בגמרא נאמר כך (ברכות יז ע"ב; תענית כד ע"ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקָב חרובין מערב שבת לערב שבת".
וברור שמטרת המדרש לרומם את תלמידי החכמים שפלי-הרוח אשר מסתפקים במועט, וכל הבלי העולם-הזה כאין וכאפס בעיניהם. וכך מסביר למעשה רבנו בפירושו למשנה (אבות ד, ז), שהרי הוא מסביר ש"בת הקול" האמורה, הכוונה בה לדברים שנאמרו בעם על ר' חנניה.
וכֹה דברי רבנו שם: "וחנניה בן דוסא אשר מכריזין עליו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דַּיוֹ בקָב חרובין מערב שבת לערב שבת' – ולא ביקש מבני אדם". נמצא, שרבנו שינה את לשון האגדה, ובמקום לומר "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת", אמר: "אשר מכריזין עליו", כלומר, צניעותו וצדקותו ופרישותו והסתפקותו במועט, היו לשם דבר.
אגב, היו מקובלים פגאניים שהתמקדו בפשט האגדה ולמדו ממנה שהעולם ניזון בזכות הצדיק, כלומר, אלמלי הצדיק אין לעולם קיום – והלכו בדרך הזו במטרה להפוך את גדוליהם הנגעלים לאלילים, עד שייחסו להם כוחות מאגיים זרים: להשפיע שפע רוחני וגשמי ולבטל גזירות ולכפר עוונות ולתקן נשמות ישראל, ועוד. ומאומה מכל הטומאה הזו לא עלתה על לבם של חז"ל.