אור הרמב"ם

בפירושו להלכות זכייה ומתנה (עמ' שצט) כותב קאפח את הדברים הבאים:

"למשפטי התנאי ותנאיו ודיני 'על מנת' ומשפטיו, ראה תשובות ופסקים להראב"ד מהדורתי שהוצאתי מכתב-יד יחיד בעולם הנמצא ברשותי, על-ידי מוסד הרב קוק בשנת תשכ"ד, עיין שם סי' כה–כו. כי שם באו הדברים כלומר דברי הראב"ד בהרחבה. ולמרבה הצער רבו בימינו שודדי דברים ואינם מזכירים כלל שם המוציא ומי בעל דברים, וכך גם גנבו וגם שדדו וגם שמו בכליהם, בציון 'ירושלים תשכ"ד'. ומן השמים ירחמו על נפשם הדלוחה".

נמצא שקאפח רותח על אי-אלו אנשים אשר העתיקו מתשובות הפוחז מפוסקיירא שהוציא קאפח ברוב סכלותו (שהרי הפוחז לא ידע אם יש לה' יד ורגל ומעיים או שאין לו, ולדעת רבנו הוא היה יותר תועה מן הבהמות), והעזו ברוב חוצפתם שלא להזכיר את קאפח! ועד-כדי-כך חרה אפו על שלא הזכירו את שמו, עד שהוא מכנה אותם פעמיים "שודדים" וכן "גנבים" ורומז שהם נהגו כעכן בן כרמי (!) אשר מעל בחרם ה' צבאות: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא).

קאפח לא הסתפק בכל זה ורוחו לא שקטה מהפגיעה בכבודו, עד שהוא קובע ש"מן השמים ירחמו על נפשם הדלוחה" – וכל-כך למה? על שלא הזכירו את שמו של קאפח! פשוט הזיה! קאפח היה אפוא נוכל גדול שהצליח לתעתע ברבים שהוא היה איש עניו וצנוע אשר בורח מן הכבוד, אך כנראה שהוא לא הצליח לעצור את רדיפת הכבוד והיא פרצה מקרבו בקטע שראינו לעיל... ולא יעלה על הדעת שמי שמחלל שם שמים ביד רמה בפרהסיה במשך יובל שנים וייקח משכורות עתק בעבור פסיקת דינים, לא ייתכן שהוא יהיה צנוע ועניו. וראוי הוא קאפח לפסוק שהוא רומז אליו: "וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא).