שלום חברים,
הלכות איסו"ב:
טז,י [יג] אָסוּר לוֹמַר לַגּוֹי לְסָרַס בְּהֵמָה שֶׁלָּנּוּ; וְאִם לְקָחָהּ הַגּוֹי מֵעַצְמוֹ לְסָרַס אוֹתָהּ, מֻתָּר. וְאִם הִעְרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר: וְאַפִלּוּ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל, מֻתָּר לְמָכְרָהּ; אֲבָל לִבְנוֹ הַקָּטָן, אֵינוּ מוֹכְרָהּ וְלֹא נוֹתְנָהּ לוֹ.
מה הדין לגבי סירוס כלב, האם מותר לומר לגוי לסרס כלב שלנו?
האם דיבר הרמב"ם בהווה באומרו 'בהמה', ובעצם, להבנתו חכמים אסרו אמירה לגוי בכל מין שהוא?
או שמא, הבין הרמב"ם את גזרת חכמים כמתייחסת לבהמות בלבד (אולי מפני שהיה הדבר מצוי בימיהם)?
מעיון בתלמוד (בבא מציעא צ:), דין זה מובא כחלק מדיון בשאלה הכללית האם יש איסור לומר לגוי לעבור על לאו שלנו (הרמב"ם פוסק בהל' שכירות יג שכל המקרים המובאים שם אסורים). איני מכיר פסיקה כללית של הרמב"ם שאסור לומר לגוי לעבור על לאו שלנו (פרט למקרים ספציפיים כמו כאן וכמו בהל' שבת). אם מישהו מכיר, הבעיה נפתרה.
בכל אופן, נראה לי שאי אפשר להסיק שהאיסור פה הוא בכל סוגי חיות, שכן הרמב"ם לא פירט "בהמה חיה ועוף" או "שאר מינים" כפי שעשה בהלכות הקודמות.
אשמח לתגובתכם המלומדת.
ואתה ברוך.
שלום עליכם,
רבנו פוסק בהלכות איסורי ביאה (טז, ז): "אסור להפסיד איברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ בין בחוצה-לארץ".
ובהלכות איסורי ביאה (טז, י): "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו".
ובכן, נראה לי שאכן רבנו לא אסר חיה ועוף, ומכיוון שמדובר באיסור דרבנן יש להקל. מכל מקום, אם נגרם לבעל-החיים צער בסירוס אסור משום צער בעלי חיים: צער קטן הוא איסור דרבנן, אך ייסורים גדולים נאסרו לדעתי מן התורה.
ראה מאמרי: "מצות שילוח הקן לפי הרמב"ם".