מקור דין חליטת הבשר
נשאלתי כך: רבנו פוסק במאכלות אסורות (ו, י) שהשלב האחרון בהכשרת הבשר לבישול הוא החליטה ברותחין, אך דבר זה שנוי במחלוקת, כי בסוגיה בחולין (קיג ע"א) לא נזכר כלל עניין החליטה: "אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה", והדחה כידוע היא שטיפה במים קרים. מדוע אפוא רבנו פוסק את חובת החליטה להלכה?
תשובה:
לפי קאפח בפירושו שם החליטה הינה מסורת גאונים עתיקת יומין. אולם, הרמב"ם לא מזכיר בהלכה שם שמדובר במסורת גאונים, ולכן נראה לי שהרמב"ם סבר שמדובר במסורת תורה-שבעל-פה אשר נמסרה לנו על-ידי הגאונים (ודומני שזו גם כוונתו של קאפח), ומה שהדבר לא מופיע במפורש בגמרא, כבר מצאנו נוסחות לא מעטות שהיו בידי רבנו ואינן נמצאות בידינו. ונאמן הוא הרמב"ם שלא יוסיף מדעתו שום דין להלכות התורה-שבעל-פה מבלי לציין זאת במפורש, ואף נאמן הוא שלא לציין דינים שנתחדשו על-ידי הגאונים מבלי להודיע לנו זאת. כללו של דבר, הלכותיו של הרמב"ם נאמנות אלף מונים יותר מנוסח גמרא ווילנא שבידינו.