אור הרמב"ם

לפי רוב חישובי המְּחַשְּׁבים למיניהם, שיעור משקל הקמח שמחיֵּיב הפרשת חלה הוא כ-1.6 ק"ג, לכן, פחות משיעור משקל הקמח הזה האדם פטור מלהפריש חלה (והשיעור המקורי הוא בנפח). ברם, יש הלכה בהלכות בכורים (ו, טז) אשר לכאורה אוסרת לעשות עיסה שיש בה פחות משיעור חלה: "אסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי לפטרה מן החלה".

ואיך יעלה הדבר על הדעת? ואם יש לאדם כמות פחותה משיעור קמח להפרשת חלה, וכי עליו לרעוב עד שישיג שיעור חלה? יתר-על-כן, בהלכות בכורים (ו, ז) ישנה הלכה מפורשת, אשר גורסת שמותר לכתחילה לעשות עיסה קטנה שלא יהיה בה קמח לשיעור הפרשת חלה:

"נכרי שהפריש חלה אפילו בארץ-ישראל אינה חלה, אלא מודיעין אותו שאינו צריך, ותיאכל לזר. ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה [=ונתן] אותה ביד גוי כדי לפטרה? שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה עיסתו פחות משיעור חלה".

ואין זו ההלכה היחידה, הנה לנו עוד הלכה אשר ממנה עולה שמותר לכתחילה לעשות עיסה שאין בה שיעור קמח שמחייב הפרשת חלה, וכֹה דברי רבנו בהלכות בכורים (ו, יז): "עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפָיָיה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל" וכו'. כלומר, מותר לישראל לכתחילה לעשות עיסה שאין בה שיעור קמח שמחיֵּיב הפרשת חלה.

כיצד אפוא יש להבין את ההלכה הראשונה שראינו לעיל? ובכן, קאפח תירץ שם "שאין אסור אלא כשעושה-כן לפטרה, אבל מכל סיבה אחרת אין שום איסור". אך תירוצו תמוה מאד, שהרי לפי קאפח אסור לו לאדם לעשות עיסה שיש בה קמח פחות משיעור של הפרשת חלה, אלא-אם-כן יש לו סיבה טובה, כגון שהוא לא זקוק לכמות גדולה או שהוא רוצה להותיר קמח למחר, וכיו"ב. ברם, ראינו שתי הלכות מפורשות אשר לפיהן מותר לכתחילה לעשות עיסה שאין בה שיעור קמח להפרשת חלה. כיצד אפוא יש להבהיר את הקושי שבין ההלכות בעניין זה?

ובכן, נראה לי שהפתרון להבנת דברי רבנו פשוט מאד: כאשר יש לאדם כמות גדולה של קמח והוא מבקש לעשות את כולה בבת-אחת, אסרו עליו לחלק את העיסות כך שבכל אחת יהיה פחות משיעור חלה – הערמה שכזו אסרו חכמים. אבל, אם יש לאדם כמות גדולה והוא מבקש לעשות רק כמות קטנה של קמח כדי לפטור את עצמו מן החלה, מותר לו לכתחילה. וראינו לעיל שאף יתרה מזו התירו לו: אפילו אם יש לו כמות גדולה של קמח והוא מבקש לעשות את כולה, אם הוא אינו עושה את כולה בבת-אחת, אלא עושה עיסתו פחות מכשיעור ואופה אותה, ולאחר מכן עושה עוד עיסה פחות מכשיעור ואופה אותה וכו' – גם הערמה שכזו מותרת.

וזכר לדבר נמצא בירושלמי (חלה ג, א): "אסור לאדם לעשות עיסתו קבין", דהיינו רק כאשר הוא עושה קבין-קבין של עיסה מכמות גדולה של קמח בבת-אחת, אך בזה אחר זה – מותר.