מנהג המינים ללכת כשידיהם לאחוריהם
אחד ממנהגי המינות הכעורים ביותר בעיניי הוא מנהגם של המינים השחורים ללכת גדושי חשיבות עצמית כאשר ידיהם משולבות מאחורי גבם, תמיד מנהג זה היה מאוס בעיניי אך לא ידעתי בעבר להצביע בדיוק על נקודת התיעוב שבו. והנה, זכורני לפני כמה שנים כאשר סייעתי במשך תקופה מסוימת לזקן תימני חביב ושמו אברהם בַּאוּנִי (אשר כבר נפטר ז"ל), הוא האיר את עיניי בעניין מנהג המינים הנגעל הלזה, אף שייתכן ולא ידע עד כמה חשובים דבריו.
יום אחד עמדתי לפניו ובמקרה ידיי היו לאחוריי, לא שחלילה נהגתי במנהג המינים אלא שאחזתי דבר מה או שסתם התעסקתי במשענת כיסא וכיו"ב – על-כל-פנים, אותו זקן תימני העיר לי שקיבל מאבותיו ורבותיו שאסור לו לאדם לשלב את ידיו לאחוריו – וכמנהג המינים האשכנזים עבי-הכרס, הנפוחים מחשיבות עצמית כאילו היו גדולי עולם אף שהבהמות טובות מהם – וכאשר שאילתיו: מדוע? הוא אמר בקצרה שמדובר במנהג של שחץ וגאווה, ולא הוסיף עוד מאומה מעבר לכך. דבריו נשמעו לי די הגיוניים אף שטרם הבנתי לעומק את צדקתם.
לימים הבנתי לעומק את צדקת דבריו של הזקן, ואסביר: חכמים הורו לנו שכאשר אנו עומדים לפני בורא-עולם בתפילה עלינו לעמוד כעבד לפני רבו, וכפסק רבנו בהלכות תפילה (ה, ד):
"כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו [ואין צורך שיהיו צמודות כרגל אחת] ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה ליבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על ליבו כפותין – הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו – באימה ויראה ופחד".
הוי אומר, כאשר האדם עומד וידיו מונחות לפניו על ליבו – הדבר מבטא שפלות רוח והכנעה מוחלטת, וכהוראתו של ר' לויטס במסכת אבות (ד, ד): "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוַת אנוש רִמָּה". ומדוע הדבר מבטא שפלות רוח והכנעה? מפני שהעבד שעומד כך לפני רבו מסמל בזה שני עניינים: א) האחד הכנעת ליבו לפני רבו שהרי הוא מניח את ידיו על ליבו; ב) והשני שהוא, העבד, מוכן ומזומן לעשות את רצון רבו מיניהּ וביהּ, שהרי ידיו מונחות לפניו ומזומנות לעשות את רצון רבו. לעומת זאת, כאשר ידי האדם משולבות לאחוריו הוא מסמל את ההיפך משפלות הרוח וההכנעה, הוא מסמל את השחץ והגאוה, שהרי ידיו נמצאות במקום ההפוך מִסֵּמל ההכנעה ושפלות הרוח, ואף מעבירות מסר שאותו שחצן אינו שפל רוח למהר ולעשות את רצון קונו – וחכמים הזהירו אפילו מללכת עם גרון נטוי, כל-שכן כשידיו לאחוריו בשחץ ליבו.
ואחתום בפסק רבנו בהלכות דעות (ב, ו): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו: 'עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג] ולא נאמר 'עָנָיו' בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: 'מאד מאד הוי שפל רוח' [אבות ד, ד], ועוד אמרו: שכל המגביה ליבו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ח, יד], ועוד אמרו: 'בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה'", ועוד בזה ראו: "תועבת ה' כל גבה לב".
מאז שאני ילד תמהתי עליהם, צועדים בשכונה באיטיות, ידיים מאחורי הגב עם ראש מורם. כמו בג׳ונגל כאילו מסמן לי שהטריטוריה שלו, וכמה שהייתי לועג להם בפנים, אני לא יכול לתאר כמה.
היום אני מכיר את הטיפוסים, אנשי תככים ומדיינים שפסגת חייהם היא השתלטות על בית הכנסת, וסופם לכלות את ממונם על ספר תורה פסול או משהו בסגנון.
כשהייתי בקריית-שמונה, הגיע ראובן אלבז הכלב, הגעתי לשיעור להתקיל אותו בשאלה ולכתוב עליו מאמר, והיה אחד כזה בידיוק, שישב לידו על הבמה, כי הוא קנה את השיעור לתושבי העיר, יושב שם מלא בחשיבות עצמית, וכמה עלוב היה בעיני, וכמה בזבז על העוון הזה?