motylavy

חכם צריך לספר על ניסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו? וז"ל הרמבם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג: מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של הבן. עכ"ל. ועוד צריך ביאור הרי משה רבינו כלל לא נזכר באגדה (רק פעם אחת ובדרך אגב ).

בפרשת תרומה כתוב : ועשו לי מקדש ושכנתי ( אתמיד אשגחתי עליהם. מורה נבוכים.) בתוכם. ומכאן שיש מצוה לבנות בית להשם וכמו שכתב הרמבם בספר עבודה. אולם צריך לזכור מה שכתב בהלכות מלכים לגבי וידוא זהותו של משיח שרק אם בנה בית המקדש במקומו הרי זה ודאי משיח, הנה לנו שלדעת הרמבם בניית בית המקדש היא חלקו ונחלתו של משיח ולא יבנה לפני, מאחר ובניית בית שלישי הנזכרת בספר יחזקאל נכתבה בצורה נעלמת(וכמו שכתב הרמבם) ולכן לא יבנה בית שלישי רק על סמך מה שכתוב במסכת מידות. וכן לגבי בניית המזבח כתב הרמבם שהמזבח מקומו מכוון ביותר ובימי בית שני הוצרכו 3 נביאים כדי להעיד על מקומו,גודלו, ושמקריבין קרבנות אף על פי שאין בית. ואם כן היאך רוצים לבנות מזבח כל זמן שאין לנו נביא שיעיד על מקומו המדויק של המזבח?! וידוע מה שכתב הרמבם בהלכות תשובה שמשיח צדקנו יהיה נביא גדול כמעט כמשה רבינו וחכם יותר משלמה המלך( ירום ונשא וגבה מאוד). ולכן לדעת הרמבם בניית בית המקדש והמזבח הם עניינו של משיח, ומה עוד שכתב הרמבם שפרה אדומה עשירית יעשה משיח כדי לטהר את עם ישראל מטומאת מת ולא יצטרכו להקריב בטומאה קרבנות ציבור, ולכן כל הפלפולים על זה שטומאה דחויה בציבור וניתן להקריב אף על פי שאין בית מקדש, לדעת הרמבם אינם רלוונטיים. ומה עוד שכתב הרמבם ש3 מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ ,מינוי מלך,מחיית זרעו של עמלק ןבניית בית הבחירה ( ולפי הסדר הנזכר) נמצאנו למדים שדבר ראשון צריך שיהיה מלך המשיח בישראל,שנית שימחה זכר עמלק ורק אחר כך בניית בית המקדש. וזוהי ראיה נוספת שלדעת הרמבם כל עניין בית המקדש והמזבח לא שייכים לפני ביאת מלך המשיח. ומה שכתב הרמבם שאנחנו לא נדע היאך יהיו הדברים עד שיהיו זה בעניין שליחת נביא לישראל האם זה יהיה לפני מלחמת גוג ומגוג או אחרי ולא בשאר ענייני משיח.

כתב הרמבם בספרו מורה הנבוכים חלק ב בפרקי הנבואה פרק לג שמעמד הר סיני לא היה כפשוטו כפי המשתמע מפשט הפסוקים אלא הכל היה במראה הנבואה וגם נבואה זאת הייתה בעלת כמה דרגות דהיינו משה רבינו משיג את הנבואה ברמה של "עלה אל האלהים" ואילו שאר העם בדרגה של "תחתית ההר" ומסתבר שלא שמעו שום דבר מפורש אלא קול בלבד ולא דבור "קול דברים אתם שומעים" וגם מה ששמעו קולות שופר ברקים ורעמים לא היה זה במציאות יומית אלא בדרך נס, נמצא שלו יצוייר שהיינו עומדים וצופים מהצד על מעמד הר סיני היינו רואים את עם ישראל עומדים בתחתית ההר וסביבו, אולם לא היינו שומעים כלום, מאחר וכל מעמד זה היה בדרגה נבואית ציבורית ולא במציאות הרגילה( כפי הבנת פשט הפסוקים) ולכן הרמבם כותב שם שמעמד הר סיני הוא בכלל סתרי תורה דהיינו שאין מעמד זה כפשוטו. ועל פי מה שכתב שם בפרק לב (במורה נבוכים) שהנבואה לא תחול על קטנים וחלשי השכל יוצא שמעמד הר סיני בדרגתו הנבואית הייתה רק לבחירי העם, ושאר העם הצטרפו ועמדו במרחק מההר, בסופו של דבר משה רבינו העביר את כל עשרת הדברות אל העם ואף אחד חוץ ממשה לא שמע שום דבור מפי הגבורה!!! ומה שתמצא ששני דברות ראשונות כל העם שמעו הכוונה שמכח שמיעת הקול הנברא הבינו בדעתם את היסודות של מציאות השם ושאין עוד מלבדו, אולם לא בדרך של שמיעה אלא בדרך של הבנה. נמצנו למדים שמשה רבינו היה בכוחו להשפיע כח נבואה על ציבור שלם ולקיים מעמד נורא הוד שכנראה לא היה ולא יהיה כמוהו בעוצמתו .

מאחר ובפרשת השבוע פרשת וארא בפרק ז פסוק ה כתוב "וידעו מצרים כי אני יהוה בנטותי את ידי"( ופירש רש"י -יד ממש,להכות בהם. ) ודבריו נפלאו ממני מאחר ובמקומות רבים פירש שאין הדברים כפשוטם ושדברה תורה כלשון בני אדם. ולכן ראיתי לציין מקומות שבהם רש"י כותב במפורש יסוד זה: א. רש"י שמות טו,ח "וברוח אפיך - היוצא משני נחירים של אף. דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח ט) עלה עשן באפו, וכן (איוב ד ט) ומרוח אפו יכלו, וזהו שאמר (ישעיהו מח ט) למען שמי אאריך אפי, כשזעפו נח נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס, נשימתו קצרה, (שם) ותהלתי אחטם לך, ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו, לך בשבילך. אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא ב) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, (דברים ז ד) חרה אף, כמו (איוב ל ל) ועצמי חרה מני חורב, לשון שריפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו". דברי רש"י ברור מיללו, מה שנזכר אף ה', אינו משום שיש לה' אף עם שני נחיריים, אלא לסבר את אוזן הבריות, כלומר שיבינו את העניין שה' כועס. ועוד נבאר את דעתו של רש"י על התפעלות ה'. אמור מעתה, בכל מקום שנזכר בדברי רש"י, יד ממש, ידו הגדולה ממש. אין כוונת רש"י שיש לה' יד גשמית, אלא לסבר את האוזן בחוזק הנהגת ה'. יש להדביק משפט זה שנזכר כאן בדברי רש"י "דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם", לכל המקומות בהם נזכרה הגשמת הבורא בדבריו, כי זו השקפתו של רש"י. והדברים פשוטים. ב. רש"י שמות ט,כ "וירד ה' על הר סיני - יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם". ה' לא ירד על הר סיני ממש, כי אינו גשמי, ורש"י לא האמין בהגשמת הבורא. ג. רש"י שמות כ,יא "וינח ביום השביעי - כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד הימנו קל וחומר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת". בקטע זה רש"י דוחה מה' התפעלות, אין לה' צורך במנוחה, הוא רק נח כביכול, והמטרה שהאדם ינוח. ד. רש"י דברים ל,ג "ושב ה' אלהיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז) ושבתי שבות מואב". השכינה כאילו שרויה עם ישראל בגלות, מי שאינו מאמין בהגשמת הבורא יודע שדבר זה הוא רק כאילו. ה' כאילו אוחז בידו ממש ומוציא את ישראל מהגלות, שוב כאילו, כי רש"י לא האמין בהגשמת הבורא, והדברים נכתבו בכאילו, לסבר את האוזן. ה. רש"י ישעיהו כח,כ "והמסכה צרה - הנסיך שימשול עליכם יהיה מקומכם דחוק לו בהתכנסו לתוכו, ורבותינו דרשוהו על עכו"ם שהכניס מנשה להיכל קצר המצע הזה מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים ואני פרשתיו לפי פשוטו ובדרך זה ת"י ואף מדרש רבותינו יש לישבו על אופן הדבור כלומר למה אני מביא עליכם פורענות זו לפי שקצר המצע מהשתרע אני לבדי עליו שנאמר (מ"א =מלכים א'= ח) הנה השמים לא יכלכלוך וכל שכן בהכניסכם מסכה עמי כביכול צר לנו המקום". כביכול צר לנו המקום, מדוע כביכול, כי רש"י לא האמין בהגשמת הבורא, וסגנון זה הוא רק כביכול. ו. רש"י יחזקאל ד,ד "על צדך השמאלי - לסבול צער וייסורין מניין ימים כמנין שנים אשר הציקתני רוחי כביכול על שהכעיסו לפני ותכפ' על עונם אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם". כביכול על שהכעיסו לפני, דברי רש"י ברור מיללו, ה' אינו כועס, ולא מתפעל, הדברים נאמרו רק כביכול, לסבר את האוזן. ז. רש"י חבקוק א,ה "לא תאמינו כי יסופר - זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים העם אשר לא היה כדאי להבראות כמו שנאמר (ישעיה כג) זה העם לא היה הם אחד משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות". ה' כביכול מתחרט על בריאת הכשדים, אמור מעתה ה' לא מתפעל, ולא משתנה, ולא משנה את דעתו וידיעתו. ח. רש"י תהלים קיב,ד "זרח בחשך אור - כמו הזריח, ומדרשו הוא עצמו כביכול נעשה להם אור כמו ה' אורי וישעי (לעיל /תהלים/ כ"ז)". ה' כביכול נעשה אור, מדוע כביכול, כי ה' אינו גשמי, ורש"י לא האמין בהגשמת הבורא. וקל להבין. ט. רש"י ברכות נט,א "אנחה מתאנח - ומאותה אנחה מרעיד הקרקע, ומצינו שמתאנח שנאמר והניחותי חמתי בם (יחזקאל ה'), כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח". ה' כאילו נאנח ומתנחם, למה בכאילו, כי ה' אינו גשמי, ואינו מתפעל, ורש"י לא האמין בהתפעלות הבורא. י. מגילה כא,א "אמר רבי אבהו: דאמר קרא ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה" רש"י שם "כביכול - נאמר בהקדוש ברוך הוא כבאדם, שיכול להאמר בו כן". כלפי ה' לא שייך לומר עמידה, כי הוא אינו גשמי, עומד. ולכן נראה לי ליישב שמאחר ורש"י גילה דעתו בכל המקומות הנזכרים( ומסתמה יש עוד מקומות) אינו מחוייב בכל מקום לחזור ולהדגיש עניין זה כעין מה שנאמר בתלמוד" וכי התנא הוא כמו רוכל שצריך כל פעם לחזור על דבריו" דהיינו מספיק שעשה גילוי דעת במקום אחד אינו מחוייב לחזור על רעיון זה בכל מקום.כך נראה לי פשוט, ומכל מלמדי השכלתי, והאמת והשלום אהבו.( המושג של" תנא כי רוכלא ליחשיב ולזיל"?! מופיע כמה פעמים בש"ס לדוגמא: במסכת גיטין (לג.) ושם נסמן למקומות נוספים ומשמעות הפתגם שהתנא אינו כמו הסוחר שצריך כל פעם להכריז על סחורתו בכל מקום שמגיע, אלא מספיק פעם אחת לגילוי דעתו בנושא ומשם נלמד לשאר מקומות שדבר בעניין למרות שלא הזכיר זאת וכן הוא דרך המחברים להזכיר רעיון מסוים פעם אחת וסומכים על המעיין שיזכור זאת גם לשאר מקומות שידברו).

הסכם יששכר וזבולון לדעת הרמבם מדובר באופן של "מטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים" דהיינו שהתלמיד חכמים משקיע מכספו אצל הסוחר והסוחר מוכר את הסחורה ונותן מהרווחים לתלמיד חכמים (וכמו שעשה הרמבם עצמו עם אחיו כידוע),ולפי זה מובן מדוע הרמבם לא הזכיר שיש אופן של קבלת צדקה לצורך לימוד כעין מה שעשו יששכר וזבולון אלא על כרחך שאין פירוש הדברים שישכר היה נותן צדקה ליזבולון אלא באופן של עסק כאמור, שנית "אין למדים מדברי אגדה" גם אם נאמר שיששכר נתן צדקה לזבולון כדי שיוכל ללמוד ידוע שיש כלל שאין למדים מדברי אגדה, וכתבתי זאת כדי להוציא מדעת אתר בפייסבוק הנקרא "דרדעים ונהנים" שכתבו שהסכם שיששכר וזבולון מדובר באופן שיששכר נותן צדקה לזבולון ולא כתבו היאך יתפרנסו דברי הרמב"ם בעניין זה.וזה מה שכתבתי להם: מה שכתבתם ש"הסכם יששכר וזבולון הוא ללא שיתן התלמיד חכמים כסף וכו'" ע"כ.נמצא לפי דבריכם שיש אופן היתר לעסוק בתורה ולקבל תמיכה/צדקה ואם כן קשה מדוע הרמבם לא כתב היתר זה אלא פסק חד משמעית שזה אסור?! שנית מדוע החולקים ובראשם הכסף משנה לא הביאו היתר זה של "הסכם יששכר וזבולון"?! ( אולי מפני שאין למדים מן האגדה?!) נמצנו למדים שלדעת הרמבם יש שני אופנים :א . אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות( דהיינו שהתלמיד חכם יעסוק בפרנסה ולימוד ) ב. לעשות הסכם סחר ולקבל רווחים. שבת שולם.👍