו שמעשה מרכבה, דהיינו המחקר באמיתת הבורא והשגחתו וכו', הוא הקשה מכולם.
פרק א הלכה ראשונה
וז"ל ה"הלכה": "בשלושים ושתיים נתיבות פלאות חכמה חקק [=ברא ברצפי אותיות, וזו גם משמעות המילה 'חקק' שבספר-האופל] יה, ה' צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים, אל, שדי, רם, ונישא, שוכן עד, וקדוש שמו – ברא את עולמו בשלושה ספרים, בספר וספר וסיפור. עשר ספירות בלימה, עשרים ושתיים אותיות, שלוש אמות, שבע כפולות, ושתים-עשרה פשוטות".
הזייפן כתב שרבוט ארוך מאד לשורות הפגאניות הללו, שבו הוא קופץ כמנהגו מעניין לעניין, עד שהדברים שנוגעים ישירות להזיות הסתומות שנאמרו בהן מועטים מאד, ואביא לפניכם את תמצית הדברים בלבד, כי מייגעים המה מאד-מאד וממש מטמטמים את המוח. ובכן, ביחס למלים "ברא את עולמו בשלושה ספרים, בספר וספר וסיפור" – שלושת הספרים הללו "ספר וספר וסיפור" הם לפי המחבר בפירושו "כתב ומספר ודיבור, והם עשרת המספרים המוגדרים, ושתיים ועשרים האותיות". כלומר, בורא-עולם ברא את עולמו בשלושה עניינים: בעשרים ושתיים האותיות, בעשרת המספרים, ו"בדיבור" דהיינו בחיבור רצפים שונים מהם.
ואף שמדובר בטמטום שאין לו תחתית, שהרי אין שום ראיה לכך שהקב"ה פעל ופועל כהוברי ההברים הכעורים אשר מצרפים אותיות לרצפי הבלים שאין להם שום משמעות, בכל זאת יש חשיבות רבה לדברים הללו מצד אחֵר, והיא, שלפי מחבר הפירוש הלזה, עשר הספירות האמורות בספר יצירה כלל אינן עשר הספירות האמורות בספר-האופל, אלא מדובר בסך-הכל בעשרת המספרים, אחד שתיים וכו' עד עשר, וזהו! לא דרגות, לא הנהגות, לא ישויות פגאניות, כלום ושום דבר, רק אותם עשרת המספרים שמלמדים את התינוקות בשירי הילדים...
יתר-על-כן, היעלה על הדעת שהקב"ה ברא את עולמו ברצפי אותיות כמכשפי עובדי האלילים האילמים? וכבר הוּכח בהרחבה בראיה א שמלמול כישופי רצפי אותיות הינו תועבה חמורה. ומן הדברים שם עולה מפורשות שמדובר באיסור תורה חמור, ולכן לא ייתכן שה' יתברך ברא את עולמו בהבירת הברים ובלחשושי רצפי אותיות מהובלים, ויחנך אותנו בזה לדרכי המאגיה וההזיות שהוא כֹּה מבקש להרחיקנו מהם: עד שהציר שכל התורה סובבת עליו הוא הרחקה מעבודה-זרה ומכל גרורותיה – וכל בר דעת מבין שדבר זה פשוט לא ייתכן! "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְחֹבֵר חָבֶר [...] כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דב' יח).
נחזור לשרבטן, כאמור, ברובו המכריע, השרבוט ל"הלכה" זו מפליג לעניינים אחרים אשר אינם קשורים בקשר ישיר לעצם השורות שראינו לעיל ואשר מכוּנות "הלכה א". ולכן הנני מדלג על כל דבריו המייגעים אשר מסַכנים את בריאותו הנפשית של האדם, ואביא לפניכם רק עוד קטע אחד שניתן ללמוד ממנו משהו לענייננו, ובכן, בעמ' מב אומר משרבט הפירוש כך:
"וכיוון [...] שאינה ניתנת להשׂגה [=החכמה כיצד נבראו הנבראים יש מאין] [...] היאך טען אברהם אבינו שהוא הגיע אליה? ונֹאמר שהוא לא טען שהוא עמד על אמיתת איכות הבריאה המעשית [=היאך נברא החומר שממנו נבראו היסודות], אבל הזכיר שהוא צייר במחשבתו הופעת הבריאה [=בריאת היסודות מן החומר האמור ובריאת הנבראים מהם], כמו שאנחנו [...] מציירים במחשבתנו שהוא ברא את הדברים לא מיש ואין אנו רואים היאך יתהווה יש מִלֹּא יש [כלומר יש מאין], כך נצטייר לוֹ שבקיעת הדיבור באוויר וצורת האותיות בו משתרטטים שרטוטים ומתהווים תבניות שאינם דומים זה לזה, ושמקצת אותן השרטוטים והתבניות מקבצים חלקים מן האוויר וסוחטים אותם ונוצר המים, ומקצתם מעלה את המים ויישאר ממנו דבר כפסולת ונהיה העפר, ומקצתם מחמם את האוויר ומדללו ומחריפו ויהיה ממנו האש, וכל זה מפעולות הבורא לא מפעולותינו, כמו שלדעתנו הבריאה היא למענו לא למעננו" וכו'.
ובכן, לאחר שהוּכח במדע האמפירי שתורת ארבעת היסודות שהחזיקו בה הקדמונים הינה הבל מהובל, כל הדברים לעיל ראויים למחזורית הקרובה, שהרי כולם מבוססים על אותה תורה מדעית מהובלת. ומדוע הם ראויים למחזורית והלא גם רבנו שגה בַּתפישות המדעיות הללו? ובכן, כמו שכבר הוּסבר לעיל, מה שהיה בידי רבנו הוא המדעים הקדמונים והוא ביקש ללמדנו שלימוד המדעים הללו מעורר לאהבת ה' יתעלה, והוא-הוא קיום מצות ידיעת ה'. ועדיין דבריו שרירים וברירים וקיימים שהרי עדיין ניתן ללמוד מדבריו מהי מצות ידיעת ה'! לעומת זאת, ספר יצירה מתיימר ומתרברב לטעון שהבלי ארבעת היסודות ניתנו לנביא, דהיינו לאברהם אבינו ע"ה, כלומר אברהם קיבל אישור לתורת ההבל הזאת במראה הנבואה, וכפי שנאמר בסוף ספר יצירה: "וכשהבין אברהם [...] נגלה עלה הקב"ה [...] ועשאוֹ אוהבו, וכרת לו ברית" וכו'.
ואם מדובר בעניין נבואי שנסתר מיניה וביה על-ידי המדע האמפירי שבימינו, הרי שנבואתו של אברהם אבינו הינה שקר וכזב! והוא הדין למשה רבנו שגם הוא לפי מחבר הפירוש קיבל את הדברים הללו בנבואה (עמ' מב) – ואם אכן כך, הרי שכל תורתנו נפלה לבירא, שהרי אם נפל פגם ולוּ הקטן ביותר בנבואת הנביאים, וכל שכן הגדולים שבהם – כל תורתנו שקר ופלסתר. ולכן ראוי להשליך למחזורית את ספר היצירה המטופש, אשר מערער על יסודותיה של תורת משה ובנוסף לכך גם מסכן את בריאותו הנפשית של האדם בעצם גרירתו להזיות מאגיות.
זאת ועוד, השרבטן-הזייפן מתעתע בדבריו לעיל, ואסביר: הוא יודע שלא ייתכן לידע כיצד ברא ה' יתעלה יש מאין, ואף אסור לעסוק בדברים הללו, ולכן הוא מטשטש את כוונותיו של בעל ספר-יצירה כדי להכשירו – כאילו כל כוונתו הייתה ללמד כיצד נבראו היסודות מיסוד אחר. אולם, אין להזייתו שום ראיה מספר-יצירה עצמו, אדרבה, מספר-יצירה עולה בבירור שהוא עוסק בבריאת וביצירת יש מאין ברצפי אותיות, וכמו שעולה ברורות מן ה"הלכה" שראינו.
ובהמשך שרבוטו (ג, ו) הזייפן "שוכח" את תעתועו ומדבריו עולה שהיסודות נבראו יש מאין:
"כי אלה סודות הספר [...] ואמר סוד גדול מכוסה מופלא ומפואר שממנו יוצאין אש רוח ומים [...] אלה הם סודות בריאת היסודות הללו מן הכ"ב אותיות והמספרים, מה שנצטייר באוויר תבנית [...] ונעשה מים, ונצטיירה תבנית [...] ונהיה העפר, ושהאוויר אשר הוצאו ממנו לחיותיו נעשה אש [...] ושאר האוויר שלא נסחט הרי הוא קיים [...] וייתכן שהוא סוד מכוסה רומז בו אל העפר [...] וסוד מופלא רומז בו אל המים [...] וסוד מפואר רומז בו אל האש".
וכן כותב הזייפן בהמשך שרבוטו (ב, א): "לפי שכבר הודיענו בפרק הראשון שאלו הל"ב דברים אשר עשרת המספרים עשרה מהם [=והשאר הן 22 האותיות], הם ראשית הנבראים".
פרק א הלכה שנייה
וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, במספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכֻוונת באמצע, במילה ולשון ופה. ומידתן עשר שאין להן סוף: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד".
מחבר הפירוש חוזר בפירושו שם על-כך שעשר הספירות הן "עשרת המספרים המוגדרים", דהיינו אחד, שניים וכו' עד עשרה; והוא ממשיך ומפרש שם את "ההלכה" הזו אף שהקשר בין דבריו לבין פשט ההלכה רעוע מאד-מאד, והנה כמה דוגמות: לפי המחבר חלוקת האצבעות "חמש כנגד חמש" נועדה ללמד על-כך שכל מעשי ה' מאוזנים; ו"בִרְיָת יחיד מכֻוונת באמצע" הכוונה היא להשגחת ה' שמקיפה את כל העולם; והמלים "במילה ולשון ופה" הכוונה בזה שכל עניין לא יושג אלא ב"קול ומילה וחיבור", דהיינו בהברות, ובחיבור ההברות לאותיות, ובחיבור האותיות הללו למלים; אפשרות נוספת: מדובר בסמלים לתבונה, למשפט ולדיבור.
וכך ממשיך המחבר ותולה בגיבובי המלים שבהלכה כל מיני סמלים ודרשות, אשר מתאימות לדרשות השטחיות לעמי הארצות או למשועממי בתי הכנסיות, שנועדו להעביר את הזמן ולהצדיק את המשכורות שמשולמות לדרשנים למיניהם כאילו הם חכמים גדולים... כללו של דבר, פירושו להלכה זו אינו קשור ליצירת העולם במאומה, אין בו שום דבר שהוא בגדר "סתרי תורה", הקשר שלו לטקסט רעוע מאד, והוא למעשה רק דורש את הטקסט, מעין "וורט". ובקיצור, בזבוז זמן משווע, "וורטים" שטחיים ונחותים מסוג ג ועוד בלשון עוועים מייגעת.
ואוסיף משהו בעניין חלוקת המספרים "חמש כנגד חמש": ובכן, מחבר הפירוש טוען שחלוקת המספרים "חמש כנגד חמש" דהיינו "מה שחילקן לשניים ולא יותר הוא כדי ללמד שאין שום דבר מן המקבילים שהוא שווה מכל צד כי אם הקבלת המספרים, אבל כל שזולתן תואם מצד ושונה מצד אחר", והוא נותן דוגמה להזיה הזו: "וסוד דבריו אלה [...] כפי שאנו רואים בעשר האצבעות וכל מה שעשה" – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וההיפך הוא הנכון: דווקא הנבראים, ואף מאותו הסוג, אינם תואמים במדויק, ואילו מעשי ידי האדם אשר נעשים לפי תבניות הנדסיות מוגדרות הם התואמים באופן מדויק, ולהזיה הזו הוא קורא: "סוד"... יתר-על-כן, איזו תועלת צמחה מדבריו אלה? ללמוד מן האצבעות שפעולות ה' מאוזנות? וכי מן האצבעות יש ללמוד זאת? ולא מאופני הנהגת הבורא את האדם והעולם, דהיינו מענייני השגחה ומדע עמוקים?
ודרשה זו לפיה עשר האצבעות "חמש כנגד חמש" מורות על-כך שהקב"ה ברא את העולם באופנים מאוזנים רדודה מאד, שהרי לא רק מענייני השגחה ומדע עמוקים ניתן ללמוד על איזוני הבריאה העדינים, אף ממערכת החוקים והמצוות התורניים שניתנו לנו בהר סיני, וכל מי שיתבונן לעומקן ימצא מערכת משוכללה של איזונים מופלאים, וכדברי רבנו במורה (ב, לט): "כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימָּצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון [...] כך הדבר בתורה הזו [שקיבלנו בסיני] כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".
פרק א הלכה שלישית
וכך נאמר ב"הלכה" זו: "עשרים ושתיים אותיות, יסוד שלוש אומות, שבע כפולות, ושתים-עשרה פשוטות. שלוש אומות: א' מ' ש', יסודן כף זכות וכף חובה, ולשון חוק מכריע בינתיים. שבע כפולות: ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת', יסודן חיים ושלום וחכמה ועושר זרע חן וממשלה. שתים עשרה פשוטות: ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' ן' ס' ע' צ' ק', יסודן ראיה שמיעה ריחה שיחה לעיטה תשמיש מעשה והילוך רום שחוק הרהור ושינה".
משרבט הפירוש ממשיך לדרוש דרשות נבובות מן הטקסט העקוש של "הלכות" יצירה, והנה דוגמות: לפי מחבר הפירוש, שלוש האותיות ה"אומות" דהיינו היסודיות, הן אל"ף ומי"ם ושי"ן, והן נועדו ללמד על-כך שבין כל שניים יש דבר המבדיל ביניהם: "והניח כנגדן שכל שניים אינם נפרדין כי אם בשלישי שיאזן ביניהם [...] האוויר מבדיל בין השמים והארץ [...] ולשון המאזניים מאזן בין שתי הכפות [...] ודיני ממונות נפסקין בשלושה [...] כדי שאם נחלקו שניים יכריע ביניהם השלישי". ואנכי שומע ולא אבין, בשביל ללמוד שבין כל שני עניינים ישנה הבחנה אנו נדרשים לדרשה העלובה הזאת? והלא מדובר בעניין שהוא בגדר "מושׂכל ראשון", כלומר אפילו תינוק קטן שרק נולד יודע להבחין בין אימו לבין בקבוק החלב שלו לבין המוצץ שלו. ואיך יעלה על הדעת להכתיר דרשה עלובה שכזו בספר שכותרתו מורה על סתרי התורה העמוקים ביותר? זו פשוט בדיחה, ואף לא מצחיקה, שהרי לפיה תורתנו היא תורת הבל לילדי הגן.
כמו כן, ביחס ל"שבע הכפולות" שנזכרו בהלכה, אומר משרבט הפירוש שהן סמל ומשל ל"שבע המעלות המוענקות לאדם: החיים והשלום והחכמה והעושר והזרע והחן והשלטון [...] אלו השבע מעלות שמטיב בהן ה' לצדיקים [...] העושר והחכמה והבנים [...] והנואי [...] והכוח [...] והזקנה [...] והשיבה היא שלום". ושוב דרשה נבובה שאין לה שום הכרח, אלא מתאימה לדרשני בתי הכנסיות למיניהם אשר כל תכליתם היא להפיג את שעמומם של עמי הארצות, ולהפליא אותם בדרשות רדודות שתועלתן מועטה מאד ובנדון דידן אף מזיקה! שהרי איך יעלה על הדעת שדרשות הבל נחותות שכאלה הינן "סתרי תורה"? הייתכן שזוהי תכלית החכמה בתורתנו? והלא דרשות ריקות ומומצאות שכאלה ניתן לשרבט לאלפים ולרבבות. וכל אחד יכול להחליט ששבע האותיות הללו הן סמל לשבעת ימי השבוע או למעלות מידותיות שונות...
ומשרבט הפירוש ממשיך לעוד דרשת תת-רמה: "ושתים עשרה הפשוטות [...] וכנגדן שתים עשרה סגולות שהאדם זקוק להן, הראות והשמע והריח והדיבור והמזון והתשמיש והמעשה וההילוך והכעס והשחוק וההתבוננות והשינה", והדברים הללו מגוחכים שהרי "ההילוך והכעס והשחוק וההתבוננות והשינה" נכללים כבר בסגולת "המעשה" – ואם יש להתייחס להילוך ולכעס ולשחוק וכו' בנפרד מדוע שלא להזכיר גם את המלאכה וגמילות החסדים ולימוד התורה והמדעים, וכן את אהבת ה' יתברך והענווה? וכי הענווה לא נחוצה קצת יותר ממידת הכעס? כללו של דבר, מדובר בדרשות הבל שנועדו להפליא את הפתאים, דרשות שאין להן שום קשר לשם המפוצץ של הספר: "ספר יצירה", המתרברב לעסוק בסתרי תורה העמוקים ביותר.
פרק א הלכה רביעית
וכך נאמר ב"הלכה" זו: "שבהן חקק יה ה' צבאות אלהי ישראל, אלהים חיים אל שדי, רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו, שלושה אבות ותולדותיהן, שבעה כבושין וצבאותיהן, ושנים עשר גבולי אלכסן. ראיה לדבר, עדים נאמנים עולם שנה ונפש, חוק עשרה, שלושה, שבעה ושנים-עשר, ופקודים בתלי גלגל ולב".
ושוב מחבר הפירוש גולש לדרשות שרירותיות שאין להן שום קשר אמיתי עם הטקסט, והנה דוגמות: לפי המחבר, שלושת האבות הם היסודות, ה"כבושין" הם מנהיגים [...] כובשי הארצות", ו"שנים-עשר גבולי האלכסן" הם "גבולי הזויות [...] כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא", ומה הקשר בין "שנים עשר גבולי האלכסן" למשפט פיתגורס? ואֵלו שנים-עשר גבולות יש לאלכסון? ואפילו הדרשן מחויב למצוא איזשהו קשר בין הטקסט לדרשה... משרבט הפירוש גם מחליט ש"התלי" שנזכר הוא "מקום מפגש שני הגלגלים, כלומר גלגל המזלות וגלגל השמש", וגם לזה אין שום הכרח, ומה התועלת שהועיל לנו בזה? האמנם מי שרוצה ללמוד על מבנה העולם הקדום וגלגליו המדומיינים יבין משהו עליהם מספר יצירה?
והזייפן ממשיך וטוען שכוונת ה"הלכה" לעיל: "וראיה לדבר עדים נאמנים", היא לכך שיש שלושה עדים אשר מעידים על מציאות הבורא יתעלה, ומי הם שלושת העדים הללו? "העולם, והשנה [כלומר תקופות השנה] והנפש [וכוונתו לגוף האדם]" – וכל שלושת העדים הללו נכללים במדעים המשוכללים שבהם הקב"ה ברא את העולם, וניתן לחלק את המדעים הללו לקטגוריות מדעיות רבות מאד, אך מחבר הפירוש מתעקש באופן שרירותי לכלול את המדעים שניתן ללמוד מהם על מציאות הבורא לשלוש קטגוריות בלבד, ומֵהן הוא מחליט לפרוט את כל העניינים לפרטי פרטים. ואין שום הכרח לכך, אלא כאמור מדובר בדרשות נחותות ועלובות.
ומחבר הפירוש מאריך מאד בדרשות רדודות, והנה עוד אחת: "עשרת המספרים והכ"ב אותיות הרי ההכרח להן – ברור, וקוצר יד כל חכם להוסיף עליהן – ברור, ויש בכך הוכחת כפיית העושה את ברואיו, ועליונות הבורא על כל נמצא עד שאינו יכול להשתחרר ממה שהגביל לו וחקק עליו וכלאוֹ בו והקיפוֹ אותו, והוא יתברך ויתקדש" וכו'. ואיך יעלה על הדעת ללמוד על שלטונו המוחלט של הבורא יתעלה מהזיות עלובות שכאלה? הייתכן ללמוד על יכולתו המוחלטת של בורא-עולם על נבראיו מכך שלא ניתן להוסיף על עשרת המספרים ועשרים ושתיים האותיות? וגם אם לא ניתן להוסיף מספר או אות על המספרים וכ"ב האותיות, והלא ראיה חלושה שכזו מעמידה בסכנה גדולה את הוכחת יכולתו של בורא-עולם, מפני שקל מאד לתעתע בראיות שכאלה ולשלול אותן. כלומר, דרשה זו פותחת פתח לכפירה כי ברגע שמאן-דהו יתעתע שניתן להוסיף ולוּ אות אחת, הרי שהוא שלל בזה את יכולתו המוחלטת של הבורא... ורק סכל גמור יביא ראיה ליכולתו של הבורא על נבראיו מהזיות שכאלה, רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.
פרק ב הלכה ראשונה
וכך נאמר ב"הלכה" זו: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא עשתי-עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהן וחקור מהן, ודע וחשֵּׁב וצור, והעמד דבר על בירורו, והושב יוצר על מכונו. ומידתן עשר שאין להן סוף, צפיונן כמראה בזק, תכליתן אין להן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כיסאו הן משתחווים".
והואיל ובעל ספר-יצירה חוזר על הזיותיו הראשונות, מחבר הפירוש מחרה ומחזיק אחריו וגם הוא חוזר בראש דבריו על הזיותיו הראשונות: "החל בעל הספר בפרק זה במה שהקדים, לפי שכבר הודיענו בפרק הראשון שאלו הל"ב דברים אשר עשרת המספרים עשרה מהם [והשאר הן עשרים ושתיים האותיות], הם ראשית הנבראים" – כלומר שהם נבראו ראשונים ובהם ברא ה' את העולם. הוי אומר, כל הנבראים נבראו באמצעות רצפי אותיות ומספרים, וכבר הרחבתי בזה בחלקים הקודמים, וכאמור לא יעלה על הדעת שה' פועל כמכשפים הוברי ההברים.
בהמשך דבריו משרבט הפירוש גולש לדרשות כדרכו וכמנהגו, דרשות שאין להן שום קשר לעניין הנדון, דהיינו לאופני יצירת הבורא יתעלה שמו את עולמו, והנה דוגמות: השרבטן-הזייפן לומד מהמלים שנאמרו ב"הלכה": "הבן בחכמה וחכם בבינה", שהחכמה היא הבנת הדבר הקיים והתבונה היא הבנת הדבר שעתיד להיות, והוא מחליט שבעל ספר-יצירה שילב את המילים הללו זו בזו כדי ללמד על-כך ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה", או שכל האותות והמופתים אשר עשׂאם ה' יתברך לאבותינו, בדומה להם הוא יעשה גם לנו. ואיני מבין מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ומדוע אנחנו צריכים לרמזים כדי להבין את העניינים הפשוטים? שהרי הרעיונות הללו מפורשים בספרי הנביאים והכתובים, וכך נאמר בקהלת (א, ט–י): "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", וכן נאמר במיכה (ז, טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", מדוע אפוא אנחנו זקוקים לרמזים עקושים של בעל ספר-יצירה כדי ללמוד על רעיונות מפורשים וברורים ופשוטים אשר מופיעים בפשטי דברי הנביאים? ומה הקשר שבין הרעיונות הללו לספר-יצירה, דהיינו לספר שמתיימר לעסוק במעשה בראשית?
משרבט הפירוש ממשיך ואומר שהנמצאים "מורים על בונה שבנאם", ומדוע הוא נזקק ללמוד על עניין זה מספר יצירה? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? וכי הוא לא למד פסוקים מפורשים בדברי הנביאים? לדוגמה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו), ולא מדובר כלל וכלל ב"סתרי תורה", אלא בעניינים יסודיים ביותר שרבנו הרמב"ם קובע בראש ספר המדע, במצות ידיעת ה'!
משרבט הפירוש ממשיך בהזיותיו, והוא קובע שהמלים הבאות בהלכה: "בחון בהן וחקור מהן", מורות על-כך שכל הסופרים ובעלי המלאכות אינם יוצאים ממסגרת עשרת המספרים ועשרים-ושתיים האותיות אשר נזכרו בספר יצירה: "ורצה בזה שהמדבר כאשר מדבר והסופר כאשר סופר ויתר בעלי המלאכות כאשר עושים ומחברים ומרכיבים אינם יוצאים מכללם, אלא עושים כל זה מהם ובהם, כמו שאמר 'בהן ומהן', ואין דרך לצאת מן העשרה במספר ולא מן הכ"ב בדיבור". ודברים אלה הזיה מוחלטת, שהרי הקדר כאשר יוצר את קערות החרס אינו נעזר לא באותיות ולא במספרים, אלא הוא פועל ויוצר בידיו באופנים מוחשים וממשיים.
והוא ממשיך וקובע: "וזה ממה שמורה על-כך שהנבראים מתוחמים, אינם יכולים לצאת מן הקו אשר מתח עליהם בוראם יתרומם ויתהדר", ואיני מבין, וכי בשביל להבין שכל גוף במרחב מוגבל למקומו ולנפחו אנחנו זקוקים לרמזי ספר-יצירה? והלא מדובר במושׂכל ראשון, כלומר כל תינוק קטן מאד כבר יודע לראות עצמים ולזהות את נפחם וגבולותיהם. ושוב, אין שום קשר בין הפרשנויות המוזרות והמגוחכות הללו של משרבט הפירוש ל"סתרי תורה" או לענייני יצירה עמוקים, וכפי שעולה משמו השחצני של ספר-יצירה, כאילו מחברוֹ הגיע עד חקר הבריאה.
ומשרבט הפירוש ממשיך ללמד עניינים פשוטים שאין להם שום קשר עם אופני יצירת הבורא את עולמו, וכך הוא מפרש את המילים: "ודע וחשֵּׁב וצור", שנאמר בהלכה לעיל: "ועניינֵי שלוש מילים הללו, שהאדם צריך תחילה לידע, ואחר-כך להתבונן ולהבחין, ואחר-כך לקבוע דעה". פשש... באמת? לפני שקובעים דעה צריך ללמוד היטב? בשביל זה אני צריך את הזיות ספר יצירה? בשביל זה צריך לחבר פירוש עקוש בלשון עילגים ועוועים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!
עוד אומר מחבר הפירוש שהמלים "והעמד דבר על בירורו והוֹשֵׁב יוצר על מכונו", כוונתן לומר שעלינו לקבוע במחשבתנו שניתן ללמוד מן המציאות אשר לנגד עינינו, כלומר "האור הזה הוא אור באמת, וכך החושך. והחם הזה הוא חם בבירור, וכך הקר. והעצם הזה אין בו ספק, וכך המקרה" – וברור שדבריו כנגד כת "המתכלמין" אשר סברו שאין ללמוד מאומה מן המציאות אשר לנגד עינינו. ועל כל פנים, עניין יסודי זה אינו בגדר "סתרי תורה", להיפך, מדובר בעניין כל-כך יסודי אשר יש לפתוח בו את העיון במדעים, ומרוב פשטותו בימינו אפילו לא עוסקים בו, כי ברור שניתן ללמוד ולהסיק מסקנות מן המדעים המשוכללים שסביבנו ושהם אינם הזיה.
ומשרבט הפירוש ממשיך ומפרש את המילים שבהלכה: "ומידתן עשר שאין להן סוף צפיונן כמראה הבזק, תכליתן אין להם קץ", והוא מסביר שכוונת בעל ספר-יצירה במילים הללו היא לכך שהחכמה ראשיתה בזרזיף דק ובהמשכה הינה נחל נובע, ואנכי השתמשתי במים כמשל והוא השתמש בברק כמשל, והנה דבריו: "רצה בזה כי ראשיות הדברים מופיעים בשכל כברק [...] ואחר-כך מתגלים לו מתבררים עד שנעשים כמונחים לפניו" וכו'. ושוב מחבר הפירוש מפרש את ספר-יצירה באופנים שאינם קשורים כלל ליצירת העולם, ואף שגם אלה דברים נכונים כשלעצמם, אין להם שום קשר ל"סתרי תורה" או ל"מעשה בראשית". ונראים הדברים שמשרבט הפירוש אנס את ספר יצירה המאגי-הפגאני והיטה אותו בכוח לאפיקים אחרים. כלומר, ייתכן מאד שמשרבט הפירוש ניסה לטשטש את כוונותיו הפגאניות של ספר-יצירה.
בהמשך, השרבטן-הזייפן מסיק מִמָּשל הברק וקניית החכמה על האופן שבו המורה צריך ללמד את תלמידו, דהיינו מן הקל אל הכבד, והוא ממשיך ומרחיב בעניין זה מעניין לעניין, כללו של דבר, מחבר הפירוש משרבט עוד ועוד עניינים פשוטים כאילו היו עניינים ברומו של עולם.
ושימו לב כיצד משרבט הפירוש מסביר את המילים שבהלכה: "ודברו בהן כרצוא ושוב", וז"ל: "רוצה לומר שאלו המספרים כל זמן שמגיעים לעשרה חוזרים ונכפלים לעולם בלי סוף אצלינו". פשש... באמת? והלא כל ילד נבון בכיתה ד כבר יודע שאין סוף וקצה למספרים, הייתכן לומר על העניין הפשוט הזה שהוא בגדר "סתרי תורה" או "מעשה בראשית" – והשרבטן הלזה היה פשוט סכל גדול מאד, והוא אף תולה את "סתרי התורה" הללו במשלי הנביאים, כלומר הוא מביא ראיות ממשלי הנביאים העמוקים וטוען שכוונתם ללמד ברמזיהם על-כך שאין סוף למספרים... וזו פשוט הזיה מוחלטת, ואין מגוחך יותר מפרשן אשר מתרברב לעסוק ברזי עולם, בעוד שרמתו האינטלקטואלית והמתימטית שואפת לאפס מאופס. והנה הפסוקים שהוא מביא כראיה לאינסופיות המספרים: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יח' א, יד), "הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (איוב לח, לה), "וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ" (זכ' ב, ז). ואין קשר בין האמור בנביאים ל"מסקנה המרעישה" של משרבט הפירוש לפיה המספרים המתימטיים הם אינסופיים, פשש... איזה גאון, פרס נובל למתמטיקה!!
את ההלכה הנדונה חותם משרבט הפירוש בהסבר דברי ה"הלכה": "ולמאמרו כסופה ירדופו", ושימו לב להזיה שהוא משרבט לקמן לפיה צורות הסופות, דהיינו ענניהן ורוחותיהן וזעפיהן הן למעשה ציור ותיאור לאופנים שבהם האותיות והמספרים טסים באוויר ויוצרים את הנבראים! והנה דבריו ההזויים: "רצה בזה [בעל ספר-יצירה, דהיינו במילים 'ולמאמרו כסופה ירדופו'] לצייר במחשבותינו היאך נעשו תבניות האותיות והמספרים באוויר, ואמר, כמו שאתה רואה כיצד הסופות יש להן תבניות וציורים באוויר, ועם זאת שונים זה מזה ואף-על-פי שכולם עגולים. ומן הצורות הגשמיות יש מהן אשר ארכו יותר על רחבו, ומהן אשר רחבו יותר על ארכו, ומהן שהוא ישר, ומהן שמתרכב עם העיגול ריבוע, ומהם שמצטרף אליהם שלוש, ומהם שהוא עיגול על-גבי עיגול, ומהם שמשתלב מקצת עיגול באחר, וכל אלה תיאורים בסופות. והנה, על-פי קירוב זה [=בדומה לסופות] יקָּבע בליבנו היאך נצטיירו האותיות והמספרים ונקבעו באוויר".
האמנם הקב"ה מטיס באוויר אותיות ומספרים כסערת סופה? האמנם בהם הוא בורא ויוצר את הנבראים? ואיזו ראיה יש להזיה הזו מלבד השערה דמיונית מספרי עלי בבא וארבעים השודדים? הייתכן שהזיה נחותה שכזו אשר מתאימה לסיפורי האחים גרים, הינה בגדר "סתרי תורה"? הייתכן שהזיות שכאלה הן-הן "מעשה בראשית" שכֹּה נזהרו בהן החכמים? ומשרבט הפירוש לספר יצירה כל-כך שקע בהזיות נחותות עד שהוא שוב מביא ראיות מספרי הנביאים להזיות המגוחכות הללו, והנה דבריו: "לפיכך אמר: 'יְיָ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ' [נח' א, ג], ואמר: 'כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו' [יש' סו, טו], ובדומה למה שתיאר יחזקאל באופנים שהם משולבים: עיגולים עיגולים כשילוב אופן באופן, כך צמידות סופה לסופה, וסערה לסערה [...] וכאשר תעלה במחשבתך ציור אותיות ברוח ובאוויר כפי שתיארנו לא יהיה זה רחוק". ועד כמה אפשר להיות מטומטם? ואין שום קשר בין הפסוקים להזיותיו של משרבט הפירוש.
ושני הפסוקים שנזכרו מתארים את פעלו של ה' יתעלה כאשר הוא יעניש את הרשעים, והנה לפניכם הפסוקים האמורים בספר נחום שם: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי, אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְיָ נֹקֵם יְיָ וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו, יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְיָ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו, גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל, הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ, לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ".
והנה הפסוקים בישעיה: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְיָ אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו, כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ, כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְיָ, הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אחד אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ". ובפירוש רס"ג לישעיה נאמר כך: "בָּאֵשׁ יָבוֹא – יביא אש", דהיינו ייפרע מהרשעים על-ידי אש, ובפירושו הארוך שם הוסיף: "עונש באש, לפי שאמר: 'כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר' [שם]", והנה ראינו שרס"ג בפירושו שם אינו מזכיר את ההזיות של משרבט הפירוש לספר יצירה...
ולא די לו למשרבט הפירוש בכל ההזיות הללו, אלא שהוא מוסיף את הדברים הבאים: "ולפיכך נראה באחד הדורות, שהוא יתרומם ויתהדר כמו שניבא את הנביאים מאוֹר החיות ואופנים אשר יש להם תבניות העיגול, כך ניבא אותם מרוחות שיש להם עיגולים אלו, כמו שאמר: 'וַיַּעַן יְיָ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה' [איוב, לח, א] וכן: 'מִן סְעָרָה' [איוב מ, ו]". שמעתם? לא רק שהעולם כולו נברא ונוצר ומתקיים על-ידי הסופות הללו שטסים בהם אותיות ומספרים בטירוף, אלא שגם הנביאים מתנבאים מאותן הסופות העזות אשר מתערבלים בהן האותיות והמספרים...
וכמה הזיות אפשר לבלוע? ואיך אף אחד לא עצר לחשוב ולזעוק: מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!
פרק ב הלכה שנייה
וכך נאמר ב"הלכה" זו: "עשרים ושתיים אותיות, יסוד שלוש אומות, שבע כפולות, ושתים-עשרה פשוטות. שלוש אומות א' מ' ש'. סוד גדול מכוסה ומופלא ומפואר, שממנו יוצאין אש ורוח ומים שמהן נברא הכל. שבע כפולות ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת' משתמשות בשני לשונות: בּי בי, גּימל גימל, דּלת דלת, כּף כף, פּי פי, ריש ריש, תּיו תיו. רך וקשה, תבנית גיבור וחלש. כפולות שהן תמורות: תמורת חיים מוות, תמורת שלום רע, תמורת חכמה איוולת, תמורת עושר עוני, תמורת זרע שממה, תמורת חן כיאור, תמורת ממשלה עבדות".
הלכה זו דומה להלכה השלישית שבפרק הראשון, אלא שכאן בעל ספר-יצירה דורש דרשות שונות מן האותיות, ועל-כל-פנים, עיקר עבודתי כאן היא סקירת השרבוט לספר-יצירה, לכן לא ארחיב בעניין ההזיות של בעל ספר-יצירה, רק אומר שהוא החליט שמשלוש האותיות היסודיות דהיינו אל"ף, מי"ם ושי"ן לומדים "סוד מכוסה ומופלא ומפואר", ומהו הסוד הזה? שמִן האותיות הללו "יוצאין אש ורוח ומים שמהן נברא הכל", פשש... סוד כמוס לפרה ולסוס! פשוט הזיה מוחלטת, והמדע המשוכלל בימינו כבר שלל את ההזיות הללו וחשׂף את שקרי ספר יצירה.
ואסביר: הואיל ותורת ארבעת היסודות נשללה, הרי שלא יעלה על הדעת שמקורו של הספר הוא מקור אלהי כמו שטוען בעל ספר יצירה... אלא, ספר זה הינו שרבוטי כסילים אשר מדמים שהם גאונים עצומים שכל רז לא אניס להו, ואינם אלא שחצנים המתרברבים שהגיעו עד חקר "מעשה בראשית" בעוד שהם מינים ארורים וכסילים נבערים. כלומר, גם שחצנותם מעידה על-כך שמדובר בספר שקרי שיש להשליכו למחזורית הקרובה: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (ישעיה סו, יז).
בראש פירושו ל"הלכה" זו, משרבט הפירוש עוסק בהוכחה שיש עשרים ושתיים אותיות בלבד, כלומר הוא דוחה את טענות הטוענים שיש למעשה ארבעים ושתיים אותיות (הם מוסיפים את שבע הכפולות, שבע התנועות ועוד שש עיצורים שונים), ומאריך להוכיח מדוע יש למנות אך ורק עשרים ושתיים אותיות בלבד – וגם לעניין זה אין שום קשר ולו הקלוש ביותר ל"סתרי תורה", מדובר לכל היותר בוויכוחים לשוניים שוליים ביותר, כגון כיצד למנות את האותיות.
בהמשך פירושו משרבט הפירוש מאריך להסביר מדוע בעל ספר-יצירה לא הזכיר את יסוד העפר בראש ההלכה הנדונה, דהיינו מדוע הוא קבע שמשלוש האותיות שנזכרו יוצאים רק יסודות האש הרוח והמים. ובכן משרבט הפירוש מאריך במתן תירוצים לעניין זה, כגון: 1) מפני שאף אחד מבעלי הדעות לא סבר שהעפר הינו יסוד כל היסודות, ואילו באש ברוח ובמים יש כאלה שסוברים שהאש היא היסוד הראשון ויש הסוברים שהרוח היא היסוד הראשון וכו', ואילו העפר אין אף אחד שסובר שהוא היסוד הראשון; 2) או מפני "שהעפר כיוון שהוא מרכז הכל ונושאו לא ראה צורך להזכירו"; 3) או מפני שהעפר שוקע במים ולא נראה עליהם, וכָלַל את העפר ששוקע במים יחד עם יסוד המים; 4) או מפני שחכמי קדם לא ידעו להעריך את כמות העפר שבכדור הארץ, ורק ידעו לחשב את כמות העפר יחד עם המים, לפיכך כללם יחד; 5) או מפני ששאר היסודות משתנים ונאפסים והופכים לעפר באופן טבעי לא הזכירוֹ; 6) כמו שבעל ספר יצירה לא הזכיר את חומר הנבראים עצמם שנבראו מ"ספר וספר וסיפור", דהיינו מעשרת המספרים, מעשרים-ושתיים האותיות, ומשילובם זה בזה ברצפים שונים – כך הוא לא הזכיר את יסוד העפר, והוא-העפר כמו החומר הנברא והממשי שלא נזכר ב"ספר וספר וסיפור".
ושאלה קמה וניצבה משלל ההשערות הללו: מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! מהי התועלת שהועיל לנו השרבטן הלזה בהתעסקוֹ בשאלה מדוע בעל ספר-יצירה לא הזכיר את יסוד העפר? במה הוא תרם לנו? כל-שכן שמדובר בהשערות רחוקות ולעתים אף מגוחכות – ויתרה מזאת, מה הקשר בין השאלה הנדונה וההשערות שקיבץ משרבט הפירוש ל"סתרי תורה"? ולא רק שלא מדובר ב"סתרי תורה" או ב"מעשה בראשית", מדובר בבזבוז זמן מוחלט ואף בסכנה מחשבתית חמורה, שהרי השכל האנושי כאשר יראה את "סתרי התורה" הללו ויראה עד כמה מדובר בעניינים נחותים (אם הוא יצליח להתמודד עם עילגות הלשון ועיקשותו של ספר יצירה) – הרי ששכלו יתאכזב אכזבה כֹּה גדולה ומרה מנחיתות התוכן הנלמד, שהוא עלול לכפור בעיקר! ובהמשך דבריו ועד סוף ההלכה משרבט הפירוש מאריך מאד בכללים לשונים שנוגעים לאותיות בגד-כפת רפויות ודגושות, ואין שום קשר בין כלליו ל"סתרי תורה" או ל"מעשה בראשית". והנני מתחיל לחשוב שאין לזייפן באמת מה לומר על עצם שרבוטי ספר-יצירה...





תגובות