ניב זנדני

שלום שלום, מעשה במלמד משנה לילדים בהתנדבות. לרגל סוף שנה ההורים רוצים לתת לו מתנה כאות להערכה על ההשקעה. מצד אחד, זהו אינו לימוד בשכר, מצד שני איני בטוח שהמקרה לא נופל תחת "כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". בפירוש המשנה אבות הרמב"ם נותן שתי דוגמאות לבאר מימרא זו, על רבי טרפון ועל ר' יונתן בן עמרם. המקרים שם יכולים להתפרש לכאן ולכאן. אשמח לתובנות הפורום המלומד. האם לשיטת הרמב"ם מותר לקבל את המתנה?

איסור לשון הרע הוא חלק מאיסור "לא תלך רכיל בעמיך". זהו לאו פשוט שאין עמו כרת או מיתת בית דין. או במילים אחרות - הוא מן העברות הקלות (הל' תשובה א' ז'). חז"ל הדגישו את חומרת האיסור (לדוג' בבלי ערכין טז; ירושלמי פיאה א), אך המעיין בדבריהם יראה הדברים אמורים באופן של מתן מוסר על דרך הדרש. הרמב"ם מונה את "בעלי לשון הרע" כחלק מ-24 הקבוצות שאין להן חלק לעולם הבא (הל' תשובה ג' יד'). מדוע ראה הרמב"ם לקבוע לאו שאין בו כרת עם שאר העבירות שעונשן הוא "הַנְּקָמָה שְׁאֵין נְקָמָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה" (תשובה ח' ח')? הייתי אומר שהרמב"ם כתב את הדברים על דרך האזהרה, אך בהמשך הפרק הוא מסווג איסורים נוספים בדיוק באופן זה ("וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי לְהִתְרַחַק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן"), ואעפ"כ החליט למנות את לשון הרע עם הראשונות. ובאותו עניין - שופכי דמים - אם לרוצח נפש אין (=באופן מוחלט) חלק לעולם הבא, מה ההבדל בעונשו של רוצח נפשות רבות לרוצח נפש אחת? אשמח לתובנותיכם המלומדות.

כתב הרמב"ם בסוף מאכלות אסורות ט': "מִי שֶׁאָכַל בָּשָׂר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בְּשַׂר בְּהֵמָה בֵּין בְּשַׂר עוֹף--לֹא יֹאכַל אַחֲרָיו חָלָב עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שֵׁעוּר סְעוֹדָה אַחֶרֶת, וְהוּא כְּמוֹ שֵׁשׁ שָׁעוֹת: מִפְּנֵי הַבָּשָׂר שֶׁלְּבֵין הַשִּׁנַּיִם, שְׁאֵינוּ סָר בְּקִנּוּחַ." מניין לרמב"ם שעוף נכלל באיסור? לפניו אף אחד לא דיבר על כך, כולל הריף ורב האי גאון (רבו של ר' חננאל). יש 2 שיטות עיקריות להבין את הסוגיה (חולין קה), של הרי"ף ושל התוספות. טבעי שהרמב"ם הלך בשיטת הרי"ף ורב האי (למרות שמפשט הסוגיה נראה שהשיטה השניה מתיישבת טוב יותר), אך הם לא דיברו על עוף. בנוסף, בתלמוד יש הבחנה ברורה בין עוף לבין בשר. אוסיף שנראה שהנוסח של התלמוד הבבלי שבידינו אינו משובש (לפי העתקת הרי"ף וכן עדי נוסח).

כותב הרמב"ם במשנ"ת שמיל הוא 2000 אמה (תפילה ד' ב'), וכן רווח בראשונים. במקורות חז"ל לא מפורש דבר זה, ולא ניתן להסיק זאת מהשוואות אחרות (ככל הידוע לי). מצד שני, אנו יודעים שמיל הוא יחידת אורך בה השתמשו חכמים בצורה נרחבת כלומר, הדבר היה ידוע ומוכר לכולם בזמנם. ידוע שהרומאים נהגו לשים אבנים מיוחדות לציון מרחקים אלו בדרכים שהם בנו - ניתן לראות אותן עד ימינו בגוש עציון למשל. לפי ממצאים אלו המיל הוא 1480 מטר, כלומר כ 3080 אמות. האם עלינו לעדכן את האורכים והזמנים על בסיס ממצאים אלו? האם מישהו מכיר מקור חז"לי המאפשר לאשש את ה2000 אמה שכותב הרמב"ם? (אגב, זה נראה מספר עגול מדי ליחידת מידה רומית..)

מה דין רחובות עיר בימינו? אקדים ואומר שגרסת "ושדות" היא ככל הנראה מהדורה קמא, וכך העיד בנו של הרמב"ם, שאביו תיקן ל"ושווקים". זה אמנם עוזר להוכיח את דברי, אך אפשר גם בלי. 1. כתב רבינו בשבת פרק יד: "אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים--מִדְבָּרוֹת וִיעָרִים וְשָׂדוֹת, וּדְרָכִים הַמְּפֻלָּשִׁין לָהֶן:  וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְלֹא תִהְיֶה עָלָיו תַּקְרָה." ביחס לרחובות העיר נשאל, האם דרך המסתעפת מדרך המוגדרת רה"ר גם היא מקבלת את הדין של רה"ר (אם רחבה 16 אמה)? 2. הגדרה נוספת שכתב רבינו בפה"מ (שבת, א, א) "האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער, ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה רשות הרבים ויש לה דינים נבארם בפרק חמישי דערובין. אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן". נשים לב לשתי נקודות: א. הרמב"ם מביא מדברות ויערים כדוגמא, ולא כהגדרה (שלא כפי שנראה ממשנ"ת). ב. בפשטות הגדרת רה"ר היא "מקום שרבים בוקעים בו". 3. לכאורה נראה מהלכות עירובין א שרחובות עיר הם רה"י: ד  מִפְּנֵי מַה תִּקַּן שְׁלֹמֹה דָּבָר זֶה:  כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ וְיֹאמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ, וּלְהַכְנִיס מֵהֶם לַחֲצֵרוֹת--כָּךְ מֻתָּר לְהוֹצִיא מִן הַמְּדִינָה לַשָּׂדֶה, וּלְהַכְנִיס מִן הַשָּׂדֶה לַמְּדִינָה; וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת, הוֹאִיל וְהֶן רְשׁוּת לַכֹּל, הֲרֵי הֶן כַּשָּׂדוֹת וְכַמִּדְבָּרוֹת, וְיֹאמְרוּ שֶׁהַחֲצֵרוֹת בִּלְבָד, הֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד; וִידַמּוּ שְׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה, וְשֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אך אם נסתכל בהלכה א שם (וְכֵן הַדִּין בִּמְדִינָה שְׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, שֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּלָתוֹת נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה--שֶׁכֻּלָּהּ, רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא.  זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה.), נראה שהעיר עליה מדובר היא מוקפת חומה ודלתות ננעלות, שאם לא כן מדוע רחובות העיר ושווקיה מוגדרים כרשות היחיד (מה מקיף אותן)? 4. וכן כתב בפרק יד משבת (וכן בפיהמ"ש לעיל): א ...וְאֵי זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד ... וְכֵן מְקוֹם שְׁהוּא מֻקָּף אַרְבַּע מְחִצּוֹת, גָּבְהָן עֲשָׂרָה וּבֵינֵיהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יָתֵר עַל כֵּן, אַפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה מִילִין, אִם הֻקַּף לְדִירָה כְּגוֹן מְדִינָה הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה. 5. רחובות עיר בסתם הם, אם כן, רה"ר מהתורה. הם אינם רה"י, אינם מקום פטור ואינם כרמלית (שאם כן הקפת עיר היתה מתבצעת בעירוב (צוה"פ, קורות ולחיים), ולא היה מודגש שצריך חומות ודלתות הננעלות). 6. ביחס ללשון שנקט הרמב"ם בריש פרק יד "מדברות ויערים ושדות" - חייבים לומר שדרך המסתעפת מדרך ראשית דינה כרשות הרבים מהתורה (בהגבלת הרוחב). או שמדובר בדוגמא כמו בפירוש המשנה. 7. מעבר לכך, מסברא - אם בניתי 3 בתים סמוכים ביער, וביניהם יותר מ-8 מטר, ברור שה'רחוב' (השטח ביניהם) הוא רה"ר. נוסיף עוד ועוד בתים, האם דין הרחוב ישתנה?

שלום חברים, הלכות איסו"ב: טז,י  [יג] אָסוּר לוֹמַר לַגּוֹי לְסָרַס בְּהֵמָה שֶׁלָּנּוּ; וְאִם לְקָחָהּ הַגּוֹי מֵעַצְמוֹ לְסָרַס אוֹתָהּ, מֻתָּר.  וְאִם הִעְרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר:  וְאַפִלּוּ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל, מֻתָּר לְמָכְרָהּ; אֲבָל לִבְנוֹ הַקָּטָן, אֵינוּ מוֹכְרָהּ וְלֹא נוֹתְנָהּ לוֹ. מה הדין לגבי סירוס כלב, האם מותר לומר לגוי לסרס כלב שלנו? האם דיבר הרמב"ם בהווה באומרו 'בהמה', ובעצם, להבנתו חכמים אסרו אמירה לגוי בכל מין שהוא? או שמא, הבין הרמב"ם את גזרת חכמים כמתייחסת לבהמות בלבד (אולי מפני שהיה הדבר מצוי בימיהם)? מעיון בתלמוד (בבא מציעא צ:), דין זה מובא כחלק מדיון בשאלה הכללית האם יש איסור לומר לגוי לעבור על לאו שלנו (הרמב"ם פוסק בהל' שכירות יג שכל המקרים המובאים שם אסורים). איני מכיר פסיקה כללית של הרמב"ם שאסור לומר לגוי לעבור על לאו שלנו (פרט למקרים ספציפיים כמו כאן וכמו בהל' שבת). אם מישהו מכיר, הבעיה נפתרה. בכל אופן, נראה לי שאי אפשר להסיק שהאיסור פה הוא בכל סוגי חיות, שכן הרמב"ם לא פירט "בהמה חיה ועוף" או "שאר מינים" כפי שעשה בהלכות הקודמות. אשמח לתגובתכם המלומדת.

בפרק כא כתב הרמב"ם: יב  מְפָרֵק, חַיָּב מִשּׁוֹם דָּשׁ, וְהַסּוֹחֵט זֵיתִים וַעֲנָבִים, חַיָּב מִשּׁוֹם מְפָרֵק; לְפִיכָּךְ אָסוּר לִסְחֹט תֻּתִּים וְרִמּוֹנִים, הוֹאִיל וּמִקְצַת בְּנֵי אָדָם סוֹחֲטִים אוֹתָם כְּזֵיתִים וַעֲנָבִים--שֶׁמֶּא יָבוֹא לִסְחֹט זֵיתִים וַעֲנָבִים.  אֲבָל שְׁאָר פֵּרוֹת, כְּגוֹן פָּרִישִׁין וְתַפּוּחִים וְעַזְרוּרִין--מֻתָּר לְסָחְטָן בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שְׁאֵינָן בְּנֵי סְחִיטָה. מרי קאפח כתב בפירוש שלו בהלכה זו, שנאסרו תותים ורימונים מפני שדרך בני אדם בזמנם היה להפיק מהם יין \ שכר וזה דומה לסחיטת הענבים. לפי זה הוא מסיק שניתן כיום לסחוט תפוזים בשבת. ושאלתי - מדוע הוא נצרך לכל זה, הרי הרמב"ם לא כתב "אסור לסחוט תותים ורימונים וכיוצא בהם, הואיל..." משמע שגזרו רק בתותים ורימונים, ולא הניחו גזרה כללית המתחשבת במציאות המשתנה. ולמה נוסיף גזרות מעצמנו?

שלום חברים, ברור כי תפילה שלא להקב"ה (לדוג' לרשב"י) היא עבודה זרה בהגדרה. מתוך אלו שפוקדים קברות ומכירים את ההלכה שלעיל, רבים מבקשים בקשות \ מתפללים ב"בזכות" הצדיק. האם לדעת הרמב"ם דבר זה הוא בגדר עבודה זרה (מעבר לכך שמבחינה אמונית זו שטות "אין לפניו... לא משוא פנים ולא מקח שוחד")? נקודות התייחסות: - האם להזכיר אדם אחר בתפילה הוא בגדר של לחלוק כבוד לברואים (הל' עבודה זרה פרק ב)? - מצאנו שבתפילות חז"ל אנו מבקשים מהקב"ה "בזכות אבותינו שעשו רצונך". - האם יש הבדל בין האבות שאיתם כרת ה' (והכתוב מעיד על צדיקותם, מה שאין כן על התנאים לדוגמא) ברית לבין כל השאר?