דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה
בהלכות תפילה (יב, ה–ח) נאמר כך:
"כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו, ואחר-כך אומר: ברכו את יי המבורך, וכל העם עונין: ברוך יי המבורך לעולם ועד [...] אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הציבור [...] אין הקורא רשאי לקרות עד שיֹאמר לו גדול שבציבור לקרות, ואפילו חזן הכנסת או ראש הכנסת אינו קורא מעצמו, עד שיֹאמרו לו הציבור או גדול שבהן לקרות [...] הקורא, יש לו לדלג ממקום למקום [...] והוא שלא יקרא על-פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת ולא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים התורגמן תרגום הפסוק".
ונשאלתי בעניין הלכה זו: במה דברים אמורים? וכי אסור לו לאדם לקרוא ולשנן את פסוקי התורה או הנביאים או הכתובים בעל-פה? ובכן, להבנתי, מההלכות שראינו עולה בבירור, כי לדעת הרמב"ם, כל האיסור שנאמר בתלמוד בעניין זה אינו נוגע אלא ליחיד שקורא בתורה בציבור, רק בנסיבות המסוימות הללו אסור לקרות בתורה בעל-פה, והחמירו ביחיד מפני שהוא יכול לשגות, ודווקא בציבור החמירו בו כדי לדקדק ולדייק בנוסח התורה, שלא ישמעו הרבים שגיאות בנוסח התורה וישתבש הנוסח. כללו של דבר, אדם שקורא פסוקים שלא במניין עשרה יכול לאמרם בעל-פה, ואילו הציבור שיש בהם עשרה יכולים לקרוא יחדיו את פסוקי התורה בעל-פה, שלא חששו לְטָעוּת אלא בקריאה של אדם יחידי לפני ציבור של עשרה אנשים.