כתב הרמב"ם "וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו" (מאכלות אסורות ט, ד).
וכבר תמהו שמדברי רב אשי בחולין קד עולה כי עוף בחלב אסור בבישול מדרבנן. נוסף על כך יש לשאול על מילת 'לפיכך' - מניין למד הרמב"ם שמה שאינו אסור באכילה מהתורה, מותר בבישול?
המגיד משנה תירץ כי דברי רב אשי (בעצם דברי המשנה שעליה הוא מדבר) מתייחסים לאכילה, אף על פי שהמשנה נוקטת בלשון בישול. דבר זה כמובן דחוק כפירוש למשנה. ועוד, גם אם אין סתירה לדברי הרמב"ם מהתלמוד, עדיין צריכים אנו לדעת מניין לו שבישול עוף בחלב מותר ולא אסור מדברי סופרים, ואני לא מצאתי לזה מקור בדברי רבותינו.
בספר בית חדש תירץ כי לדעת הרמב"ם אף עוף בחלב אסור בבישול מדברי סופרים, וכוונתו כאן היא רק שהוא מותר בבישול מהתורה. אך דברים אלה קשים עוד יותר ואינם הולמים כלל את לשון הרמב"ם.
תלמיד משה, אני רואה שלמדת להכיר אותי...
אכן, בעבר נהגתי כך, למדתי גם את הפרשנים של רבנו כמו הכסף-טמטום וחבר מרעיו.
ברם, ככל שעובר הזמן והנני מגלה יותר ויותר את סכלותם ושיבושיהם, כך פחות ופחות אני מעיין בהם, עד שהיום רק לעתים נדירות אני מעיין בהם, למעט כאשר אני מבקר את דבריהם במטרה להוכיח את סכלותם והתעיותיהם.
ספר משנה תורה אינו ספר מושלם (אך הקרוב ביותר לשלמות), וייתכן שנפלה בו טעות.
היכרותי הלא מעטה עם הספרות הרבנית הביאה אותי למסקנה ש-99% ממנה הוא בזבוז זמן משווע או חמור מכך מקנה לאדם השקפות רעות ושיבושים הלכתיים, ואף מסיח את האדם מדרך האמת.
ולכן, איני מעיין בדבריהם כלל במקום שאני יכול להבין את דברי רבנו מתוך דבריו, בסיוע צלם האלוה שה' נתן בנו. ואף גיליתי כי זו הדרך הטובה ביותר להבין את דברי רבנו, במנותק לחלוטין מהפרשנים שמשחדים אותך לחשוב ולהבין בדרך מסוימת שמתאימה להם, ולעתים קרובות אף מבלבלים את הדעת, כי עד שסיימת לקרוא את דבריהם כבר שכחת מה כתב רבנו בהלכה.
אמנם, אם יש פנאי בידי אני לומד את דברי רבנו יחד עם נושאי הכלים המרכזיים בלבד, כדי שדעתי תהא מעורבת עם הבריות, וכן כי יש בדבריהם מעט בר, ובעיקר כי הם מפנים לסוגיות הגמרא להרחבת היריעה, אך יודע אני היטב שהם היו רחוקים מלהבין את מחשבתו של רבנו כרחוק מזרח ממערב, ולכן אני נזהר מאד בדבריהם.
במקומות הבודדים מאד שדברי רבנו אינם מובנים, אבדוק את הסוגיה בגמרא בעיון.
בעניין הנדון, אני סבור שהדבר פשוט מאד, רבנו דחה את המשנה והסוגיה המשנית לחלוטין מן ההלכה, ולפי דעתי עשה כן מסיבות מגוונות שהצעתי במאמר, והגדולה שבהן שמדובר בהלכה דרבנן שכל כך הקלו בה בימי התנאים, כך שלא יעלה על הדעת שיש לאמץ את התפישה המחמירה שלה כפי שהיא מובאת במקור המשני.
ומכל מקום, אין זה מן המקומות הנדירים שאינם מובנים בדברי רבנו, כי דבריו ופסיקתו ברורים לחלוטין.
ויתרה מזאת, פסיקתו מותאמת ומיושרת עם אדני ההיגיון והמחשבה, כך שאיני רואה כאן שום בעיה.
ולצערי תפישות הלכתיות ולמדניות מחמירות ומשובשות חדרו לעולם הדתי והרעילו אותו והישגו אותו מדרך האמת. ומה שהיה ברור כשמש הפך להיות דבר מסופק שיש להביא עליו ראיה והוכחה.
א) במקום שיש הלכה פסוקה אין ספק.
ב) גם אם לא הייתה הלכה פסוקה, והיה ספק, ספק דרבנן - לקולא.