הלכות מאכלות אסורות

עצם הבישול של הגוי בכלים של ישראל לא פוסל את הכלי, וכפי שרבנו פוסק לעיל בהלכות מאכלות אסורות (יז, יד):

"גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי -- הרי אלו מותרין".

הנה למדנו, שאם הגוי בישל מאכלים כשרים בכלים של ישראל הוא לא פוסל את הכלי.

לפיכך, גם כאשר הוא בישל מאכלים כשרים שחז"ל גזרו עליהם שאסור לאכלם, הוא לא פוסל את הכלי עצמו, וכפי שפוסק רבנו בהמשך ההלכה שם:

"ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן -- הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים".

ברם, אם נשתתף הישראל עמו בבישול, ואפילו בדבר מועט, אפילו התבשיל כשר.

קצרו של דבר, אחזוקי איסורי לא מחזקינן, ואם אין לנו ראיה מפורשת שהגויה בישלה איסורים בכלים, כגון בשר וחלב או בשר טמא, אין לפסול את הכלים, ומותר להשתמש בהם. כך נראה לעניות דעתי.

ערב טוב. ברשותכם אני מעלה פוסט זה כדי לשאול שאלה באותו עניין.

גוי שבישל מאכלים כשרים בכלי ישראל. לפי רבותינו המאכל אסור בלאו הכי. השאלה: מה הדין של הסיר? האם הוא צריך הכשר?

נפקא מינה: לסבתא שלי יש מטפלת גויה שבין היתר מבשלת לה לאכול.

אם אני רוצה להגיע לבקרה. האם אני יכול לבשל באותם סירים בכדי לאכול?

ר' אדיר, ישר כוחך!

תודה לך על המענה והתובנות המחכימות, עזרת לי מאוד. ברוך תהיה!

נשים לב שבעובד זר שמבשל בבית היהודי לא שייכים הטעמים שהזכרנו, שהרי כל החשש הוא שהיהודי יתרגל לשבת לסעודות אצל חבריו הגוים ומשם המדרון תלול... ולכאורה קצת לא מובן למה יש לאסור.

אולם כפי שכתבת, נראה שלא חילקו חכמים בדבר. ואולי אפשר ללמוד מכך על חומרת העניין.

רבנו פוסק בהלכות מאכלות אסורות (יז, יד):

"גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי--הרי אלו מותרין. ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן--הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים".

משמע בין שבישל הגוי בביתו ובין בביתנו.

לגבי טעם הגזרה משום חתנות, נראה שאין זה הטעם היחיד, אלא הטעם הוא שלא נתערב בגויים, ועניין החתנות הוא התוצאה הסופית הגרועה ביותר -- שהרי החתנות עמהם משמעה גם עזיבת דת ה' והליכה בדרכי הגויים עובדי האלילים.

וכמו שנאמר בדברים (ז, ג-ד):

"וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר".

וכמו שנאמר בתהלים (קו, לה-לו):

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ".

וואו, זה פשוט חידוש עצום בעבורי, חזק ואמץ.

שאלה נוספת ברשותך הנוגעת גם היא לאותו הפרק.

הלכות בישולי גויים. רבנו כותב שאסור לאכול תבשיל שבישלו הגוי, משום חתנות. ולכאורה רבנו לא מחלק ומשמע שכל תבשיל שבושל על ידי גוי - אסור.

האם ניתן ללמוד מדבריו שגם אם התבשיל בושל בבית ישראל הוא יהיה אסור? נפקא מינה לעבדים ושפחות שמשרתים בבית יהודי, או בימינו עובדים זרים שעובדים אצל יהודים בעלי מוגבלויות.

הרשה לי להבין...

לפי ההלכה שהכרתי עד היום כל כלי שיוצר בבית חרושת של גויים חייב בטבילה, אפילו שנמכר בחנות של יהודים.

אתה בעצם מסביר שברגע שבעל חנות יהודי קנה את הכלי ואני קניתי מיהודי, הכלי כבר אינו חייב בטבילה?

כמדומני שהם ("פוסקי הדור") מסבירים שבגלל שבעל החנות התחיייב בטבילת הכלי ולא הטביל אותו, ממילא החובה חלה על קונה הכלי. אין זו טענה?

תודה על המענה...

רק אומר שאכן יש לי מה להשיב גם על טענותיך האחרונות, אך מכיוון שאתה יקר לי, מאוד, אכבד את מילתך ולא אעשה זאת.

רק ברשותך אם כבר הגענו לדבר בהלכות מאכלות אסורות בפרק י"ז. שם בהלכה ב רבנו פותח "הלוקח כלי תשמיש מן הגויים", וראיתי בביאור שם של מקבילי שכתב: "הקונה, ונראה שלפי הרמב"ם דין זה תלוי ברכישה מן הגויים, ולא בייצור הכלים."

האם הוא מתכוון לדייק שדין טבילת כלים חדשים הוא דווקא אם קנה מגוי ולא אם גוי ייצר כלי חדש. כלומר שכלים חדשים מהחנות, אפילו שייצרם גוי - אינו חייב בטבילה?! האם אכן זו כוונתו? ואם כן האם לדעתך דיוקו מכוון לאמת?

אם אני יקר בעיניך אל לך להתעלם מדבריי ולהמשיך להתפלפל בהזיות.

אשיב לך בפעם האחרונה בעניין זה, כי פלפוליך מייגעים והולכים סחור-סחור:

1) כתבת: "הסברה נותנת" וכו' מי אמר? ואין זו אלא סברא דנפשך ותו לא. והנני משיבך שוב, לא מסברא אלא מהלכה, אשר קובעת שגם בקדרה בשרית שנתבשל בה חלב יש דיני נותן טעם ונותן טעם לפגם. וברור כשמש שהוא הדין לדיני הכשרה.

2) כמו שחז"ל החמירו בגיעולי גויים כך הם החמירו בבשר וחלב בנדון דידן, שהרי דין שניהם בנותן טעם ובנותן טעם לפגם -- אותו הדבר בדיוק! ואף בדיני בשר בחלב בנידון דידן הדין חמור יותר שלא נזכרה כלל קדרה בת יומה, ולכאורה לעולם בנותן טעם...

3) אתה מתעקש שדין גיעולי גויים חמור מדין בשר וחלב, ואין זה מוכרח כלל, כי עצם העובדה שהוסיפו לו דין טהרה כדי להרחיק מלהתערב בגויים, אינה משפיעה כהוא זה על עצם הכשרת הכלים שלהם. תוספת החומרה בטבילה היא לצורך הרחקה פסיכולוגית מן הגויים ותו לא, ואין לה שום קשר מכל סוג שהוא לעניין כשרות הכלים.

4) ושוב, אם החמירו להכשיר מיחם של חמין של גויים, כל שכן בקדרה בשרית שבישל בה חלב.

5) הבאתי את עניין גיעולי הגויים כדי להראותך שיש וכוונת הביטוי "גיעולי גויים" היא לטבילה ולא להכשרה, ומכיוון שכך, כל הבניין שבנית על יסוד הביטוי הזה וניסיונך להוכיח באמצעותו שיש דין חומרה מיוחד לגיעולי גויים, נפל לבירא.

6) כתבת: "אך העובדות מראות שרבנו כתב דיני הכשרת כלי בהלכות חמץ ומצה, וכן בהלכות גיעולי גוים, אך בבשר וחלב לא הזכיר מילה וחצי מילה".

מהי השוטות הזאת? מדבריך עולה שאין צורך להכשיר בשר וחלב שנתבשלו ביחד?

7) כתבת:

"ואם תקשה עלי, שדבר זה פשוט מדי מכדי שרבנו יזכירו. אשיב שאכן אפשר לומר זאת על איסור בשר וחלב שנתבשלו יחד ממש, שאז לכאורה איסורם חמור.

אך אי אפשר ללמוד מכך לגבי קדרה בשרית בת יומה שבלעה באופן חד פעמי חלב".

וכבר השבתי לך שדינם זהה! שניהם דינם בנותן טעם! ולא השבת לזה.

לפיכך, הואיל ואתה מתעקש להתעלם מראיות מפורשות נגד פלפוליך לא אשיבך יותר בעניין זה. אם אתה מעדיף ללכת בשרירות לבך, אל תכשיר, אך לי הדבר ברור כשמש שיש להכשיר. נקודה.

ר' אדיר היקר...

ראשית הסברא נותנת שרק כלי שבלע איסור חייב בהגעלה. לכן כלים של גוים שנשתמש בהם בחמין חייבים בהגעלה, שחז"ל החמירו בהם, שמא בישל בהם גיעולי גויים.

מה שאין כן כלי בשרי שאינו בן יומו ולכן נותן טעם לפגם, אם בישל בו חלב - הכלי אינו בלע איסור.

כתבת: "נמצא, שגם כלי מתכות וכלי זכוכית שאינן בני יומן, חובה להגעילן ולהרתיחן. ואפילו כאשר הם אך ורק נותנין טעם לפגם!".

ואכן אקשה ואומר: "והלא דין בשר בחלב קל מדין כלי מתכות וכלי זכוכית שנלקחו מן הגויים".

ותשיב לי: "מדוע שיהיה דין זה קל יותר? והלא בשניהם רבנו קובע שהחלב נותן טעם בתוך 24 שעות, ולאחר 24 שעות הוא נותן טעם לפגם? משמע שדינם זהה!"

ואשיבך: בגיעולי גוים גזרו חז"ל להגעיל את הכלי אפילו שאינו בן יומו. אך יש הבדל בין כלי שבלע גיעולי גוים לבין כלי בשרי שאינו בן יומו ובלע רק חלב באופן חד פעמי.

ובהמשך כתבת: "אם תטען שיש חומרה מיוחדת בדין גיעולי גויים, ובכן, אשיבך מאין לך? ואם תביא לי ראיה מפירוש המשנה, אשיבך מהלכות מאכלות אסורות (יז, ה), שם נאמר שדין "גיעולי גויים" כלל לא נאמר לעניין הגעלה והכשרה אלא לעניין טבילה:

"טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים, ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה--אינה לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים[...] ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים. וכיון שכתוב "וטהר", אמרו חכמים הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים"."

ואשיבך אחר המחילה, שראיה זו אינה ראיה, שכן רבנו מתכוון לומר שאכן מהתורה די בהגעלת הכלי כדי להכשירו מגיעולי גוים, וחכמינו הוסיפו סייג לטהרה וחייבו גם טבילה.

וסיימת: "זאת ועוד, אם לפי דעתך בשר וחלב קל מכלי גויים מכיוון שלא נזכר בכל פרק ט של בשר וחלב דיני הגעלה והכשרה, אתמה עליך, שהרי לפי היגיון זה יש לשלול הכשר והגעלה בכל דיני בשר וחלב שמובאים בפרק ט, רק בגלל שדיני הכשרה והגעלה לא נזכרו בו! היעלה על הדעת כדבר הזה?[...] כי יעלה על הדעת שאין צורך להגעיל ולהכשיר קדרה שנתבשלו בה בשר וחלב?"

על זה בדיוק הדיון, ולדעתי ההגיון פה אינו פונקציה מפני שאנחנו באים עם דעות קדומות, שלכאורה איך יעלה על הדעת לא להכשיר כלי שבלע איסור בשר וחלב שנתבשלו יחד.

אך העובדות מראות שרבנו כתב דיני הכשרת כלי בהלכות חמץ ומצה, וכן בהלכות גיעולי גוים, אך בבשר וחלב לא הזכיר מילה וחצי מילה.

ואם תקשה עלי, שדבר זה פשוט מדי מכדי שרבנו יזכירו. אשיב שאכן אפשר לומר זאת על איסור בשר וחלב שנתבשלו יחד ממש, שאז לכאורה איסורם חמור.

אך אי אפשר ללמוד מכך לגבי קדרה בשרית בת יומה שבלעה באופן חד פעמי חלב.

ערב טוב.

האם איסור בני יומן חל על כל כלי שיש חשש שיתן טעם?

טהרת הכלי וכשרות התבשיל הם שני הלכות/איסורים שונים?

כתבת: "נמצא, שגם כאשר מדובר באיסורי דרבנן מובהקים יש חובה להגעיל את הכלים. ואפילו קומקומים ומחמי חמין שחזקתן שהשתמשו בהן אך ורק למים או לחלב."

ואענה: בכלים שנלקחו מן הגוים [וכן בכלי חמץ] יש חומרה מיוחדת, וגם כלים שלכאורה רוב הסיכויים שלא נשתמשו בהם בגיעולי גוים כמו קומקום - לעולם חוששים שהשתמשו בדברים שאינם כשרים.

ראיה לכך בפירוש המשנה מסכת ע"ז (ה, יב) שם מסביר רבינו: "ואמרו 'להגעיל' רוצה לומר יוציא מהן גיעולי גוים, והוא שירתיחם במים היטב". כלומר שהמילה "הגעלה" נגזרה מהביטוי "גיעולי גוים".

ולכן אחזור לטענתי הראשונה - בהלכות חלב ובשר רבנו לא מזכיר דיני הכשר כלים שנתבשלו בהם בשר וחלב, ודבר זה אומר דרשני.

לכן לדעתי אם בטעות בישל פעם אחת חלב בסיר בשרי, הסיר אינו צריך הכשר.

כתבת: "כמו כן, איני יודע מאין למדת שדין קדרה בת יומה שייך גם בכלי עץ או מתכות.

מן ההלכה הראשונה שבפרק יז לעיל עולה במפורש שמדובר אך ורק בקדרת חרס.

והלכה ד שציינת אליה איני יודע מה ראיה יש בה."

ואענה [מקווה שאצליח להסביר במילים]: רבנו מסביר בהלכה ב שכלי חרס בני יומן אסורים מהתורה, ומדרבנן אסרו אותם אפילו אינם בני יומן. אולם אם עבר ובישל בהם מיום שני והלאה - האוכל מותר מפני שאינן בני יומן ונותנים טעם לפגם באוכל.

בהלכה ג רבנו מסביר שכלי מתכות וזכוכית - ניתן להכשירם ולהשתמש בהם. ובהלכה ד אומר רבנו שאם עבר ובישל בהם בלא הכשר - האוכל מותר, "שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו [היינו בהלכה ב, שם נתבאר שמיום שני והלאה האיסור היוצא מן הכלי נותן טעם לפגם]" אם כן יוצא שרבנו השתמש בחילוק של "בני יומן" גם כלפי כלי מתכת וזכוכית.

בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה א נאמר כך:

"קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים--לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין, כגון קדירות וקערות, לעולם, ואפילו היו שוועין באבר; ואם לקח, ובישל בהן מיום שני והלאה--התבשיל מותר".

כלומר, מן התורה רק קדרת חרס בת יומה אסורה.

ואף-על-פי-כן, חכמים חייבו להגעיל את כל כלי הגויים, גם כלי עץ וכלי מתכות, ואפילו כאשר לא מדובר בכלי שהוא בן יומו, וכמו שנאמר בהלכה הבאה שם:

"ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין--מגעילן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות--מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן, והן מותרין".

נמצא, שגם כאשר מדובר באיסורי דרבנן מובהקים יש חובה להגעיל את הכלים. ואפילו קומקומים ומחמי חמין שחזקתן שהשתמשו בהן אך ורק למים או לחלב.

כמו כן, איני יודע מאין למדת שדין קדרה בת יומה שייך גם בכלי עץ או מתכות.

מן ההלכה הראשונה שבפרק יז לעיל עולה במפורש שמדובר אך ורק בקדרת חרס.

והלכה ד שציינת אליה איני יודע מה ראיה יש בה.

לעניות דעתי הנך צודק רק בכך שלכתחילה לא יבשל בקדרה בשרית חלב, אך אפשר לדייק שאם בטעות בישל בה גבינה אינה צריכה הכשר.

וזאת אני לומד מכך שרבנו הזכיר דין הכשרת הכלי רק בפרק יז לעניין בליעת איסורי תורה. ולא לעניין איסור חלב ובשר שהוא מדרבנן.

כמו כן דין "קדרה בת יומה" הוא גם בשאר כלים ולא רק בחרס כפי שעולה מהלכה ב וד בפרק י"ז.

התשובה בשאלה: "קדרה שבישל בה בשר -- לא יבשל בה חלב", כלומר, אין להשתמש בה לכתחילה עד להכשרתה. ואיך יכשיר מחבת בשרית שטיגן בה גבינה? ובכן, נראה שדי להגעילה במים רותחים, כי לא מדובר באפייה יבשה שיש צורך בליבון, ואם ירצה להחמיר יוסיף ויהבהבה על אש הגז כשהיא הפוכה במשך זמן מה.

ודין הכשרת הכלים נלמד בעיקר מהלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כא ואילך.

כמו כן, החילוק בעניין בת יומה או לאו בת יומה נאמר אך ורק לקדירת חרס, ראה הלכות מאכלות אסורות (יז, א). לגבי שאר סוגי הכלים חילוק זה אינו קיים.