אור הרמב"ם

נשאלתי כך:

ידועה ומפורסמת בקרב הציבור הדתי האמונה לפיה הנכשל בלשון הרע גורם לכך שזכויותיו יעברו למושא הדיבור ואילו העבירות שבידו של המדובר - יעברו לדובר. ידעתי שמייחסים את הטרנספר הזה למגיד שהיה לבעל השו"ע ולא הייתי מעלה את השאלה בעטיו של ספר זה, אבל בעבר גם נודע לי שיש מקור אמין להשקפה זו בספר חובות הלבבות לרבנו בחיי וז"ל בשער הכניעה פרק ז.

והשבתי:

לדעתי מדובר בהשקפת הבל ורעות רוח אשר מובילה להזיות ולייחוס עוול לבורא יתעלה, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם יזכה לטובה בעולם-הבא בלא שעשה טוב בעצמו, ולא יעלה על הדעת שאדם יספוג עונש מאת ה' יתעלה על עבירה שהוא כלל לא ביצע – וזו השקפת תורת האמת וכל דברי הנביאים ע"ה: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). רבנו בחיי שגה אפוא שגיאה חמורה מאד בהחדירו את ההזיה הרעה הזו לספרו, כמו ששגה שגיאות אחרות. עלינו לזכור שהוא לא היה קרוב לשלמות המחשבתית וההלכתית של רבנו הרמב"ם, ואף אין מה להשוות ביניהם. לפיכך, יש לדחות את ההשקפה הזו כמו שאנו דוחים השקפות מסוימות של רס"ג, כל שכן של רבנו בחיי. "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב ח, ג; לד, י–יב). ואפילו הרמב"ם, עם כל הכבוד לרבנו, במקומות הנדירים שהוא שגה נדחה את דבריו ללא היסוס, כל שכן רס"ג וכל שכן רבנו בחיי.

ולעולם אין לזנוח את יסודות תורתנו ואת השכל הישר בבואנו לבחון את השקפות דתנו, כלומר לעולם אין לומר: אף שההשקפה הזו מנוגדת באופן מוחלט ליסודות השקפתנו ולשכל הישר, הואיל והיא נאמרה על-ידי אדם שהוא נאמן בדרך כלל, נקבלה -- אלא, לא נהסס לדחותה מיניה וביה, כי צלם האלהים שניתן לנו, יחד עם מסורת התורה-שבעל-פה ועם אדני יסודות תורתנו, מורים שמדובר בהשקפת הבל מהובל שאין לה שחר.