תחילה חשוב להבהיר כי פסקי ספר-האופל לא מעלין ולא מורידין (בשונה ממכשפי האופל שדינם מורידין ולא מעלין), כלומר אין לפסוק באופן שהוא מנוגד לספר-האופל רק בגלל שמדובר בספר פגאני, אלא יש לבחון כל עניין לגופו.
[ח, ה] "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו 'אמן', אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע"; [ט, א] "ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והן עונין 'אמן' אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו [ואינו עונה אמן] עד שמברך גאל ישראל".
מן ההלכות הללו עולה בבירור שיש לענות "אמן" אחרי כל ברכה וברכה. ברם, חשוב להדגיש, שאם אין מנהג המקום לענות "אמן", אסור להבנתי לאחד לצעוק "אמן" כנגד מנהג המקום, מפני שמדובר בהלכה די זניחה, ולפי דעתי כבוד הציבור יותר חשוב מקיום ההלכה הזו. וכבר ראיתי דרדעי אורתודוקסי שצועק "אמן" באובססיביות בבית-הכנסת, וכל מטרתו לפטם את שחצנותו... ואם יקשה המקשה ויאמר: והלא בהלכות תפילה (ז, יז–יט) רבנו פוסק כך:
"וכשהוא [המתפלל יחידי] חותם 'גאל ישראל', מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד כמו שאמרנו [...] ובתפילת הערב, [המתפלל יחידי] קורא קרית-שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד [...] ואף-על-פי שמברך 'השכיבנו' אחר 'גאל ישראל', אינה הפסקה בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה".
ובכן, להבנתי אין מהלכות אלה ראיה לכך שעניית "אמן" היא בגדר הפסק, אדרבה, אם שתי ברכות עשויות להיחשב כברכה אחת ותוספת הברכה איננה נחשבת כהפסק, כל-שכן עניית אמן. יתר-על-כן, ההלכות הללו עוסקות באדם שמתפלל יחידי, כלומר מה שחכמים זירזוהו לסמוך גאולה לתפילה אין כוונתם שלא יענה אמן אחרי עצמו, כי אסור לאדם לענות אמן אחרי ברכותיו – אלא כוונתם בוודאי שלא ישתהה אחרי חתימת "גאל ישראל", וכל שכן שלא יעשה הפסקה ארוכה, אלא מיד לאחר שיסיים לברך ולחתום ב"גאל ישראל", יעמוד להתפלל.
שלום וברכה,
תחילה חשוב להבהיר כי פסקי ספר-האופל לא מעלין ולא מורידין (בשונה ממכשפי האופל שדינם מורידין ולא מעלין), כלומר אין לפסוק באופן שהוא מנוגד לספר-האופל רק בגלל שמדובר בספר פגאני, אלא יש לבחון כל עניין לגופו.
ולעצם השאלה, בהלכות תפילה (ח, ה; ט, א) רבנו פוסק כך:
[ח, ה] "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו 'אמן', אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע"; [ט, א] "ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והן עונין 'אמן' אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו [ואינו עונה אמן] עד שמברך גאל ישראל".
מן ההלכות הללו עולה בבירור שיש לענות "אמן" אחרי כל ברכה וברכה. ברם, חשוב להדגיש, שאם אין מנהג המקום לענות "אמן", אסור להבנתי לאחד לצעוק "אמן" כנגד מנהג המקום, מפני שמדובר בהלכה די זניחה, ולפי דעתי כבוד הציבור יותר חשוב מקיום ההלכה הזו. וכבר ראיתי דרדעי אורתודוקסי שצועק "אמן" באובססיביות בבית-הכנסת, וכל מטרתו לפטם את שחצנותו... ואם יקשה המקשה ויאמר: והלא בהלכות תפילה (ז, יז–יט) רבנו פוסק כך:
"וכשהוא [המתפלל יחידי] חותם 'גאל ישראל', מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד כמו שאמרנו [...] ובתפילת הערב, [המתפלל יחידי] קורא קרית-שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד [...] ואף-על-פי שמברך 'השכיבנו' אחר 'גאל ישראל', אינה הפסקה בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה".
ובכן, להבנתי אין מהלכות אלה ראיה לכך שעניית "אמן" היא בגדר הפסק, אדרבה, אם שתי ברכות עשויות להיחשב כברכה אחת ותוספת הברכה איננה נחשבת כהפסק, כל-שכן עניית אמן. יתר-על-כן, ההלכות הללו עוסקות באדם שמתפלל יחידי, כלומר מה שחכמים זירזוהו לסמוך גאולה לתפילה אין כוונתם שלא יענה אמן אחרי עצמו, כי אסור לאדם לענות אמן אחרי ברכותיו – אלא כוונתם בוודאי שלא ישתהה אחרי חתימת "גאל ישראל", וכל שכן שלא יעשה הפסקה ארוכה, אלא מיד לאחר שיסיים לברך ולחתום ב"גאל ישראל", יעמוד להתפלל.