אור הרמב"ם

נשאלתי אם יש קושיה בין שתי ההלכות לקמן, הואיל ובראשונה נאמר "שכל הברכות הולכות אחר חתימתן", ואילו מן השנייה עולה שהולכין לפי כוונת המברך בעיקר הברכה, והנה שתי ההלכות לפניכן, הראשונה בהלכות קרית שמע (א, ט), והשנייה בהלכות ברכות (ח, יא):

[א] "בשחרית, פתח יוצר אור וסיים מעריב ערבים – לא יצא; פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – יצא. וכן בערבית, אם פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור – לא יצא; פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים – יצא, שכל הברכות הולכות אחר חתימתן".

[ב] "לקח כוס של שֵׁכר בידו, והתחיל הברכה על-מנת לומר: 'שהכל', וטעה ואמר: 'בורא פרי הגפן' – אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על-מנת לומר: 'בורא פרי האדמה', וטעה ואמר: 'בורא פרי העץ' – אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן, ופתח ובירך על-מנת לומר: 'בורא מיני מזונות' וטעה ואמר: 'המוציא לחם' – יצא, מפני שבשעה שהזכיר השם והמלכות שהן עיקר הברכה, לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות, אע"פ שטעה בסופה – יצא, ואין מחזירין אותו".

תשובה: להבנתי הכלל המרכזי הוא שכל הברכות הולכות אחר חתימתן, והקלו באופן מיוחד בברכות הנהנין שנזכרו לעיל כדי לקיים את הכלל "ספק ברכות להקל". אך בתפילה לא הקלו משום שהאדם נדרש להיות בכובד ראש יותר מאשר כשהוא מברך את ברכות הנהנין.