יולי 17

תשעת הימים לפי הרמב"ם

16 תגובות

 

הלכות תענייות פרק ה' הלכה ו: "משייכנס אב, ממעטין בשמחה.  ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית, אסור.  וכבר נהגו ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו, ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית; ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש ."החודש, עד התענית.

 

 

 

?א) מה המשמעות של המילים המודגשות במובן המעשי?

?איך זה בא לידי ביטוי בתחום ההלכתי המעשי

 

?ב) לפי הרמב"ם האם מותר לצאת לחופשה בתשעת הימים מראש חודש אב לתשעה באב

 

?ג) האם הלכות בהלכה זו ברמב"ם חלות כאשר תשעה באב ביום ראשון

 

 

 

יולי 18נערך: יולי 21

א. למעט בדברים הגורמים לאדם שמחה, והמשמעות המעשית היא לדחות דברים הגורמים לאדם שמחה ואין בהם מצווה (כמו סעודת מרעים אולי). להבנתי מעבר למה שנאסר בהלכה לגבי שבוע שחל בו אין איסורים נוספים בתצורה אחרת של שמחה. הצורך הוא למעט במקום שבו אפשר, כדי שתהיה תחושה של שינוי בין הימים הללו לימים רגילים.

 

 

ב. השאלה צריכה להיות האם מותר לצאת לחופשה בכלל - לפי הרמב"ם. ולדעתי ברוב המקרים אסור לדעתו.

 

ג. לא. שבת שחל בה בלבד. זאת אומרת שבוע שחל בו. אם הוא חל ביום ראשון אז יש רק יום אחד, והשבוע הקודם לו אינו שבת שחל בה תשעה באב. אבל שים לב למנהג המצוין בסוף ההלכה, שאינו הלכה / שורת הדין אלא מנהג.

א) האיסורים שנזכרו בהלכה אינם נוגעים למיעוט בשמחה מראש-חודש-אב, אלא לשבוע שחל בו תשעה באב בלבד, ולעניות דעתי ממעטין בשמחה הכוונה שמשתדלים שלא לקבוע אירועים או חוויות משמחות מתחילת ראש חודש אב ואילך, אך אם יש צורך לא נמנעים אפילו מלהתחתן בימים הללו, ורבנו פוסק שמותר להתחתן אפילו בתשעה באב עצמו, וכה דבריו בהלכות אישות (י, יד): "מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה".

 

ונראה לי שההלכה הזו שממעטין בשמחה מתאימה בעיקר לתלמידי חכמים, אשר מרגישים יותר את צער החורבן והעדר האמת, וכמו שבתשעה באב עצמו ובסעודה המפסקת הם נוהגים באופן שונה משאר העם. כללו של דבר, נראה לי שהלכה זו היא בגדר המלצה למעט בשמחה מראש חודש אב, ורק מי שבאמת מרגיש את צער החורבן והעדר האמת ידקדק בה, אך אין להחמיר יותר מדאי, כי רוב בני האדם ובני המשפחה אינם מסוגלים לחיות בצער מתמשך.

 

ב) מדוע אסור לדעת רבנו לצאת לחופשה? ולפי עניות דעתי יש בכך מצוה רבה גם לשמח את האשה והילדים, וגם לתת לנפש מנוחה ורוגע בדברים השלווים והנעימים. ואיני מתכוון לחופשות טומאה, אלא לחופשות בירושלים וסיורים לימודיים ומעניינים בעיר העתיקה, וכן בשאר ארץ ישראל.

 

ג) כמו שאמר תלמיד הרמב"ם יצ"ו, השנה אין דין של "שבוע שחל בו".

."כתבת: "כמו שאמר תלמיד הרמב"ם יצ"ו, השנה אין דין של שבוע שחל בו

 

מנקודת מבט פילוסופית מוסרית, איך זה מתאים שבשנים מסוימות - כמו השנה - אין תקופה משמעותית שבה אנשים מתאבלים על חורבן בית המקדש? לאשכנזים אין בעיה זו משום שבכל שנה הם תמיד מתאבלים על כל תשעת הימים - ללא תלות ביום השבוע שבו חל תשעה באב. אבל אם נלך לפי הרמב"ם זה אומר שיש שנים שיש רק יום אחד - יום תשעה באב - שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש וכל שאר האירועים הטרגיים שאנו זוכרים בתשעה באב. איך זה ?מתאים? האם לא הנהגת האשכנזים מתאים יותר כאן

יישר כוחך מרי אדיר, טעיתי במה שכתבתי בסעיף הראשון, וכעת ערכתי את דבריי.

אדרבה, מנקודת מבט מוסרית זה מסתדר טוב יותר, כי חז"ל לא רצו להטריח כל כך את הציבור, ולכן קבעו באופן כזה שיהיה מאוזן, כך שלעתים רחוקות יהיה תשעה באב בסוף השבוע ולא באופן קבוע, באופן כזה יש איזון בכמות הטרחה של הגזירה על הציבור.

 

לפי הרמב"ם אין עניין להטריח מעבר למה שקבעו, או במילים מוכרות יותר אין עניין להיות צדיק יותר מהאפיפיור. בזמן הגמרא האמוראים אכלו בשר ביום תשעה באב בעצמו, אבל בימינו החכמולוגים צדיקים יותר מהאמוראים, ומהסיבה הזאת קיים ריחוק גדול מהיהדות במצבה העכשווי.

יולי 21נערך: יולי 21

1) האם אתה מתכוון שאם ניקח את הממוצע על פני שנים שונות, בסך הכל יש איזון של כמות ימי ?האבל

 

2) מדוע חז"ל רוצים ליצור איזון ממוצע במשך שנים רבות - לפיה במשך שנים מסוימות האבל הוא כמו חמישה ימים ובשנים אחרות האבל קצר כמו יום אחד. אין ספק שהרבה יותר מתאים ליהודים להקדיש את אותה כמות בכל שנה כדי להתאבל על חורבן בית המקדש ועל כל שאר הטרגדיות .של ההיסטוריה היהודית

 

3) ואם אתה רוצה לומר כי תשעה ימים הוא יותר מדי, ראשית, חז"ל היו יכולים בקלות לומר כי במשך שבעה ימים בכל שנה לפני תשעה באב העם צריך להתאבל. ואם שבעה זה יותר מדי, אז חמישה ימים. ושנית, אתה צריך להסביר איך האשכנזים מצליחים לעשות את זה כל שנה בלי .בעיות בכלל

 

4) ואם אתה רוצה לומר כי הרמב"ם הוא רק בעקבות חז"ל, זה רק דוחף את השאלה צעד אחד אחורה: מדוע מנקודת מבט פילוסופית מוסרית עשו חז"ל את ההלכה בדרך זו ולא בדרך האשכנזית? האם זה לא סביר שתהיה כמות קבועה של ימים בכל שנה? האם תשעה ימים באמת ?מציקים לאנשים

 

5) אם חז"ל לא רצו להטריד את האנשים יותר מדי בדרך שהם מתאבלים על חורבן בית המקדש, למה הם אסרו מוסיקה במשך כל השנה זכר לחורבן? אין ספק שהאיסור המתמשך על המוסיקה הוא נטל גדול בהרבה על העם .מאשר תשעה ימים של אי נוחות קלה

1. לא. אין כוונתי לבחינה סטטיסטית. בכל אופן שיניתי את דעתי וכעת אני נוטה להסכים ששבת היא בעצם גבול של יום שמחה, וכנראה בני אדם מרגישים יותר צער בשבוע שחל בו תשעה באב דוקא מאשר בימים הקודמים לשבת שהיא יום עונג. לא ראוי לנהוג במנהגי שמחה כמו כיבוס ותספורת באותו שבוע שט"ב חל בו, אבל מה שקורה בימים של השבוע הקודם, לא נכון לשייך לשבוע שחל בו מבחינת רמת הצער והפסיכולוגיה השונה בגלל ההפסקה בשבת. כמו כן מכיון שכולם רגילים לכבס בגדים לשבת ולהסתפר לשבת. חז"ל לא רצו לפגום בכבוד השבת. למיטב זכרוני בתימן רבים נהגו לגלח את הראש מידי יום שישי.

 

5. אדרבה, לדעתם די היה כבר במה שתיקנו בנושא המוסיקה וכו' ולא רצו ללכת ולהחמיר בבחינת כאשר אבדתי אבדתי.

זה נשמע לי כמו תשובה מצוינת. אבל בבקשה תעזור לי להבין. אשכנזים מתאבלים במשך שלושה שבועות שלמים. הם עוצרים לשבת, כשהשבת מסתיימת הם חוזרים לאבלם. זה בדיוק כמו מי שמחויב להתאבל במשך שלושים יום. הוא גם מפסיק להתאבל בשבת, וכשהשבת מסתיימת הוא חוזר לאבל שלו. אז למה חז"ל אומרים שהם רק רוצים לנו להתאבל על חורבן בית המקדש בשבוע של תשעה באב ללא כל הפרעה של שבת? אם אשכנזים יכולים להתאבל במשך שלושה שבועות גם עם הפסקות לשבת, ואם אדם מתאבל על שלושים יום יכול לעשות זאת גם עם הפסקות עבור שבת, אז למה לא כל העם היהודי לא יכול להתאבל על חורבן בית המקדש במשך תשעה ימים גם עם ?הפסקה של שבת באמצע תשעת הימים

אבילות נעשית גם בשבת אמנם בדברים שבצנעה - ראה אבל י,א

יש רמות שונות של אבל, בין באבלות על מת ובין באבלות על בית המקדש.

למשל, מי שאביו נפטר בוכה שלושה ימים ולא יותר, ומספיד שבעה ימים ולא יותר, וכן באותם שבעה ימים אסור לכבס ולרחוץ ולסוך ולשמש מיטתו ולנעול את הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בדברי תורה ולזקוף את המיטה ולפרוע את ראשו ולשאול שלום. והם י"א דברים. כל זה באבל ה, א. אחר כך יש רמה נוספת קלה יותר של אבילות במשך שלושים יום והם חמשה דברים מפורטים באבל ו,ב ואילך.

 

כך חז"ל להתחיל בהדרגה מראש חודש אב להמעיט בשמחה עד שמתקרבים לשבוע שחל בו. בשבת של תשעה באב בשונה משבת של אבל, אין נוהגת גם לא אבילות שבצנעה. ההבדל הוא שאבילות על קרובים שמתו נקראת אבילות חדשה, ואבילות של ט"ב נקרא אבילות ישנה בלשון חז"ל - ראה יבמות מג: ואבילות ישנה קלה יותר מאבילות חדשה ולכן הקילו בה ביחס לאבילות חדשה.

" מדוע אסור לדעת רבנו לצאת לחופשה? ולפי עניות דעתי יש בכך מצוה רבה גם לשמח את האשה והילדים, וגם לתת לנפש מנוחה ורוגע בדברים השלווים והנעימים. ואיני מתכוון לחופשות טומאה, אלא לחופשות בירושלים וסיורים לימודיים ומעניינים בעיר העתיקה, וכן בשאר ארץ ישראל."

 

אני סבור שהנושא הזה ראוי לעלות בפני עצמו. כי אנחנו צריכים קודם כל להגדיר מה פירוש המילה חופשה ויש עוד מה להוסיף בעניין. אני חושש שתהיה התפזרות באשכול הנוכחי, ולכן כדאי להתמקד בנושא חשוב זה בפוסט בפני עצמו.

אולי כדאי להוסיף שהלכת "שבוע שחל בו" איננה של הרמב"ם, כמו כמעט כל הלכותיו, אלא חז"ל הם אלה שקבעו הלכה זו, שבשבוע שחל בו תשעה באב נוהגים במנהגי אבילות מסוימים. ולפי דעתי הדבר פשוט מאד שתשעה באב "משפיע" מבחינה הלכתית על השבוע שבו הוא חל, אך לא מעבר לכך.

 

וגם מבחינה פסיכולוגית הדברים ברורים, כי לא מתכוננים לתשעה באב בשבוע שלפני השבוע שחל בו, ורק בשבוע שחל בו יש התכוננות נפשית מסוימת ליום תשעה באב. כמו כן, אינו דומה שבעת ימי האבילות לתשעה באב, כי שבעת ימי האבילות חלים לאחר הקבורה, ואילו שבוע שחל בו חל לפני יום תשעה באב.

 

קצרו של דבר, חכמים קבעו כללי הלכה שונים לאבילות פרטית ולאבילות לאומית: מצד אחד הם קבעו שהאבילות הלאומית תהיה מדי שנה בשנה, אך מצד שני הם לא קבעו לה שבעה ימים כי הדבר קשה מאד, אך בכל זאת קבעו מעט כללים הלכתיים לשבוע שחל בו בלבד, שבו כאמור מתכוננים לצום ויש כבר אווירה מסוימת של תשעה באב.

יולי 28נערך: יולי 28

1) אנא תנו לי תובנה בתחום הבא: אנשים רבים מתאבלים על כל תשעת הימים, ורבים אחרים במשך שלושה שבועות שלמים. מה הבעיה בזה? כן חז"ל רק חייבו אותנו להתאבל בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל מה הבעיה ?הספציפית במקרה הספציפי הזה להחמיר ולהוסיף ימים נוספים או שבועות נוספים של אבל

 

2) אולי כתשובה אני יכול להציע את הדברים הבאים: כילד לימדו אותי כי שלושת השבועות הם זמן שבו דברים רעים קורים להיהודים, ושתשעת הימים הם זמן שבו אלוהים זועם על היהודים, ושעלינו לצפות שאלוהים יכפוף אותנו לכל מיני טרגדיות איומות בתקופה זו. אני זוכר בכל תוקף שתשעת הימים היו זמן של אימה מפחידה עבורי, ושתמיד הוקל לי מאוד ברגע שסוף סוף הגיע סוף תשעה באב. אני זוכר היטב כי תמיד הרגשתי תחושת הקלה רבה שעכשיו הסתיימה התקופה המפחידה הזו ושכבר לא היינו צריכים לפחד שאלוהים רוצה לפגוע בנו או להרוג אותנו בכל רגע. כתוצאה מחוויות הילדות האלה, גם עכשיו כמבוגר אני שונא את התקופה הזו של השנה, ואני תמיד שמח מאוד כשזה נגמר. ואין לי ספק בכלל שהרבה מבוגרים אחרים מרקע מהסוג שלי מרגישים פחד ושנאה כלפי תקופה זו של השנה. אני בטוח שאם הקהילה שגדלתי בה רק התאבלה למשך השבוע שחל בו תשעה באב, לא הייתי סובל כל כך טראומה כילד, ואני בטוח שאלוהים לא רוצה שילדים קטנים, או אפילו מבוגרים מלאים, יעברו טראומות .מזיקות כאלה - טראומות שבוודאי אינן עוזרות ליהודים לממש את מטרת חיי האדם

 

3) למעשה, נראה כי חז"ל לא היו רק חוקרים גדולים אלא גם פסיכולוגים גדולים. רמב"ם אומר שמצוות התורה יוצרות איזון מושלם ברווחתו של האדם - בין אם זה פסיכולוגי פיזי או רוחני. אני חושש שגם חז"ל דאגו שהתקנות שלהם יוצרות את אותם איזונים. ואם נוסיף או נגרע מהתקנות שלהם - אם בכמות או באיכות - אנו נגרום לעצמנו כל מיני נזקים, בין אם הם גופניים, פסיכולוגיים, רוחניים, או כל אלה .יחד

 

4) ובמקרה של תשעה באב נראה כי חז"ל סברו שהשבוע שחל בו תשעה באב הוא פרק הזמן הנכון והמספיק .עבורנו להתאבל, וכי אם נוסיף לכך אנו נגרם נזק קשה לעצמנו ולילדינו

 

.אנא תנו לי את המשוב שלכם על נקודות אלה

א) לכאורה אין בעיה להוסיף, אך אם חז"ל לא גזרו מעבר לזה? מדוע שאנחנו נוסיף על גזירתם?

 

ב) התפישה ש"קורים דברים רעים" בתקופה הזאת של שלושת השבועות, היא הזיה מיסטית אשר מנוגדת לתורה, כי לפי התורה אסור לנו לקבוע שיש זמנים "טובים" וזמנים "רעים". יסודה של ההזיה המאגית הזו לפי דעתי בהשקפות הגויים עובדי האלילים למיניהם, אשר תפשו את האלילים כאלילי "זעם" אשר נוקמים בעובדיהם בזמנים מסוימים שבהם הם "עצבניים" יותר מאשר בשאר הזמנים.

 

ג) אני מסכים בהחלט, ולכן אני חוזר על השאלה בנקודה הראשונה: אם חז"ל לא גזרו מדוע שאנחנו נוסיף ונגזור? ואפילו כאשר יש סנהדרין צריכה להיות סיבה טובה להוסיף על גזרות חז"ל, כל שכן וקל וחומר כאשר אין סנהדרין, שצריכה להיות סיבה ממש טובה כדי שרב מסוים יגזור גזרה חדשה על אנשי קהילתו.

 

ד) בהחלט, ותוספת האבל על חורבן בית המקדש היא צביעות אחת גדולה, כי חכמי אשכנז שהוסיפו את החומרות הללו, כלל לא עודדו לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, וגם בימינו הם אינם חותרים להשיב עטרה ליושנה ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא כל מה שמעניין אותם זה התקציבים שלהם וטובות ההנאה שלהם, ולהמשיך לקיים את אורחות חייהם והדת החדשה שאבותיהם הנחילו להם.

 

ובמלים אחרות, הם לא באמת מתענים על בית המקדש והוא לא מעניין אותם, ותוספת החומרות היא ביטוי חיצוני למגמה מחמירה שאחזה ביהדות אירופה, שביקשו לחקות את מנהגיהם החיצוניים של הכומרים הסגפניים, כי בזאת הם השיגו מעלה בעיני ההמונים שהם "בני האלהים"; וגם הזו לחשוב כי בסיגופיהם הם משיגים מעלה לפני ה' יתעלה ושהוא מוחל להם בזכות סיגופיהם על פשעיהם וחטאיהם בחדרי חדרים ואף מכשיר את עוונותיהם לכתחילה, וכל זאת הזיה אשר נובעת מנטייה אחר התאוות.

כתבת: "הם לא באמת מתענים על בית המקדש והוא לא מעניין אותם, ותוספת החומרות היא ביטוי חיצוני למגמה מחמירה שאחזה ביהדות אירופה, שביקשו לחקות את מנהגיהם החיצוניים של הכומרים הסגפניים, כי בזאת הם השיגו מעלה בעיני ההמונים שהם "בני האלהים"; וגם הזו לחשוב כי בסיגופיהם הם משיגים מעלה לפני ה' יתעלה ושהוא מוחל להם בזכות סיגופיהם על פשעיהם וחטאיהם בחדרי חדרים ואף מכשיר את עוונותיהם לכתחילה, וכל זאת "הזיה אשר נובעת מנטייה אחר התאוות

 

החלק הראשון של פסקה זו הגיוני לחלוטין עבורי. אבל אז אתה מציין נקודה נוספת חדשה, שונה מהנקודה הראשונה בתחילת הפיסקה. ובחלק זה השני של התשובה שלך אני נאבק לראות את הקשר. איך הרצון שלהם להרשים את אלוהים באמצעות סגפנותם נובע מרצון לנהנתנות ותאווה? במבט ראשון נראה כי ההפך הגמור הוא הנכון: ללא ספק, סגפנים כאלה .מנסים להתרחק מהנאה גופנית. אנא עזור לי להבין את הנקודה שלך.

יולי 30נערך: יולי 30

1) כנקודה נפרדת - נקודה שאינה קשורה ישירות לשאלה הספציפית הזו כאן אך עדיין ראויה לתשומת לב, אני חושב שלא מתקבל על הדעת לכלול את כל האשכנזים בהכללה עצומה אחת. ישנם סוגים רבים ושונים של אשכנזים. אפשר לטעון באופן כללי שהחסידים - במיוחד האדמורים - הם נהנתנים ומבקשי תענוג, אך עם הכבוד הגדול ביותר זה פשוט מרושל אינטלקטואלית לכלול את כל הליטאים בקטגוריה זו. האם כל האשכנזים שחיו בעוני האכזרי המתמשך היו נהנתנים? האם חפץ חיים היה נהנתן? האם יש לך שמץ של הוכחות שהוא היה כך? גם אם אתה לא אוהב אותו בצדק מסיבות לגיטימיות אחרות, זה .בהחלט לא אומר שהוא יכול להיות מואשם בכל חטא תחת השמש

 

2) בעיניי סביר הרבה יותר להאשים את הליטאים בתאווה לכבוד (ואולי גם בתאווה לכוח). אבל גם כאן .תזדקק לראיות יסודיות לכך, במיוחד כשמדברים על דמויות היסטוריות שאינן עוד חיות

ביחס לנקודה הראשונה:

 

לסגפנותם יש שתי סיבות מרכזיות לעניות דעתי, האחת היא להרשים את אלהים ולגרום לו להתפעל ולהתרגש מעינוייהם ובשל כך לרחם עליהם ולהכשיר להם את תועבותיהם בחדרי חדרים, וזהו היא גישת הנצרות, אשר מכשירה את התועבות בתנאי שהאדם מסגף ומייסר את עצמו עליהן. הסיבה השנייה היא סיבה שלא קשורה לאלהים אלא לשאיפתם להערצת ההמונים במטרה להיראות בעיניהם כ"בני האלהים" -- מעמד אשר מצדיק קבלת טובות הנאה ללא שום גבולות מהקופה הציבורית, וכן העלמת-עין מחטאים ופשעים, ויסוד הסיבה הזו אף הוא בכנסיה הנוצרית אשר הפכה את הפקת הרווחים מן ההמונים לאמנות.

 

ביחס לנקודה השנייה:

 

כל הכללה היא שגויה, ברם אני הולך בגישתו של רס"ג אשר מפרש את המלה "כל" כ"רוב", כלומר כאשר אני מכליל לעולם אין מדובר בכולם באופן מוחלט, וגם התורה כאשר היא כותבת "כל" היא לא מתכוונת לרוב מוחלט. אולם, מכיוון שלצערי הרב היהדות האשכנזית החריבה את דת משה, איני מתייחס לפרטים שהם צדיקים וחסידים באמת, אלא למכלול התפישות והדעות כי רק לאחר שעם-ישראל יבין שהתרבות היהודית האשכנזית מובילה את עם ישראל לחורבן (וכבר היה חורבן אחד פעם אחת לפני כשבעים שנה), רק אז ניתן יהיה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.

 

היאחזותם של האשכנזים בתרבותם נובע מגאוותם ושאיפתם להיות "הגזע הארי" בין אם במודע ובין אם בתת-מודע, ויש לכך ראיות חברתיות רבות בשבעים השנים האחרונות על האופנים שבהם האשכנזים מנציחים את שלטונם בחברה הישראלית והיהודית העולמית, ואני באופן אישי סבלתי רבות מאפליה על רקע עדתי וכמעט שהפסדתי את כל חיי בעקבות כך. ואפילו אשכנזים שהם רמב"מיסטים לכאורה, קשה להם מאד לקבל את התקפותיי על העדה האשכנזית, והם מיד עוברים לתקוף אותי אישית, ורק לאחרונה כלומר לפני כמה ימים, כעסו עלי ועשו לי שיימינג בפורום מסוים, כאשר ביקרתי את התרבות האשכנזית, אף שמדובר באנשים ששואפים לאמת, עדיין קשה להם מאד לוותר על העליונות הגזעית שלהם בחברה היהודית והישראלית.

 

כאמור, הגעתי למסקנה שרק לאחר שבירת הגאווה האשכנזית על תרבותם היידישאית, ניתן באמת לערוך חשבון נפש מחשבתי והשקפתי, להכות על חטא, ולשוב ליסודות הדת הטהורים.

 

אין בי שנאה אישית חלילה, ובמסגרת עבודתי ב"עזר מציון" אני מטפל בקשיש אשכנזי חביב ביותר והוא אף מלמד אותי מעט יידיש, אך מבחינה שכלית השקפתית, הנזק שהתרבות האשכנזית גרמה וגורמת לעם ישראל הוא עצום מכל הבחינות.

 

כמו כן, איני מתרשם כלל מ"גדולים" ש"חיו בצניעות" וכיו"ב, כי בלי ידיעת ה' ובלי השקפות נכונות, אין לי ספק שמדובר במשחק חיצוני ותו לא, שנועד להרשים "גבירים" ולפתוח להם את הכיס לתרומות נכבדות לישיבות, וכמו שנהג הרב שטיינמן שחי בצניעות על גבול העוני, אך בין מדפי ספריותיו התגלגלו מיליונים רבים, ואיך אני יודע? פעם אחת נגנבו מביתו שלושה מיליון ש"ח במזומן! והם פרסמו פאשקוויל שזועק להחזרת הכסף, אך בסוף הם לא הגישו תלונה במשטרה כי הבינו שאם המשטרה תתחיל לשאול שאלות על כל הכספים שמתגלגלים בין ספריו וספריותיו של שטיינמן הוא עלול לשבת בכלא, ואין לי ספק שצניעותו הייתה משחק או מעין "דרישות העבודה והתפקיד" -- עבודה אשר הובילה לכך שכל בניו ונכדיו יהיו מסודרים בדירות ובחיי רווחה.

 

גם הליטאים נוהים אחר התאוות, כי הגאווה היא תאווה, ולא רק אחר תאוות הגאווה, כי במקום שאין ידיעת ה' והגאווה חודרת ושורפת, כל שאר התאוות ימצאו כר נוח מאד לגדול לרחוש ולהתפתח. ולכן איני סבור שזה לא נכון "אינטלקטואלית" לתקוף אותם, כי כאמור, מי שרחוק מה' יתעלה בדעתו, והשקפותיו משובשות להחריד, ותורתו אינה תורה, ברור כשמש שהוא כעלה נידף בים התאוות והסכלות, ומי שאין לו מעשים טובים וזכויות להגן עליו, יתדרדר בקלות ובמהירות לים הסכלות והתאוות.

 

כמו כן, אחד הדברים החמורים ביותר שהתרבות האשכנזית החדירה לעם ישראל הוא קידוש החיצוניות וטיפוח הצביעות, כלומר ההשקפה שמותר שיהיה לך אחד בפה ואחד בלב, את השאיפה ליופי החיצוני הזה הם למדו מן הנצרות אשר מקדשת את החיצוניות אך בתוך תוכה היא מכוערת וכעורה ביותר -- וזה הוא יפת בנו של נוח, אשר כלפי חוץ יפה מאד, אך מבפנים כעור להחריד.

 

קצרו של דבר, לעולם לא נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אלא לאחר ביעור תרבות היידישקייט הפרו-נוצרית, ורבים מהאשכנזים מבינים את זה במודע או בתת מודע, אך אינם מוכנים להודות בכך, כי הם נהנים מן העליונות הגזעית שלהם, בהעדפה ברורה בשוק העבודה, במשכורות יותר גבוהות משמעותית, בוויתורים רבים שעושים להם (לדוגמה בן עדות המזרח יצטרך כל הזמן "להוכיח" את עצמו ולהתאמץ בעבודתו, לעומת האשכנזי אשר יקבלו אותו גם אם הוא בינוני), וביחס מועדף בכל תחומי החיים, וכמובן מהרגשת עליונות אישית גאוותנית.

 

והאמן לי אם היית יודע איך האשכנזים התייחסו ליהודי תימן לדוגמה בתחילת המאה הקודמת וכן לאחר העליה הגדולה בקום המדינה, היית מבין מעט על הגזענות המובנת בלוח האם שלהם -- וגם היום היא נמצאת שם לא פחות, אלא שאנחנו חיים בדור שהכל מצולם ומוקלט ולכן הם למדו להסתיר זאת.

 

אני חייתי עם אשכנזים כל ימי חיי, גדלתי בשכונת "רמת אביב" האשכנזית המתנשאת "והיוקרתית". לא גדלתי עם עדות המזרח, ולכן אני מכיר היטב את האשכנזים, ובמיוחד את השכבות החברתיות העליונות. על האשכנזים להבין שתרבותם היהודית היא שוקת שבורה ומשענת קנה רצוץ לעם ישראל, ורק כך הם יהיו מסוגלים להודות על האמת.

 

"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה, טז, יט).

Newest Posts
  • חיפשתי באתר ולא מצאתי התייחסות כלפי כשרות הבשר בארץ, הרב אמנון יצחק במשך 40 שנה בהרצאותיו מדבר על בעיית הכשרות והשחיטה של הבשר, ניסיתי לברר בעצמי עד כמה שידי משגת וגיליתי שיש בעיות לא רק בכשרות אלא גם באחסון הבשר, ולכן באופן אישי הפסקתי לאכול בשר, האם השחיטה בארץ תואמת להלכה?
  • רב מסוים טוען כי החתן צריך לחבוש כובע בטקס החתונה שלו כי מכיוון שהוא כמו מלך לכן כובע הוא כמו הכתר שלו. זה נראה כמו רעיון מעורר מחשבה. אולי נוכל לומר שבקהילה בה אף אחד לא חבוש כובעים בדרך כלל, זה יהיה ייחודי ומיוחד לחתן לעשות זאת - ובכך לציין את מעמדו המלכותי. מה תהיה השקפת הרמב"ם בעניין זה - במיוחד בנסיבות של ימינו?
  • מישהו שאל אותי לאחרונה: האם יש סמכות הלכתית אמינה המתירה - במיוחד לאדם עני - רק מזוזה אחת לכל הבית - כלומר בכניסה לבית?
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!