מדוע הוזכרו המסעות בתורה? (מתוך מורה הנבוכים ח"ג פ"נ)
"מזה הזכרת המסעות. פשט הדבר, שהוא הזכרת מה שאין בו תועלת כלל. ומחמת חשש זה שאפשר שיעלה על הלב, אמר 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה''. ונקודת הצורך לכך גדולה מאוד, והוא, שכל הנסים אין אמיתתם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זיכרונם סיפור, ואפשר יהיה להכחישם אצל השומע. וידוע שלא יתכן ולא יצטייר שיהא הפלא קיים ועומד למשך הדורות לכל בני אדם.
ומן הפלאים שבתורה, ואף מן הגדולים שבהם, שהיית ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאות המן שם בכל יום, ואותו המדבר הוא כמו שאמר הכתוב: 'נחש ושרף ועקרב וצימאון אשר אין מים', והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם: 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון' וגו', ונאמר בהם עוד 'ארץ לא עבר בה איש' וגו', ולשון התורה: 'לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם' וגו', ואלה כולם מופתים ברורים וגלויים.
ולפי שידוע לפני ה' יתעלה, שאפשר שיפקפקו במופתים האלה בעתיד כדרך שמפקפקים בכל הסיפורים, ויחשבו כי שהייתם הייתה במדבר קרוב לישוב שאפשר לאדם להיות בו, כמו המדברות הללו שהערבים שוכנים בהם היום, או שהם מקומות אשר החריש והקציר אפשרי בהם, או ליזון באחד הצמחים שהיו שם, או שהמן טבעו לרדת באותם המקומות תמיד, או שיש באותם המקומות בארות מים – לפיכך סולקו כל הפקפוקים הללו, והודגש סיפור כל הפלאים הללו על ידי ביאור אותם המסעות, כדי שיראו אותם הבאים וידעו את גודל הפלא שיש בישיבת מין האדם באותם המקומות ארבעים שנה.
ומן הסיבה הזו עצמה החרים יהושע מי שיבנה את יריחו לעולם, כדי שיהא אותו הפלא קיים ועומד, שכל מי שיראה אותה החומה שקועה באדמה יתברר לו שאין זו צורת בנין שנהרסה, אלא שקע בדרך פלא.
וכך גם אמרו 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', היה זה מספיק בתיאור, ונראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר אחר כך בעניין זה אריכות שאין בה צורך, כלומר: אמרו 'ובהאריך הענן' וגו', 'ויש אשר יהיה הענן' וגו', 'או יומיים' וגו'.
והנני מודיעך טעם כל הפירוט הזה: וטעמו של דבר, כדי לחזק את העניין, לסלק מה שהיו האומות מדמים אז ומה שהם מדמים עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו היכן ללכת, כאומרו 'נבוכים הם בארץ', וכך קוראים אותו הערבים היום, כלומר: המדבר, קוראים אותו "אלתיה" [=מדבר התעייה], ומדמים כי ישראל תעו ונעלמה מהם הדרך.
לפיכך בא הכתוב לבאר ולהדגיש שאותן המסעות הבלתי סדירים, ומה שאירע מן החזרה במקצתם, ושינויי זמן ישיבתם בכל תחנה, עד שהייתה ישיבתם בתחנה אחת שמונה-עשרה-שנה, ובתחנה יום אחד, ובאחרת לילה אחד, כל זה בניהול אלוהי, ואין זו תעייה בדרך, אלא כפי העלות עמוד הענן, ולפיכך פירט כל אותו הפירוט.
וכבר ביאר בתורה שאותו המרחק קרוב וידוע וסלול, בלתי נעלם, כלומר: המרחק אשר בין חורב אשר באו אליו בכוונה [כלומר שהוא היה המטרה הראשונית], כמו שציווה יתעלה 'תעבדון את האלוהים על ההר הזה', ובין קדש ברנע שהוא התחלת הישוב, כמו שנאמר בכתוב 'והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך', ואותו המרחק מהלך אחד עשר יום. כמו שאמר 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע', ואין בזה כדי לתעות בו ארבעים שנה!
אלא טעם הדבר הסיבות האמורות בתורה. וכך כל פרשה שנעלם ממך טעם הזכרתה יש לה סיבה חשובה, ונהג בכל העניין כפי היסוד אשר העירונו ז"ל עליו, 'כי לא דבר רק הוא מכם', ואם רק הוא -- מכם הוא".
מדוע הוזכרו המסעות בתורה? (מתוך מורה הנבוכים ח"ג פ"נ)
"מזה הזכרת המסעות. פשט הדבר, שהוא הזכרת מה שאין בו תועלת כלל. ומחמת חשש זה שאפשר שיעלה על הלב, אמר 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה''. ונקודת הצורך לכך גדולה מאוד, והוא, שכל הנסים אין אמיתתם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זיכרונם סיפור, ואפשר יהיה להכחישם אצל השומע. וידוע שלא יתכן ולא יצטייר שיהא הפלא קיים ועומד למשך הדורות לכל בני אדם.
ומן הפלאים שבתורה, ואף מן הגדולים שבהם, שהיית ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאות המן שם בכל יום, ואותו המדבר הוא כמו שאמר הכתוב: 'נחש ושרף ועקרב וצימאון אשר אין מים', והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם: 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון' וגו', ונאמר בהם עוד 'ארץ לא עבר בה איש' וגו', ולשון התורה: 'לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם' וגו', ואלה כולם מופתים ברורים וגלויים.
ולפי שידוע לפני ה' יתעלה, שאפשר שיפקפקו במופתים האלה בעתיד כדרך שמפקפקים בכל הסיפורים, ויחשבו כי שהייתם הייתה במדבר קרוב לישוב שאפשר לאדם להיות בו, כמו המדברות הללו שהערבים שוכנים בהם היום, או שהם מקומות אשר החריש והקציר אפשרי בהם, או ליזון באחד הצמחים שהיו שם, או שהמן טבעו לרדת באותם המקומות תמיד, או שיש באותם המקומות בארות מים – לפיכך סולקו כל הפקפוקים הללו, והודגש סיפור כל הפלאים הללו על ידי ביאור אותם המסעות, כדי שיראו אותם הבאים וידעו את גודל הפלא שיש בישיבת מין האדם באותם המקומות ארבעים שנה.
ומן הסיבה הזו עצמה החרים יהושע מי שיבנה את יריחו לעולם, כדי שיהא אותו הפלא קיים ועומד, שכל מי שיראה אותה החומה שקועה באדמה יתברר לו שאין זו צורת בנין שנהרסה, אלא שקע בדרך פלא.
וכך גם אמרו 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', היה זה מספיק בתיאור, ונראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר אחר כך בעניין זה אריכות שאין בה צורך, כלומר: אמרו 'ובהאריך הענן' וגו', 'ויש אשר יהיה הענן' וגו', 'או יומיים' וגו'.
והנני מודיעך טעם כל הפירוט הזה: וטעמו של דבר, כדי לחזק את העניין, לסלק מה שהיו האומות מדמים אז ומה שהם מדמים עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו היכן ללכת, כאומרו 'נבוכים הם בארץ', וכך קוראים אותו הערבים היום, כלומר: המדבר, קוראים אותו "אלתיה" [=מדבר התעייה], ומדמים כי ישראל תעו ונעלמה מהם הדרך.
לפיכך בא הכתוב לבאר ולהדגיש שאותן המסעות הבלתי סדירים, ומה שאירע מן החזרה במקצתם, ושינויי זמן ישיבתם בכל תחנה, עד שהייתה ישיבתם בתחנה אחת שמונה-עשרה-שנה, ובתחנה יום אחד, ובאחרת לילה אחד, כל זה בניהול אלוהי, ואין זו תעייה בדרך, אלא כפי העלות עמוד הענן, ולפיכך פירט כל אותו הפירוט.
וכבר ביאר בתורה שאותו המרחק קרוב וידוע וסלול, בלתי נעלם, כלומר: המרחק אשר בין חורב אשר באו אליו בכוונה [כלומר שהוא היה המטרה הראשונית], כמו שציווה יתעלה 'תעבדון את האלוהים על ההר הזה', ובין קדש ברנע שהוא התחלת הישוב, כמו שנאמר בכתוב 'והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך', ואותו המרחק מהלך אחד עשר יום. כמו שאמר 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע', ואין בזה כדי לתעות בו ארבעים שנה!
אלא טעם הדבר הסיבות האמורות בתורה. וכך כל פרשה שנעלם ממך טעם הזכרתה יש לה סיבה חשובה, ונהג בכל העניין כפי היסוד אשר העירונו ז"ל עליו, 'כי לא דבר רק הוא מכם', ואם רק הוא -- מכם הוא".