נשאלתי בעניין איגרת שייחסו להרמב"ם, איגרת שנכתבה למתרגם-המורה שמואל אבן תיבון. כבר התייחסתי לאגרת זו, אשר אם לא זויפה כולה על-ידי המינים וצאצאיהם, הרי שהרמב"ם קרוב לוודאי חזר בו מן השבחים שכתב בה לאבן תיבון, ואף התאכזב ממנו מאד בהמשך. ולעיון נרחב בעניין זה, ראו נא: "תיאור כתבי-היד ותרגומי המורה", שם בפרק ב. ובאופן כללי עלינו לזכור תמיד שתשובותיו ואיגרותיו של רבנו זויפו באופן קשה ביותר, הרבה יותר מאשר משנה-תורה, ולכן יש להתייחס לאגרות ולתשובות שיוחסו לו בזהירות ובחשדנות רבה מאד-מאד.
ולאחר שאמרתי את כל זאת, הבה נעיין בראש האיגרת הזו (מהדורת שילת, עמ' תקל):
"הגיעו אלי, אני משה בר' מיימון הרב הספרדי זצ"ל, כל כתבי [...] ר' שמואל ש"צ בר' יהודה זצ"ל, ומקודם שנים שמענו [...] [על] החכם אביך ר' יהודה זצ"ל [...] גם אחד מטוליטולה בא הנה וסיפר לנו בכבודו נ"ע. וכן כשבא אצלנו ר' מאיר החכם היקר, שהיה למד אצל ר' אברהם הרב הגדול שבפושׂקיירשׂ, ואצל ר' יעקב…
שלום וברכה,
להבנתי, טובל ושרץ בידו זה אך ורק כאשר האדם מתוודה לפני ה' יתעלה, דהיינו מקיים את מצות הווידוי ביום הכפורים ודעתו לשוב למעלליו בוודאות מוחלטת וגמורה.
ובאופן כללי עלינו להשתדל ככל יכולתנו להתרחק מן העבירות ולעסוק בתורה ובחכמה -- וככל שהאדם יעסיק את עצמו בחיובי, כך הוא יצליח להתגבר על יצרו אשר ילווה אותו כל ימי חייו, ולכן על האדם למלא את יומו במצוות ובמעשים טובים ככל שהוא יכול, וכמובן בלימוד התורה והחכמה.