אור הרמב"ם

בוקר טוב, אתייחס לשלושת הסעיפים בסוף: א. ישנה סמכות לחכמים לאחר החורבן לגזור גזרות (ולתקן ולהנהיג וכו') לכל ישראל, בשלושה תנאים: שהם קיבלו את כל הקבלה, שהם רוב חכמי ישראל או רובם, הסכימו על כך כל ישראל.

לה  הוֹאִיל וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָן הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלִמְּדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֶם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֶם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִיקְרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

לכן, כשמדובר בחכם אחד - אין חובה לשמוע לדבריו. התוקף של התלמוד נובע משלושת הסיבות לעיל. וכן, ישנם חידושים מדור האמוראים. ממאי נפשך, אם אנחנו מחוייבים לשמוע להם בפירוש של מצוות דאורייתא, כל שכן במנהגים. ואין רשות לכל אחד לחלוק כדבריך, גם על דורות האמוראים (אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי, חַיָּבִין כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם; וְכוֹפִין כָּל עִיר וְעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.)

ב. מה פירוש "ללמוד דבר מתוך דבר", אם לא לחדש גזרות וכו'? התורה לא דרשה מכל אדם מישראל לדעת את כל התורה כולה, לכן ישנה אפשרות להסתמך על חכם. אדם בעצם "מתחייב" לקבל שיטה מסויימת ע"פ רצונו. אם כל ישראל "חייבו" עצמם - הרי לך סמכות לגזור וכו' לכל ישראל. זהו דיון מעגלי - עם ישראל קיבל את בית דין הגדול (או חכמי תלמוד במקרה הזה), שגוזר גזרות המחייבות את הכל בגלל שעם ישראל קיבל אותו עליהם. ולכן מה שכתבת בעניין "לערער מול סמכות עליונה" אינו נכון.

ג. דוגמאות לתקנה ע"י האמוראים: אמירת "מודים דרבנן" (סוטה מ.); קיבוע המנהג של בנות ישראל להחמיר בכל ראיה לשבת שבעה נקיים (נדה סו.); תקנת שבועת הסת (שבועות מ:). מוסיף עוד נקודה: ד. ישנו פן נוסף למנהגים, שאינו דומה לתקנות או גזרות, שהרבה פעמים אינו דורש "תקנה" ע"י בית דין, אלא התנהלות הציבור בלבד, והדבר מחייב. לדוגמא (מכירה ז, ו): מָכַר לוֹ בִּדְבָרִים בִּלְבָד, וּפָסְקוּ הַדָּמִים, וְרָשַׁם הַלּוֹקֵחַ רֹשֶׁם עַל הַמֶּקָּח, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סִימָן יָדוּעַ שְׁהוּא שֶׁלּוֹ--אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מִן הַדָּמִים כְּלוּם--כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ אַחַר שֶׁרָשַׁם, מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע.  וְאִם מִנְהַג הַמְּדִינָה שֶׁיִּקְנֶה הָרוֹשֵׁם קִנְיָן גָּמוּר--נִקְנָה הַמֶּקָּח, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ; וְיִהְיֶה זֶה חַיָּב לִתֵּן הַדָּמִים

התוקף למנהג המדינה כנראה ניתן בבית דין, כאשר באו הטוענים לפני בית דין מקומי, והם אישרו שבאמת כך מנהג המדינה, אבל המנהג עצמו כנראה היה קיים בציבור. שים לב שהתורה עצמה נתנה תוקף למנהג מסוג זה (מקח וממכר).