אין מקרא יוצא מידי פשוטו?
שלום עליכם הרב אדיר,
רציתי לשאול:
לפי שיטת הרמב״ם, כיצד מבחינים בין ניסים במקרא שיש להבין כפשוטם, כמו ניסי מצרים, לבין מקרים אחרים שבהם אף שיש בהם התערבות אלוהית, אין הכרח לפרשם כפשוטם הגשמי אלא כחזון, משל או לשון בני אדם?
הרי לכאורה ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״. אם כן, מה היסוד שמכוחו הרמב״ם מפרש מקומות מסוימים שלא כפשוטם, אף כשהם נראים כתיאור ישיר של מאורע?
ובפרט, אם הרמב״ם שולל את ממשות הכישוף ורואה בו דברי שקר והבל, כיצד יש להבין סיפורים מקראיים שנראים כפשוטם כמתארים מעשים כאלה, כגון בעלת האוב? האם גם שם אין הכרח לקבל את התיאור כפשוטו, ואם כן, מהו הכלל הפרשני שלפיו מכריעים מתי להעמיד את המקרא על פשוטו ומתי לפרשו בדרך אחרת?
ועוד רציתי לשאול: מדוע לפי הרמב״ם עלינו לקבל דווקא את ניסי מצרים כפשוטם? מהו היסוד ההגיוני והעיוני שמחייב לראות אותם כאירועים ממשיים והיסטוריים, ולא לפרשם בדרך אחרת כפי שהוא עושה במקומות אחרים?
וכן, כיצד יש להבין לאור שיטתו את המקומות בנ״ך ובחז״ל שבהם נראה שדמויות מסוימות מזהות דברים נסתרים, או יודעות דבר מה מתוך מראה, סימן או גילוי כלשהו? האם גם את אלה יש להבין כפשוטם, או שיש לחלק בין סוגים שונים של תיאורים?
בבלי יבמות כד.
אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דִּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ הָכָא אֲתַאי גְּזֵרָה שָׁוָה אַפֵּיקְתֵּיהּ מִפְּשָׁטֵיהּ לִגְמָרֵי.
בבלי שבת סג.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ דִּכְתִיב {תהלים מ״ה:ד׳} חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא הַאי בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב אֲמַר לֵיהּ אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ.
אָמַר רַב כָּהֲנָא כַּד הֲוֵינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין וַהֲוָה גְּמִירְנָא לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ תַּלְמוּדָא וְלָא הֲוָה יָדַעְנָא דְּאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵּי פְּשׁוּטוֹ עַד הַשְׁתָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דְּלִיגְמַר אִינִישׁ וַהֲדַר לִיסְבַּר.
כנראה שאלה המקורות לביטוי.
אבל ההיגיון שמאחורי העיקרון הזה הוא עתיק הרבה יותר...
בתקופת בית שני היו כמה אסכולות פילוסופיות יווניות שהאמינו מאוד שיש להבין בצורת משל ואלגוריה את כל המיתולוגיה היוונית, וההשפעה הזאת הגיעה גם אל היהודים. תוכל לראות עקבות שלה בכתבי פילון האלכסנדרוני (פרשן ופילוסוף יהודי מתיוון שחי בימי רבן יוחנן בן זכאי, יונתן בן עוזיאל וכו') שהוא הזכיר פירושים ואף נתן פירושים שלו על חלק מסיפורי התנ"ך שאותם יש להבין לגמרי כמשל. וככל הנראה כבר בבית שני התקיימו מחלוקות על הדרך הנכונה להבין מצוות וסיפורים.
מצוות התפילין היא בין המוכרות בכל העולם הזה. חז"ל הבינו אותה כמצווה מעשית וכתות שונות מהעם (צדוקים, בייתוסים וכו') ככל הנראה הבינו אותה בצורה אלגורית, שצריך פשוט לזכור את יציאת מצרים ואת ה' בכל רגע ולא ממש לכתוב את הפרשיות בקלף ולהניח אותן פייזת על הראש.
במאה ה13 וה14 בפרובנס היו "רבנים" שלקחו את הפילוסופיה לקיצון ופירשו לכאורה על פי "דרת הרמב"ם" גם את כל סיפורי אברהם בדרכים אלגוריות. כמובן שזאת טעות בידם.