החג בגולה לתושב ארץ ישראל

כותב רבנו בהקדמתו למשנה תורה:

"ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו".

ומה הקשר בין עניין זה לבין יום טוב של גלויות?

ונראה לי ברור כשמש, שיהודי שהגיע לארץ-ישראל, מחויב לנהוג כדיני המקום, דהיינו לא לעשות את הימים הטובים שני ימים. כי כל עניין זה אינו תלוי במנהג האדם, אלא בגלות. ובמלים אחרות, לא מנהג האדם הוא זה שקובע בעניין זה, אלא המקום שבו הוא נמצא.

ואם היה חיוב לשמור על מנהג המקום שממנו באנו, דהיינו מנהג הגלות, עד עצם היום הזה כולנו היינו מחויבים לעשות שני ימים טובים כאן בארץ-ישראל, שהרי כולנו הגענו מן הגלות.

תפישתו של השוטה הזה נובעת מאהבת הגלות, ומריקנות רוחנית אשר הצמיחה בו את השאיפה המטופשת להחמיר בכל עניין, כדי להרגיש שהוא אכן צדיק וחסיד ובעל משמעות.

וראה גם הלכות קידוש החודש פרק ה (ה-יא), ומהלכה יב עולה במפורש, שההלכה היכן עושים שני ימים טובים נקבעת לפי מנהג המקום, ולא לפי מנהג האדם.

[ה] בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל--שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא, שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.

[ו] לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים, ואפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה; ובני ארץ ישראל בזמן הזה, עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים. נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה, מדברי סופרים שתיקנו דבר זה.

[...]

[ט] אין עשיית יום אחד תלויה בקריבת המקום. כיצד: אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמישה ימים או פחות, שבוודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין--אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה. שמא לא היו השלוחים יוצאין למקום זה, מפני שלא היו שם ישראל, ואחר שחזרו לקבוע על החשבון, ישבו שם ישראליים שהן חייבין לעשות שני ימים; או מפני שהיה חירום בדרך, כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי משנה; או מפני שהיו הגויים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן.

[י] ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום, היו כל בני מצרים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמונה ימים או פחות; וכן רוב סוריה. הא למדת, שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.

[יא] נמצא עיקר דבר זה על דרך זו, כך הוא: כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים--עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים, מהלך עשרה ימים או פחות. וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשווה או פחות, שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו--רואים: אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכיבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן, עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריה, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ, כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן--עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן: אם יום אחד, יום אחד; ואם שני ימים, שני ימים.

@אדיר דחוח-הלוי דבריך מלמדים באופן ברור שדעת הרמב"ם היא שהמקום קובע את כמות הימים, לא האדם.

1) מסיבה מוזרה טוענים האורתודוכסים שהמקום בו מתגוררים רוב ימות השנה, קובע את כמות הימים שחובה לשמור.

2) אני מכיר באופן אישי ישראלים אורתודוקסים שיניחו תפילין בשמיני של פסח בגולה.

3) ואני גם מכיר באופן אישי יהודים אורתודוקסים שחיים במערב, אבל נמצאים בישראל לפסח, והם 1) יערכו סדר שני בישראל, 2) הם גם יתפללו את כל התפילות שיהודים בתפוצות מתפללים על היום השני והשמיני של פסח, וכן 3) לא יניחו תפילין ביום אשר יהיה אסרו חג בישראל.

האם אני צודק בהנחה ששתי הקבוצות הללו, בהתנהלותן, יעברו על מגוון מצוות חיוביות ושליליות, הן דאורייתא והן דרבנן?

@תלמיד-משה

כן.