בברכות (ז ע"א) מובאת אגדה, וזה לשונה: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפנֵי ולִפנים, וראיתי אַכְתְּרִיאֵל יה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לפניו, ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. מאי קא משמע לן? שלא תהא ברכת הִדְיוֹט קלה בעיניך".
ונשאלתי מה דעת רבנו לפי הבנתי בעניין אגדה זו? והשבתי כך: לדעת רבנו יש להתעלם לחלוטין מכל התפאורה של האגדה, ולהתייחס אך ורק למשפט האחרון, שבו נמצא הרעיון שהיא מבקשת ללמד. וביתר ביאור, לדעת רבנו יש להתעלם לחלוטין מכל התפאורה של האגדות, הואיל ובדרך-כלל הרעיון או המסר שאותו הן מבקשות ללמד נמצא בתחילתן או בסופן כמו באגדה הזו. כמו כן, משמע מן האגדה שברכת ההדיוט, דהיינו תפילתו, כשהיא יוצאת מלב נשבר ונדכה, איננה קלה לפני ה' יתעלה, וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.
והנה מעט-מזער מדברי רבנו בעניין האגדות, ואחל בדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז–ח): "וברובם [וברוב משליהם] עשו [חכמים] שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכֻוון מתחילתו ועד סופו". כלומר, ברוב משלי חז"ל הנמשל נמצא רק בחלק קטן מן המשל! ובמלים אחרות, לרוב הפרטים המובאים בפשטי האגדות והמשלים אין שום משמעות, הם משמשים כתפאורה נבובה בלבד, ולכן יש להתעלם מהם לגמרי ולחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
והנה גם האמור ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה): "וביארנו עוד שם [תשובה ח] כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכאמור במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?']. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל המאירים] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".
רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה את "הראיות" הללו מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושׂכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים – תופשׂי אגדות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.
אגב, רש"י פירש שם: "ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן". כלומר, לפי שר"י יש להבין את כל האגדה הזו כפשוטה, שהרי הוא מפרש שמדובר בדברים כפשוטם וכהווייתם! ומי שמפרש אגדה זו כפשוטה יגיע להזיות מינות חמורות מאד, כגון: א) שיש לה' רחמים במובן של תכונות נפשיות אנושיות; ב) שה' יושב כפשוטו על כיסא רם ונישא, ואף שמפשט האגדה ניתן להבין שמדובר במלאך, ברור שתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן ישגו בהבנת האגדה העמומה הזו ויסברו שמדובר בה'-אלהים-אמת, שהרי הם אינם מבינים שלעתים הנביא מדבר עם המלאך והדבר מוצג כאילו הוא מדבר עם ה'; ג) שיש להקב"ה ראש שבו הוא מנענע; ד) וכן שהתנאים היו נביאים! שהרי נגלה לר' ישמעאל לפי פשט האגדה חיזיון נבואי נעלה ומרומם! והזיה זו עלולה לגרור בקלות להזיה שהיו לחכמי המשנה והתלמוד כוחות לעשות נסים, ולכן יש להבין כפשוטו את כל האגדות בענייני כוחותיהם הפלאיים של חז"ל להמית ולהחיות וכיו"ב. וכמובן, יש בדברי שר"י חיזוק גדול מאד להזיה לפיה בר-יוחי הוריד תורה חדשה לעם-ישראל, שהרי אם הייתה נבואה בקרב התנאים, אין שום מניעה בעיני השוטים שהוא יהיה כמשה רבנו ויוריד לנו תורה חדשה, תורה פגאנית שמנוגדת בתכלית לתורה הטהורה שקיבלנו בסיני.
ולעולם לא יקום נביא כמשה רבנו ע"ה, ולכן לעולם לא תבוא לנו תורה חדשה אפילו על-ידי נביא-אמת, אך השוטים המקובלים הפגאניסטים מרשיעים ומתעתעים ולא ידעו ולא יבינו.