מדוע מים אחרונים אינן ניטלין ע"ג קרקע?
בהלכות ברכות (ו, יז) פוסק רבנו כך: "מים ראשונים ניטלים בין על-גבי כלי בין על-גבי קרקע, ואחרונים אינן ניטלין על-גבי קרקע. מים ראשונים בין בחמי האור בין בצונן, אחרונים אין ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמא, שאינו יכול לפשפש בהן [דהיינו לשפשפן היטב ולנקותן], אבל אם היו פושרין נוטל מהן באחרונה".
מדברי רבנו עולה, שהסיבה שֶׁמַּיִם אחרונים אינן ניטלין על-גבי קרקע היא מפני שהם מזוהמים, ואם חכמים ע"ה היו מתירים לנטול ידיים על-גבי קרקע, הרי שקרקע ביתו של אדם הייתה הופכת מהר מאד למרבץ לזבובים ולכל שקץ העוף, וכל ביתו היה מסריח תוך זמן קצר מאד.
מקור פסקוֹ של רבנו הוא בדברי חכמים במסכת חולין (קה ע"א):
"ראשונים ניטלין בין בכלי בין על-גבי קרקע, אחרונים אין ניטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין ניטלין על-גבי קרקע". ושם הוסיפו וביארו חכמים: "מאי בינייהו? איכא בינייהו קינסא". כלומר, אם ניתן מצע של קיסמים וכיו"ב מתחת לידיו בעת רחיצתן, מותר גם לדעת האומר "אין ניטלין על גבי קרקע" לנטלן על-גבי הקרקע דהיינו הקיסמים, מפני שמצע הקיסמים סופג את הזוהמה, וכמו שנאמר מיד בסמוך בגמרא חולין שם: "מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידיים ואין מעבירין את הזוהמה".
אולם, שר"י בחולין פירש כך: "קינסא – אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא, ולמאן דאמר 'אין נוטלין על גבי קרקע' שפיר דמי, ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע". כלומר הטיפש הזה דימה לעצמו שחכמים אסרו לנטול ידיים על-גבי קרקע משום "שרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע", ולא הבין את דברי חכמים לקמן בחולין שם (קה ע"ב): "אמר אביי, מריש הוא אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא, משום זוהמא. אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו". ובעקבות מינותו של שר"י החרה החזיק קארו הקראי, וכך הוא כותב בפירושו להלכות ברכות שם: "[רבנו] נקט לחומרא דמפרש התם [בגמרא], דטעמא שאין נוטלין על-גבי קרקע הוי משום רוח רעה".
ולא ידעו ולא יבינו שחכמים דיברו כאן בדברי הבאי, ולכן רבנו התעלם מכל העניין הזה, כי להבנתי היה ברור לו, שכוונת חכמים בדבריהם הללו הייתה להפחיד את עמי הארצות שידקדקו במים אחרונים, וכדי שלא יבואו לידי זיהומים בעיניים שעלולים להתפתח לעיוורון.
וכדברי הרמב"ם בהלכות ברכות פרק (ו, ד):
"צריך נטילת-ידיים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעוֹ כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויִסָּמֵא, ומפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח".
אגב, שר"י פירש בחולין שם: "מפעפעין – מרככין את הידיים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל", ולא הבין שחז"ל אסרו ליטול בחמין מפני שהיד סולדת בהן ולא ניתן לנקות היטב את הידיים. כמו כן, פרשנותו נראית לי כהזיה, הידיים אינם סיר, וכאשר אנחנו מבקשים לנקות את הידיים היטב אנו רוחצים אותן במים חמים הקרובים ליד סולדת, כדי להסיר היטב את הלכלוך והשומן, והוא הדין במקלחת, כלומר, לא רק שהלכלוך אינו נבלע בידיים או בגוף, הוא נמס ומתפורר.
להבנתי כן, אך רצוי לנטול כפי תקנת חכמים הואיל וטרם קמה סנהדרין שתעדכן את ההוראה.